קוראים

יום שני, 25 בדצמבר 2017

1. אחרי החגים

נפגשתי שוב עם דוב ומיקי מיד אחרי החגים. אני לא יודע איך נודע להם על הלוויה, פתאום הם הופיעו בשער של בית הקברות בצור שלום, עוטים כיפות שחורות ופרצופים רציניים.

שנה וחצי לא ראיתי אותם, מאז שהשתחררתי ניתקתי קשר עם כולם. היה הטיול בחו"ל, הייתה לאריסה, אבל הנה הם כאן, עומדים בשקט, מקשיבים איך אני נאבק עם ה'יזכור' בארמית - שפה מחורבנת, לא מספיק שהיתי צריך ללמוד לטינית, אז עכשיו ארמית.

זו הייתה לוויה שקטה מאוד, אפילו סבתא לא בכתה. במשפחה שלי לא בוכים בלוויות, גם את אימא ואת מארק קברנו בלי בכי, ככה זה אצלנו.

אחרי שהכול נגמר בא איש אחד מבוגר שלא הכרתי, לחץ לי את היד והתחיל לדבר עם סבתא ביידיש, לא הבנתי כלום, אבל אני כבר רגיל לזה. מאז שסבא אושפז היא הפסיקה לדבר רוסית, כאילו שרק בגללו היא עדיין עשתה מאמץ ועכשיו גמרנו, היא חזרה ליידיש - שפת האם שלה.

האוטו של הבית אבות חיכה לנו בצד והנהג הדרוזי ישב בפנים וקרא עיתון. כפתרתי את המעיל של סבתא, קשרתי היטב את המטפחת על ראשה והושבתי אותה בפנים, בספטמבר כבר קריר אחרי הצהרים ולא רציתי שתצטנן. נתתי לה נשיקה, שם לב בצער שהיא מתעלמת ממני, והם נסעו.

דוב ומיקי חיכו לי ליד האופנוע. האיש המבוגר היה אתם. דוב לחץ לי את היד וסילק את הכיפה. אצל יהודים הכל הפוך, חובשים כובע בבית כנסת ובבית קברות, ומורידים אחר כך.

דוב אמר, "זה אבא שלי, יש לו הצעה בשבילך."

האיש המבוגר לחץ לי שוב את היד, אמר ששמו צבי דיאמנט ושאל אם אני יכול לדבר אתו על עסקים. הסכמנו להיפגש בקפולסקי בקריון. מיקי, שעד עכשיו שתק, עזר לי לסדר את הרצועות של הקסדה ונישק אותי על הלחי. תמיד הוא עושה דברים כאלה, אפילו בטירונות של גולני הוא היה מנשק את כולם. איכשהו, בגלל שזה מיקי, זה עבר חלק ואף אחד לא עשה עניין.

"התגעגעתי אליך מקסי." אמר במבטא האמריקאי המצחיק שלו והתיישב בסוברו של אבא של דוב.

שמי מקסים, אבל מהיום הראשון שמיקי פגש אותי הוא קרא לי מקס, וככה קוראים לי כל המכרים הלא רוסים שלי.

מיקי לא השתנה בכלל, הוא נשאר גבוה, בלונדיני, עם תלתלים יפים וחיוך אמריקאי אלכסוני, מלא שיניים לבנות וגומות חן.

גם דוב נשאר כמו שהיה, אולי רק קצת יותר שמן. תמיד הוא היה כזה גדול ורחב, מגושם קצת. ראיתי שיש לו טבעת נישואים על האצבע, הוא בטח נשוי ליעל, החברה שלו מהתיכון, שאת התמונה שלה הוא סחב איתו לכל מקום.

בקפולסקי היה חמים ונעים. מוזיקה שקטה וכסאות מתכת מרופדים בבד כחול. מר דיאמנט, שאמר לי לקרוא לו צבי, הזמין לכולנו קפה ועוגות והתחיל לדבר. "דובל'ה אומר שאתה בחור חרוץ עם ראש על הכתפיים ויש לך ידיים טובות. אתה לא פוחד מעבודה קשה, מה?" הביט בי בעיניים עגולות וכהות, כמו של דוב.

"לא." הודיתי ושתיתי קפה. העוגה נראתה טעימה מאוד, אבל לא היה לי תיאבון. נתתי אותה לדוב.

"יש לי בית מלאכה ליד שוק הקריות. איפה עבדת עד עכשיו?"

"עבדתי כמה חודשים בנגריה בנצרת אצל אבו סולימן, עכשיו אני מובטל." כשהציעו לי את העבודה בנגריה בנצרת זה מיד הצחיק אותי. בכל מקום אחר בעולם זה היה מעורר איזה הערה, או לפחות חיוך, אבל דווקא כאן, בארץ הקודש, העובדה שהייתי נגר בנצרת עברה בשתיקה. זאת לא הייתה התעלמות מכוונת, הם פשוט לא קלטו את הפואנטה. מילא, כבר התרגלתי לזה.

"למה פיטרו אותך?" שאל צבי, והסתכל לי ישר בעיניים. הייתה לי הרגשה שהוא בוחן אותי.

"כי אח של בעל הבית השתחרר מהכלא והוא רצה לתת לו עבודה וגם המצב הכלכלי..."  השארתי את המשפט תלוי באוויר, המצב הכלכלי בארץ היה חרא, לא היה צורך לפרט את זה.

צבי הנהן בשביעות רצון. ידעתי שעברתי איזה מבחן, למרות שלא ידעתי בדיוק למה ואיך.

"איפה אתה גר?"

"אצל חבר בנצרת עילית, אבל אשתו עוד מעט תלד ואני צריך לעזוב."

"דובל'ה מתחיל ללמוד בטכניון, אני צריך מישהו שיחליף אותו. תבוא לעבוד אצלי במקומו ותגור עם מיקי ודובל'ה בנשר." פסק צבי.

"אתה לא נשוי דוב?" שאלתי והסתכלתי שוב על היד שלו. כן, פס צר של זהב הבריק על אצבעו הגדולה והשזופה. דוב החליף מבטים עם אבא שלו והסמיק.

"אני פרוד." הוא אמר בקול חנוק קצת.

הצטערתי ששאלתי ושתקתי.

"כולנו גרים בוילה נחמדה מאוד בנשר. לכל אחד יש חדר עם שירותים והכל, וגם די זול שם כי זה ליד בית החרושת למלט." אמר מיקי במהירות, מנסה לשנות נושא. "יש חדר פנוי בשבילך אם אתה רוצה."

בטח שרציתי. מתחתי את הכנסת האורחים של אלכס ואינה מעל ומעבר, הם ישמחו מאוד לראות אותי עוזב.

"איך אתה בבישול ובניקיון?" שאל צבי.

"הוא נקי ומסודר, אבל חוץ מנקניקיות וחביתה הוא לא יודע לבשל כלום." טפח דוב על שכמי בחיוך. אחרי כל הזמן שהיינו יחד בגולני הוא כבר הכיר אותי די טוב.

"אולי הוא למד משהו בינתיים?" אמר מיקי, שהיה בלגניסט ובשלן עוד יותר גרוע ממני.

"אם כבר, אז שכחתי." ניסיתי לחייך. הזיכרון שלי ושל לאריסה מבשלים יחד, ובדרך כלל זורקים הכל לפח והולכים למסעדה, דקר לי בלב.

"מה עם לאריסה?" שאל מיקי, תמיד היה לו כשרון לנחש את מחשבותיי. "אתם עוד ביחד?"

משכתי כתפיים, "היא נשארה באמריקה. חזרתי בגלל סבא." פני נשארו קפואות, אבל ידי רעדו. החבאתי אותם מתחת לשולחן והתפללתי שאיש לא שם לב.

"והקרנבל בברזיל?" שאל דוב. הקרנבל בברזיל היה הפנטזיה שלנו כשקפאנו יחד בבוץ הלבנוני. נשבעתי שדבר הראשון שאעשה אחרי השחרור יהיה לנסוע לריו דה ז'אנרו לקרנבל. במקום זה נסעתי עם לאריסה לארצות הברית - קיום הבטחות זה לא הצד החזק שלי.

"לברזיל עוד לא הגעתי." אמרתי בצער.

"אין דבר, אתה עוד צעיר." אמר צבי וקם, "יש עוד זמן."

"אני כבר כמעט בן שלושים צבי." הזכרתי לו וקמתי גם כן. כשהתגייסתי לצה"ל הייתי כבר בן עשרים ושתיים. נחשבתי זקן ליד כל הילדים בני השמונה עשרה. בגלל השירות בצבא הרוסי לא הייתי חייב להתגייס, אבל התנדבתי לצה"ל כי לא ידעתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלהילחם.

פגשתי את מיקי במרכז קליטה בקיבוץ והתגייסנו יחד לגולני, מיקי לא גמר את הטירונות איתי, שברי הליכה חיסלו את הקריירה הקרבית שלו ואיכשהו הוא התגלגל לפיקוד צפון ומשם לחיל האוויר ואפילו עשה קורס קצינים, אני נשארתי סמל בגולני.

את דוב פגשתי בהרי השוף - המוצב הראשון שהגעתי אליו אחרי קורס מכי"ם. למרות שהייתי רב"ט הוא מיד עשה אותי לסמל המבצעים שלו ולקח אותי איתו לכל מקום. גם ברוסיה וגם בלבנון התעסקתי באותו דבר, שתלתי מוקשים וקצרתי מוות. לא פלא שהכינוי שלי היה מקס הנאצי.

תמיד הסתדרנו נהדר. דוב אמר שהוא סומך עלי בעיניים עצומות, אבל בגלל לאריסה לא שמרתי איתו על קשר. זה מה שנשים גורמות לך לעשות, לבגוד בחברים שלך ולשכוח את ההבטחות שלך.

במגרש החנייה נתן לי צבי צרור עבה של כסף - מקדמה על חשבון המשכורת - אני לא אוהב לקבל סתם כסף, אבל צבי לא היה בן אדם שאפשר להתווכח איתו וחוץ מזה הייתי צריך את הכסף. רציתי לקנות מתנה יפה לאינה ולתינוק וגם לקנות מעיל חורף, בערבים כבר היה קר.

החלטנו שאסע לנצרת, אקח את הדברים שלי ואבוא עוד הלילה לנשר. בקניון בנצרת קניתי את המעיל בשבילי, ושמיכת פוך בשביל התינוק. למרות שאינה נזפה בי על כל הכסף שבזבזתי ידעתי שהם שמחו מאוד. ברוסיה חשבנו שבארץ תמיד חם ונעים, ואוכלים כל היום תפוזים ובננות. מי ידע שהחורף בגליל כל כך קר?

אלכס עזר לי לקשור את הצ'ימידאן עם הבגדים שלי לאופנוע ונזף בי שלא ביררתי כמה כסף ארוויח. "כמה שזה לא יהיה זה יותר ממה שאני מקבל עכשיו." עניתי בקוצר רוח.

אצל אבו סולימאן עבדתי בשחור ולכן לא הגיעו לי דמי אבטלה, ואחרי הלוויה של סבא נגמר לי הכסף. כל הפנסיה של סבתא הלכה לבית אבות וגם זה לא הספיק. הייתי חייב להרוויח כסף כדי שסבתא תוכל להמשיך לגור בבית אבות פרטי ולקבל טיפול טוב.

נתתי לאלכס חמש מאות שקל, לחצתי לו את היד, ליטפתי לאינה את הבטן, אמרתי שלום ונסעתי. נשארו לי עוד שש מאות ש"ח. את שכר הדירה יהיה עלי לשלם בסוף החודש הבא, ובינתיים אסתדר כבר איכשהו.

היה כבר חשוך בשעה שבע בערב. נסעתי ברחוב הדקל וחיפשתי את בית מס 15 שהיה אמור לעמוד בקצה הרחוב, ליד גן שעשועים. ראיתי בחורה שעמדה והיססה מול שער חלוד. הייתה לה מזוודה אחת ושני תיקים גדולים, גזרה עגלגלה ורעמת שיער גלי פרוע בצבע חום בהיר, היא הייתה עטופה בדובון ישן ונעלה נעלי התעמלות מרופטות. היא הסתובבה ובחנה אותי בעיניים גדולות. לאור הפנס של האופנוע הן זהרו בצבע חום זהוב. עצרתי את האופנוע לידה ובדקתי את מספר הבית, הגעתי לכתובת הנכונה.

"גם אתה מחפש את הבית של מיקי ודוב?" שאלה בקול נמוך ומלטף.

כבר שמעתי את הקול הזה פעם חשבתי, ואז נזכרתי. היא השתנתה מאוד מאז שראיתי אותה לאחרונה בפיקוד צפון. היא הייתה אז רזה יותר, עם שיער קצר בלונדיני, עם שפיצים על המצח, חצאית קצרה ומבט מוטרד. היא ולאריסה חלקו חדר במעונות הבנות, יחד עם עוד שתי חיילות.

שמה היה בטי והיא עבדה במרכזיה, חברותיה לחדר התבדחו שכל מי שרצה היה יכול להתקשר אליה ולהזמין ממנה מספר. הן צחקו כשסיפרו לי עליה וגם אני חשבתי אז שזה סיפור משעשע.

"כן, אני מחפש את הבית של מיקי ודוב."  אמרתי, לקחתי ממנה את התיקים ותליתי אותם על האופנוע.

היא פתחה את השער והניחה לי להיכנס ראשון. הייתה שם מדשאה מוזנחת, שביל אבנים, וכמה מדרגות שהובילו לכניסה מוארת קלושות.

"את בטי, נכון?"  שאלתי, ודפקתי על הדלת.

היא הניחה את המזוודה לצידה, לאור המנורה ראיתי שפניה עגלגלים יותר מכפי שזכרתי ושערה ארוך יותר.

"כן, לא חשבתי שתזכור אותי."

"בטח, אני זוכר אותך מפיקוד צפון." עניתי.

היא הסמיקה, תקעה את העיניים באדמה ולא הרימה את הראש עד שמיקי פתח לנו את הדלת וחיבק אותה בשמחה.

"איזה יופי שהגעתם יחד." קרא בעליזות. "גם בטי עובדת ב’יהלום’. היא תגור כאן ותטפל בנו. בטי, את זוכרת את מקס פרידמן? הוא יגור בחדר לידי וממחר הוא יחליף את דוב."

בטי הסתכלה עלי בעיני ענבר גדולות ויפות. "בטח שאני זוכרת, אתה החבר של לאריסה, מקס הנאצי." אמרה והושיטה לי את ידה ללחיצה.

כשמדביקים לך כינוי בצבא אין טעם להתנגד, ולכן לא מחיתי אף פעם, אבל אני שונא את הכינוי הזה. עד היום אף אחד לא קרא לי ככה בפנים, רק מאחורי הגב, אבל ידעתי שהם קוראים לי ככה וגם ידעתי למה. הייתי קפדן בטירוף. כשמתעסקים עם מוקשים וחומרי נפץ עדיף להיות פרפקציוניסט מאשר מת - תסמכו עלי, אני מדבר מידע אישי - בכל זאת שנאתי את הכינוי הזה. לכן, במקום ללחוץ לה את היד, הסתכלתי לה ישר בפנים ואמרתי, "ואת בטי המרכזנית שמחלקת מספרים לכל מי שמתקשר?"

כף היד הקטנה והעגלגלה שהיא הושיטה לי נשמטה לצידה, פניה הלבינו, היא הסתובבה ויצאה החוצה.

החלפתי מבטים עם מיקי. הוא הסתכל עלי כאילו דרסתי כרגע את כלבו האהוב. יצאתי אחריה, היא נאבקה להוריד את התיקים שלה מהאופנוע.

"אני נורא מצטער בטי, לא התכוונתי להעליב אותך." התנצלתי ולקחתי ממנה את התיקים הכבדים. 

"גם אני מצטערת שקראתי לך ככה, לא ידעתי שזה מרגיז אותך." ענתה ונשכה את שפתיה האדומות והמלאות, לרגע מטורף אחד שאלתי את עצמי איך זה יהיה לנשק אותן. נפרדתי מלאריסה לפני שישה חודשים ומאז לא חשבתי בצורה כזו על אף אחת.

"בואי נשכח את מה שאמרנו ונכנס." אמרתי בפייסנות.

בטי עדיין היססה, אבל פתאום נשמעה נביחה ומאחורי הבית הופיע כלב לברדור גדול ולבן, קשקש בזנבו בעליזות, וניגש אל בטי שקפאה במקומה מבוהלת.

נעמדתי בינה ובין הכלב והנחתי יד על הקולר שלו, הוא הפנה אלי את תשומת ליבו והחל ללקק אותי. זה היה כלב צעיר, כמעט גור, מאוד ידידותי ומלא שמחת חיים. בטי התחילה לסגת לכיוון הפתח, מסתכלת על הכלב כאילו היה מפלצת איומה.

"הוא חמוד בטי, אין לך מה לפחד." אמרתי בחיוך מעודד.

"לני אמרה שהוא גור קטן, אבל הוא נורא גדול." התלוננה בטי וברחה פנימה.

התברר שלני היא אילנה טל - המזכירה של חברת ‘יהלום’. היא התגוררה לבד בקומת המרתף של הבית הגדול של דוב. בקומת הכניסה היו שלושה חדרי שינה. דוב גר ביחידת ההורים בעלת השירותים הנפרדים. ממול היו עוד שני חדרי שינה קטנים יותר עם מקלחת ושירותים משותפים, שנועדו לי ולמיקי.

החדר של בטי היה עלית גג שנחבאה מתחת לגג הרעפים, ועלו אליו במדרגות ברזל מתפתלות סביב עמוד מתכת. החדר בעל התקרה המשופעת היה מצופה כולו עץ ועמד בו ריח טוב של עץ אורן. בטי נשמה אותו עמוקות וחייכה.

עמדתי מאחוריה עם התיקים הכבדים ובדקתי את השטח. אחרי כל הזמן שביליתי בנגריה נעשיתי מומחה לגימור של עבודות עץ. מישהו עבד פה יפה מאוד והקדיש הרבה זמן לשיוף ולציפוי לכה.

המקלחת הייתה תחומה בלבני זכוכית. היה ארון קיר גדול עם מראה, חלון קוקייה ענק, עם אדן רחב ונמוך שאפשר היה לשבת עליו ולהסתכל על הכרמל שהתנשא באופק.

את הריהוט השלימו מיטת מתכת זוגית עם ראש מעוגל, עשוי פיתוחים וסלסולים, שתי שידות קטנות תואמות ושולחן כתיבה עם מחשב ומדפסת. היה גם כיסא משרדי בלוי וערמת קרשים היו זרוקים בפינה ליד צנצנת מלאה ברגים.

"זו אמורה להיות כוננית." אמרה בטי. "נכון שהריח פה נהדר?"

בין הקרשים היה מברג פיליפס צהוב וכמה משולשי מתכת. הנחתי את התיקים הכבדים והתחלתי להרכיב את הכוננית. זה לא היה מסובך, חמישה מדפים מונחים על שני סולמות.

עד שבטי גמרה לסדר את מעט הבגדים שהיו לה בארון גמרתי את ההרכבה. בדקתי את הארון, שתי דלתות הזזה מעץ מייפל גושני, מצופה בשלוש שכבות של לכה תוצרת גרמניה בגוון משי מט, שלוש סלסילות מתכת מתוצרת בלום, ומדפים מסנדוויץ' עם ציפוי פורמייקה מט לבנה. יפה מאוד, מישהו השקיע כאן הרבה עבודה וכסף.

מצא חן בעיני הרעיון שבטי תישן שם. "בואי נזיז את המיטה מתחת לחלון, ואז תוכלי לשים את הכוננית מולה. יהיו לך פינת שינה ופינת עבודה." הצעתי, בטי הסכימה בהתלהבות.

הזזנו את המיטה, הצמדתי את הכוננית לקיר עם כמה ברגים ובטי הוציאה המון ספרים מהתיקים ומהמזוודה - עכשיו הבנתי למה הם היו כל כך כבדים - והעמידה אותם על המדפים. היו שם כמה ספרים שחורים ורציניים עם כתובות זהובות בעברית, ספרי היסטוריה, ביוגרפיות וגם ספר מתמטיקה והנדסה לכיתה י"ב.

"אני צריכה להשלים בגרות במתמטיקה." היא אמרה, "זה נורא קשה."

"אני אשמח לעזור לך ללמוד מתמטיקה בטי." אמרתי והופתעתי למצוא את עצמי מלטף את ידה הקטנה שהייתה מונחת על השולחן. היא משכה אותה מיד, מבוהלת.

"לא תודה." אמרה בתוקף, אבל הקול שלה רעד קצת, והפנים שלה, שהיו בצבע שחום זהבהב יפה, נעשו לבנים פתאום.

זה היה מביך, לא עלה בדעתי שאני מפחיד כל כך. למזלי קראו לבטי מלמטה והיא ברחה מיד, יורדת בזריזות במדרגות המתפתלות. היא לבשה חולצת טרנינג ענקית בצבע סגול עם עיגולים ורודים על המרפקים וקשה היה להבחין בדיוק בגזרתה דרך כל הבד העבה הזה. ממבט ראשון היא עשתה רושם מגושם, אבל היו לה תנועות קלילות, מלאות חן.

מה ששמעתי עליה, בעיקר מלאריסה ומשתי החברות שלה, ייבגניה ונטשה, שהיו איתה בחדר, לא תאם כלל את התנהגותה. 

לני ודוב חזרו מהקניות עמוסים מצרכי אוכל. מיקי הסביר לי שבטי תשלם עבור שכר הדירה בעבודות הבישול והניקיון שתעשה למעננו. זה היה רעיון של צבי שרצה שדוב יאכל אוכל ביתי חם ויגור בבית נקי.

היא התחילה להכין לנו ארוחת ערב. לני ניסתה לעזור, אבל הייתה חסרת תועלת בערך כמונו, הבנים.

בטי נתנה לה לגרד גבינה צהובה ובינתיים הכינה שקשוקה בתוך מחבת ענקית עם מכסה שקוף. הבחנתי שתנועותיה זריזות וחסכוניות ובאורח פלא היא מצליחה גם לבשל וגם להשתלב בשיחה.

"מי הנגר שעשה את עלית הגג?" שאלתי, "עבודה ממש יפה, מזמן לא ראיתי גימור כל כך מושלם."

דוב ומיקי החליפו מבטים ושוב הצטערתי שפתחתי את הפה.

"בעיקר אבא." ענה דוב בקול החנוק הזה, שנשמע מאוד לא מתאים לקצין שהכרתי. "יש לו ידי זהב, גם אני עזרתי קצת, והצביעה היא עבודה של מיקי. זה היה צריך להיות חדר העבודה של יעל."

הוא דחף את הצלחת שלו והתחיל לבכות. הפסקנו לאכול וחיפשנו מקום להחביא את עצמנו.

זה דבר אחד כשחבר יושב אתך לבד ומקטר, ואפילו בוכה קצת, וזה לגמרי אחרת שבן אדם מבוגר מתחיל לילל ככה בציבור. לא שלא הבנתי אותו, גם אני הרגשתי ככה לפעמים בגלל נשים, בעיקר בגלל לאריסה, אבל אף פעם לא עשיתי מעצמי צחוק לפני כולם.

רק בטי לא התרגשה, היא קמה, חיבקה את דוב ולקחה אותו לחדר שלו, מדברת איתו בשקט ומלטפת לו את הגב.

כשגברים מסתכלים על נשים הם בודקים קודם כל את השדיים ואחר כך את השאר. יש כאלה שמסתכלים על הרגלים, או על התחת, או אפילו על העיניים, אבל אני, מיד אחרי שאני בודק להן את החזה והישבן, אני עובר לכפות הידיים. אני אוהב נשים עם ידיים עדינות, כאלו שגם אם תחטוף מהן סטירה היא תהיה כמו לטיפה. כף היד של בטי הייתה מושלמת, רק חבל שהיא הייתה מונחת על גבו הגדול והרחב של דוב.

מיקי התאושש ראשון והמשיך לאכול. "בטי מבשלת ממש מצוין." אמר, מנסה, כמו תמיד כשהמצב נעשה מביך, לשנות נושא. "אני חושב שצבי מקווה שהיא ודוב... אתם יודעים?"

השקשוקה הייתה מצוינת, במיוחד עם הפיתות הטריות, אבל האוכל הטעים נתקע לי בגרון. הרעיון שדוב ובטי… לא הבנתי למה, אבל זה לא מצא חן בעיני. "אני לא חושב שזה רעיון טוב, שמעתי סיפורים מאוד לא יפים על בטי…"

"ממי, מלאריסה?" התרגז מיקי. הוא אף פעם לא סבל את לאריסה, ואף פעם לא התפעל מיופייה.

"טוב, בפיקוד צפון הן גרו באותו חדר." התנצלתי, מצטער שפתחתי את הפה, מה אכפת לי ממנה בכלל?

לני ששתקה עד עכשיו התערבה פתאום בשיחה. היא הייתה בחורה גבוהה ודקה, עם שיער שחור קצר, עיניים כחולות ויפות ותנועות מסורבלות וחסרות בטחון כמו של נערה מתבגרת, למרות שהייתה לפחות בת שלושים. "אני בטוחה שזו סתם רכילות מרושעת. אני מכירה את בטי כבר שנה והיא אף פעם לא התעניינה באף אחד, אפילו לא בשטרית המסכן שהתאהב בה מהרגע הראשון שלה ב’יהלום’."

מיקי הנהן והוסיף, "הכל בגלל לאריסה והחברות הרוסיות הסנוביות שלה, הן תמיד נהנו להציק לה. מזל שהצלחתי להעביר אותה יחד איתי לחיל אויר."

למרות שלא אהבתי את ההערה שלו הנחתי שהוא צדק. לאריסה, כמו הרבה עולים אחרים מרוסיה, הרגישה תרבותית ומיוחסת יותר מהנייטיב הישראלים ושנאה את ישראל ואת הישראלים, ובמיוחד תיעבה את הצבא הישראלי שהתעקש לגייס אותה - בטי המסכנה בטח אכלה ממנה המון קש.

בטי יצאה מהחדר של דוב סמוקה כעגבנייה, שערה היה פרוע והבחנתי בסימן אדום על צווארה העגול והיפה. הסימן המכוער הכתים בגסות את עורה החלק, ואם זה לא היה דוב דיאמנט, הקצין שלי, ומי שהחשבתי כאחד מחברי הטובים, הייתי נכנס פנימה ומרביץ לו בלי לנסות בכלל לברר מה קרה.

היא התחילה לפנות את הצלחות מהשולחן וידיה רעדו בעצבנות. הייתה לי הרגשה שאם לא היינו שם היא הייתה מתחילה לבכות. עיניה הבריקו מדמעות, אבל היא העסיקה את עצמה בכלים ובמדיח, מקימה המון רעש עם הסכו"ם והכוסות.

לני ניגשה אליה וחיבקה אותה, "מה הסימן הזה על הצוואר שלך?" שאלה, מלטפת את שיערה הפרוע של בטי, מנסה להחליק אותו.

"זה כלום, את יודעת איך אני, כל נגיעה עושה לי סימן." ענתה בטי. לדעתי החיבוקים של לני רק הלחיצו אותה עוד יותר, אבל אולי טעיתי.

"שאני אגש אליו, או אתה?" שאל מיקי, ידעתי שאין לו חשק גדול להתעמת עם דוב. מיקי אף פעם לא הסתיר את זה שהוא הומו, ודוב אמנם הודה שמיקי בחור נהדר ולא משנה מה הוא מעדיף לעשות במיטה, אבל תמיד שררה ביניהם מתיחות לא נעימה.

נכנסתי לחדר של דוב, הכל היה שם הפוך ומבולגן. בגדים, עיתונים, ספרים ושיירי אוכל היו מפוזרים בכל מקום. דוב רבץ על מיטה זוגית ענקית, מפלצת כבדה עשויה עץ מהגוני כהה, מגולף ומבריק. עמדתי והסתכלתי עליו מהורהר, שואל את עצמי מה לעשות. יחסית לצבא הרוסי בצה"ל לא עושים סיפור גדול מדרגות, בכל אופן לא בגולני. תמיד אמרתי לו מה שחשבתי בלי לעשות חשבון, אבל למרות זאת הוא תמיד היה המפקד ואני הסמל. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי איתו בלי שתהיה בינינו מחיצה של דרגות, מצד שני אבא שלו יהיה הבוס שלי ואני גר אצלו... מסובך מאוד.

שתקתי והסתכלתי סביבי.

"בטי צריכה לנקות כאן, כבר שבוע שלא ניקו אצלי." התלונן דוב.

דוב בא ממשפחה עשירה והיה רגיל שכולם ישרתו אותו וימלאו את פקודותיו. אולי בגלל זה הוא היה קצין טוב, היה לו המון בטחון עצמי. מצד שני מה זה שווה אם כשלון אחד עם אישה הרס אותו לגמרי?

"אתה יודע שאתה מתנהג כמו תינוק מפונק?" התיישבתי מולו על כיסא מרופד, תפסתי לו את הברך וניערתי אותו קצת, "בטי יצאה מכאן עם סימן אדום על הצוואר, מה זה צריך להיות?" נזפתי בו.

הוא התחיל שוב לילל. התיישבתי לידו וחיבקתי אותו. הוא הסריח מבירה, מצאתי שלוש פחיות טובורג מאחורי הגב שלו. המשכתי לנזוף בו בעדינות והוא הבטיח להתנצל לפני בטי ולנקות לבד את הבלגן שעשה ובסוף נרדם, ראשו על כתפי.

בטי נכנסה שוב והשאירה את הדלת פתוחה לרווחה. היא התחילה לאסוף את הלכלוך לתוך שקית ניילון גדולה. השכבתי את דוב על המיטה חלצתי את נעליו והתחלתי לעזור לבטי לאסוף הכל. הסימן על צווארה דהה לורוד עדין, ופניה היו חתומות. היא הודתה לי בנימוס ויצאה. נגררתי אחריה וניסיתי להביא תועלת. "את לא עייפה? אפשר לסדר גם מחר." אמרתי לה, למרות שאני שונא להשאיר אחרי מטבח מטונף.

"אני אוהבת להשאיר מטבח נקי ומסודר לפני שאני הולכת לישון. נורא מדכא לקום בבוקר למטבח מלוכלך." אמרה בטי.

התשובה שלה מצאה חן בעיני מאוד. שפכתי את הפח, ועזרתי לה לשטוף את הרצפה. בבישול אני חלש, אבל סדר וניקיון זה הצד החזק שלי. יחד גמרנו לנקות הכל מהר מאוד.

"תודה מקס." היא אמרה, קצת יותר בחמימות, אך עדיין בפנים רציניות של נזירה, והלכה לישון.

אחרי שהיא הלכה ישבתי קצת עם לני ומיקי וראיתי סרט בטלוויזיה הענקית שבסלון, ואחר כך גם אני הלכתי לישון.

ככה נגמר היום הראשון שלי בבית מס' 15 ברחוב הדקל.       

 

"זוזי בטי תני לי מקום," מיקי נשכב לצידה על הספה ונתן לה ביס מהקרמבו.

"נו, מה דעתך עליו עכשיו?"

"הוא הציע לי עזרה בלימודים ונגע לי ביד והוא עוזר לי בניקיון." מיקי מתיישב והביט בה בעיניים פקוחות לרווחה. "נגע לך ביד? אני לא מאמין ואת עדיין כאן? לא התמוססת?"

בטי דחפה אותו חזרה למצב שכיבה, "שתוק ותעשה לי מסג', טמבל."

"הוא חמוד נכון?" שאל מיקי בקול רך, ועיסה את כתפיה, מחייך חיוך מתוק.

"לא מיקי. אתה חמוד, דוב די חמוד, אבל מקס לא חמוד. הוא עצוב ומתוח וכנראה חרמן, אבל לא חמוד."

מיקי נישק את עורפה נשיקות קטנות ומרפרפות, והיא הצטמררה. "מספיק עם זה שפירא, תזכור שאתה הומו, לך לנשק את מקס החמוד."

"הלוואי ויכולתי, הוא לא משלנו, ומה שלום בתולת בת ציון? עדיין עם שריטה במוח?"

"כן מיקי, עדיין עם שריטה תוצרת מאה שערים."

"זה מתחיל להיות עבש, הקטע הזה, את לא חושבת?" קולו איבד את מתיקותו ונעשה חריף, "תציעי לו שיעורי קריאה בעברית ותלבשי את החלוק התורכי. אני רוצה לעשות שידוך בין שני החברים הכי טובים שלי."

בטי צחקקה. "אתה חושב שחלוק מגבת ישן עם פסים צבעוניים יגרום למקס להתעניין בי?"

מיקי החל לעסות את כפות רגליה היחפות. "לא החלוק טמבלית, המחשוף שלך."

"נו טוב, אם אתה אומר... אבל הוא היה חבר של לאריסה, איפה היא ואיפה אני?"

מיקי טפח על ראשה בחיבה, "בדיוק, איפה היא, השחיפה, השקרנית, והבזבזנית הזו, ואיפה את, עסיסית, מתוקה, בתולית ויודעת לבשל."

בטי החזירה טפיחה על ישבנו. "הוא מאמין שאני בטי המרכזנית המתמספרת."

"ואת מאמינה שהוא מקס הנאצי שמעדיף שרמוטות בלונדיניות. שניכם טועים. תעשי מה שאני אומר ותזכי למצוות." 

 

כמה ימים אחר כך כבר גיבשנו סדר יום קבוע. אני קם כל יום בשעה שש בערך ומדליק את הבוילר בשביל מיקי המפונק שלא מוכן להתגלח עם מים קרים. לי לא אכפת, אני רגיל לקור, ובישראל אף פעם לא ממש קר. אחרי שאני מתרחץ ומתלבש אני מעיר את מיקי וגורר אותו מהמיטה למקלחת, אחרת הוא שוב יירדם. אחר כך אני הולך למטבח ובטי כבר שם, מגישה לי קפה, מכינה לכולם קופסאות אוכל לצהרים. עד שבע בבוקר כולם כבר במטבח, שותים קפה, אוכלים עוגיות או טוסטים. הרדיו מקשקש חדשות, בעיקר על לבנון. בשבע וחצי אנחנו יוצאים לדרך בסובארו הישנה של 'יהלום'.

דבר ראשון אנחנו בודקים את הארובות של בית חרושת נשר. צמד הארובות אמורות לפלוט עשן דליל ומסונן, אבל בערך פעמיים בשבוע הפילטרים נסתמים והעשן נעשה לבן וסמיך, ואז בטי אומרת ששוב יש לנו בית חרושת לעננים. אנחנו מגיעים לצומת הצ'ק פוסט ומיקי יורד וממשיך באוטובוס לחיפה. הוא מנהל לשכה במשרד עורכי דין גדול ואסור שאף אחד ידע בעבודה שהוא הומו, אחרת הוא יעוף כמו טיל.

לפעמים גם דוב נוסע איתנו לעבוד 'יהלום', אבל כשהוא לומד הוא לוקח את האופנוע שלי ונוסע לטכניון.

אני מחנה את הרכב בחניה של שוק הקריות ואנחנו נכנסים לעבודה דרך דלת המתכת הגדולה והכחולה של בית המלאכה. בטי מדליקה את מכונת הפיתוח ומתחילה לעבוד במעבדת הפלדה. לני פותחת את הכניסה הראשית, מדליקה את המזגנים, ואני ממלא מים במחם ומדליק אותו. ככה מתחיל יום העבודה שלנו.

'יהלום' הוא מקום קטן ומשפחתי. יש בו שתי קומות, קומת הגרפיקה וקומת בית המלאכה. בקומת הגרפיקה נמצאת הכניסה הראשית, שם יושבת לני המזכירה ומפקחת על כל הנכנסים והיוצאים, שולטת על הטלפונים ועל הפקס ומטפלת בבירוקרטיה. החדר של צבי צמוד לשלה, יש בו שולחן כתיבה ענקי עם המון טלפונים ובלי מחשב, צבי לא מאמין במחשבים.

מחלקת הגרפיקה נמצאת באולם גדול ומרווח מול המשרד, ליד מחשבי מקינטוש יושבות שלוש גברות נחמדות שמטפלות בגרפיקה של הגלופות. הבנות - נשים נשואות ואמהות לילדים - הן רחל, אתי ושולה. הכי ותיקה היא שולה, מנהלת העבודה של הגרפיקה, שהתחילה לעבוד עם צבי בבית המלאכה מהיום הראשון. מול המשרד נמצא חדר האוכל שלנו, יש בו שולחן ארוך וכסאות, כיור גדול, מדיח כלים, מחם פח גדול, מקרר ומיקרוגל. כל יום בתשע וחצי אנחנו שותים שם קפה, ובשעה אחת אוכלים ארוחת צהרים.

ביום הראשון שהגעתי ל'יהלום' אמר לי צבי לתקן את המחם כי הוא נוזל. רק אחרי שהחלפתי את הפקונג וניקיתי אותו מאבנית, הוא לקח אותי לבית המלאכה. שם תיקנו ובנו כל מיני מכונות לפי השרטוטים שסיפק להם גיל לוי, מנהל בית המלאכה. גיל הוא מעין שותף של דוב, והמשרד שלו נמצא בגלריה המשקיפה על בית המלאכה.

בימים הראשונים הייתי עסוק מאוד. למדתי את העבודה והשתדלתי להכיר את הקולגות ולהבין מי נגד מי. התברר שגיל וצבי שותפים בבעלות על בית המלאכה. גיל מנהל את העבודה בבית המלאכה וצבי מנהל את עסקי הגלופות והיבוא של החומרים. התפקיד שלי הוא לנהל את העבודה. אני עוזר, סוחב, מרים, חותך גלופות, שולח חבילות, מקבל משלוחים, ומתרוצץ כמו עכבר למעלה ולמטה.

את בטי אני פוגש בדרך כלל רק בזמן האוכל. רוב הזמן היא יושבת ליד המיקרוסקופ או מפתחת גלופות.

היא יוצאת מהמעבדה רק כדי להביא קסטות לפיתוח מהמחשב בגרפיקה, או כשהיא הולכת לשירותים. שירותי הבנות נמצאים בפינת בית המלאכה וכל בחורה שהולכת לבית שימוש עוברת דרך האולם הגדול והמטונף שקירותיו עשויים לבנים לא מטויחות, והוא עמוס מכשירים רעשניים ומסריח משמן מכונות.

העובדים הראשיים בבית המלאכה הם ברקו הרומני ושמחון המרוקאי. שני גברים בני למעלה מחמישים, אחד גרוש והשני אלמן. הם עובדים יחד כבר עשרים שנה ותמיד רבים ומתווכחים ואחר כך משלימים.

ברקו גדול ושמן, עם שיער קצר לבן, פנים אדמדמים ומבטא רומני חזק. שמחון דק ושחום, כיפה סרוגה על ראשו, בעל מבטא מרוקאי ומזג נוח. תמיד הוא מנסה לפשר בין כולם, ולפייס את ברקו הרגזן, ומזכיר לו לשמור על לחץ הדם שלו.

הם אף פעם לא מסתכלים על הנשים שעוברות בדרך לשירותים. שטרית וואניה כן מסתכלים, וגם מעירים הערות שאני נאלץ לשמוע כי חלק גדול מהעבודה שלי הוא בקצה אולם בית המלאכה. שם אני מסמן כל מיני ברזים וצינורות בעזרת הטכנופור – מכשיר רעשני לסימון על מתכת, או בעזרת הלייזר שעושה אותו דבר, אבל בשקט. גם חיתוך גלופות הפלסטיק בגיליוטינה הוא חלק מעבודתי. לשמחתי הרבה העיסוק בהזמנה וברישום הגלופות הוא עבודה של בטי, כך שתמיד היא באה אלי כשחסרות גלופות. בשעה ארבע אנחנו גומרים לעבוד והולכים לעשות קניות בשוק הקריות ואחר כך נוסעים הביתה. כולם בשוק הקריות מדברים רוסית, גרוזינית או קווקזית. בטי נכנסת כמו מלכה, עוברת מדוכן לדוכן, קונה פה ושם, מברכת את כולם, שואלת מה נשמע ואיך הילדים והאישה. אני הולך אחריה, סוחב את הסלים עם הקניות ומתרגז בשקט מהמבטים שחלק מהגברים נועצים בה. למזלי היא לא יודעת איך אני חושב עליה כשאני לבד מתחת לשמיכה, אחרת היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לי בעיניים.

גם אחרי העבודה בטי תמיד עסוקה. הרבה פעמים היא יוצאת וחוזרת רק בערב. היא עושה ניקיון בבית של זקן אחד בטבעון, לומדת באוניברסיטה הפתוחה, לומדת פעם בשבוע בחוג גרפולוגיה וכמעט כל יום שישי היא עושה בייביסיטר.

לפי הצעתו של מיקי קבעתי עם בטי ללמד אותה מתמטיקה כל יום שני בערב,  ובתמורה היא קוראת איתי מידי פעם ספר בעברית כדי לשפר את הקריאה שלי. התחלנו עם ספר מתח קליל. אני קורא לאט ומתקשה להתרכז בגלל חלוק המגבת הצבעוני והמרופט של בטי שנפתח כל הזמן באזור החזה. מיקי יושב מאחורינו על הספה ומגחך לשמע השגיאות שלי בעברית. הוא יודע יפה מאוד למה אני מבולבל, וזה מצחיק אותו. כל לילה לפני השינה מיקי בא לחדרי ויושב לדבר איתי קצת. אני אחד האנשים היחידים שהוא יכול לדבר אתם בגלוי על ג'פרי, האקס המיתולוגי שלו, והוא היחיד שסיפרתי לו קצת על לאריסה, מלכת השלג כמו שהוא קרא לה.       

"אז איך העבודה מקסי?" מיקי נשכב על המיטה לצידו של מקס ומתמתח באנחה. "מתי תתחיל להשתפר קצת בקריאה, בטי חושבת שאתה טמבל מושלם." הוא צוחק מתהפך על בטנו ומניח את ראשו המתולתל על חזהו של מקס, מפריע לו לקרוא, "אולי תזמין אותה לצאת אתך, מה דעתך?"

מקס דוחף את ראשו של מיקי מעליו ומתכסה בשמיכה, "אני עייף. לילה טוב מיקי."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה