קוראים

יום רביעי, 27 בדצמבר 2017

2. עסקי משפחה

דימה

כמו שתיארתי לעצמי עמית ספג וספג בשתיקה עד שיום אחד זה התפוצץ. לאישה זה היה לוקח עשרים שנה, אבל עמית, למרות כל הכינויים שאדי כינה אותו, הוא לא אישה. אחרי שלושה שבועות בערך הוא החליט שדי לו והסתלק. האמת, לא התפלאתי. אדי היה ממש חזיר, לא עזר בכלום וכל הזמן רק העיר הערות נבזיות, מדכא את עמית עד עפר.

אדי התקשר אלי בוקר אחד, לחוץ כמו ביום ההוא שעמית גזר את שערו ורצה לעזוב. "הוא מתנהג בצורה מוזרה דימה. פתאום הוא כאילו קפא. הוא מפחיד את הילדים ואותי. נשכב במיטה, לא מדבר ולא אוכל, ומה שהכי גרוע, לוחץ כל הזמן שנפטר מהקטנים."

"טוב." הגבתי באדישות מתוכננת בקפידה "זה מה שרצית, לא?"

"אל תהיה אידיוט דימה!" התיז אדי בעצבנות, "אני לא רוצה להיפטר מהם. וחוץ מזה, מי ייקח אותם?"

"ראשית, אל תקרא לי אידיוט." תקפתי חזרה, "ושנית, אתה בעצמך אידיוט. אם רצית אותם למה הפרעת לו כל הזמן? למה התנהגת כמו חולירע?" אדי גידף אותי ברוסית וסגר לי את הטלפון בפרצוף. כמה שעות אחר כך הוא שוב התקשר. "הוא הלך." אמר, והתחיל לבכות.

"לקח את הבגדים שלו והלך?" שאלתי, מודאג קצת. לא האמנתי שעמית באמת יעזוב את אדי ואת הילדים, זה לא התאים לאופי שלו.

אדי ניסה להשתלט על עצמו. שמעתי אותו מקנח את אפו ונושם כמה נשימות עמוקות לפני שענה. "הוא לקח קצת בגדים ומברשת שיניים ואמר ש ש שלא אחכה לו כי הוא יוצא."

"זה הכל? הוא לא אמר יותר כלום?"

"הוא אמר שאנקה את הספה עם נגבונים. הילדים מרחו עליה שוקולד. הכתם כמעט ירד, אבל לא לגמרי."

"תנסה עם שמפו לריפוד. אולי זה יעזור?" הצעתי.

"בסדר." הסכים אדי בהכנעה. "ומה עם עמית? מה לעשות?" שאל בקול חסר ישע שהדהים אותי.

"כלום אדי. אני חושב שכבר עשית מספיק ודי." התאכזרתי אליו. "כשהוא יחזור תנסה להיות בן אדם, תגיד הרבה תודה רבה ובבקשה, ותתנצל כמו משוגע על כל החרא שהוא אכל ממך מאז שהוא התעקש להביא את הקטנים אליכם."

"כבר התנצלתי." אמר אדי בקול עייף, "כבר הבטחתי להיות בסדר. הוא לא מקשיב לי. אבדתי אותו והכל באשמתי." הוא שוב בכה.

תמר כמובן התעקשה שאין ברירה ואני חייב לנסוע אליו. חיכינו יחד לעמית עד שתים עשרה בלילה. ניצלתי את הזמן הזה כדי ללמד את אדי כל מה שידעתי על טיפול בילדים ועל ניהול משק בית.

להפתעת שנינו התברר שאני יודע די הרבה. תמיד עזרתי לבבושקה ואחר כך לתמר בעבודות הבית ועכשיו זה השתלם.

אחרי שהילדים נרדמו ניקינו יחד את המטבח והסלון, משם עברנו לשירותים ואחר כך למרפסת. עמית הוא יקה בדם והקפיד על בית מצוחצח ומסודר, אדי אף פעם לא יוכל להגיע לרמה שלו, אבל לפחות שינסה, שידע כמה זה קשה להיות עקרת בית ויפסיק לזלזל.

בשתים עשרה בלילה היינו מותשים. אדי סירב לשכב בחדר השינה שלהם ולכן הלך לישון בחדר האורחים, אני נסעתי הביתה.

בשבע בבוקר אדי התקשר לחוץ ועצבני, "הוא עוד לא חזר דימה. מה לעשות?"

"אולי הוא נסע ישר לעבודה?" ניחמתי אותו, "תיפגשו שם."

"אבל אין לי אוכל לצהרים." ילל אדי, "מה לעשות?"

"תבשל משהו." עניתי באכזריות, "ותתפלל שהוא יהיה יותר סלחני ממך בקשר לבישול."

בשבועות שבאו אחר כך אדי למד פרק קשה בהלכות משק בית. עמית משך את ידיו לגמרי מניהול הבית והניח לאדי את כל העבודה. הוא בילה את רוב זמנו אצל חברים והואיל להישאר עם הילדים רק כשאדי היה חייב לצאת ללמד. למזלו של אדי הוריו של עמית המשיכו לבקר כל שבוע ולעזור עם הילדים, ואימא של עמית לימדה אותו להכין כמה מאכלים פשוטים, אחרת הוא היה גווע ברעב.

עמית אפילו סירב לבוא לארוחות ליל שישי אצלנו. אדי כמעט ולא ראה אותו בבית, ובכל זאת התעקש להתנהג כאילו הכל כרגיל וסירב לדבר עם עמית על כל הבעיות שהיו להם.

במקום שהם יתקנו את המצב הם פשוט התחלפו, עמית נהג כפי שאדי התנהג בהתחלה, ואדי קיבל על עצמו בהכנעה את תפקידו של עמית, אם כי עשה את זה בפחות כשרון.

לזכותו של עמית אומר שהוא לא העיר הערות גועליות וגם כשהאוכל היה לא טעים והבית הפוך הוא שתק. לא עזר, אבל שתק.

אדי התוודה לפני שהם כבר לא מקיימים יחסי מין, ובעצם ישנים בחדרי שינה נפרדים. למרבה הפלא, למרות שחשד שעמית בוגד בו, הוא לא עשה דבר בנידון וגם לא חיפש לעצמו שותף אחר לסקס. אולי היה עייף מידי מכל העבודה, ואולי העניש את עצמו. אין לי מושג ולדעתי גם אדי לא יכול היה לענות על השאלה הזו.

עמית

בליל הרביעי לפברואר ישנתי שוב אצל איטן. כל פעם שהייתי מסתלק מהבית הייתי ישן אצלו. מידי פעם אפילו עשינו סקס יחד. הוא התגעגע מאוד לליאור, החבר שלו, שנסע להודו בשביל לחשוב על החיים. הם לקחו פסק זמן ביחסים שלהם וככה אני הגעתי שוב למיטה של איטן. היה נחמד, אבל התגעגעתי לאדי, ועדיין הייתי אומר בשקט בלב את השם שלו כשגמרתי. אין לי מושג מה אמר איטן כשגמר, אבל זה לא היה השם שלי, זה בטוח.

אדי התנהג למופת. בעבודה הוא היה אדיב, קר מזג ושקול, והקפיד לא להגיד שום דבר אישי מידי. כשהיינו חוזרים יחד הביתה, הייתי אוכל את האוכל שהוא בישל, מקפיד לשמור על שתיקה רועמת כשהוא היה מגיש שוב ארוחות גרועות וחסרות טעם. כשבטעות משהו היה מצליח לו הייתי אומר לו שזה טעים ומידי פעם אפילו פיניתי את השולחן.

הייתי מבלה קצת עם הילדים, לוקח אותם לפעמים לגן המשחקים, או צופה בטלוויזיה איתם, אבל הפסקתי לנקות את הבית. למרות הטינופת והבלגן ששררו מסביב סירבתי לגעת בסמרטוט אבק או לנגב רצפות. למרבה הפלא עם הזמן אפילו התרגלתי לזה, ואילו הילדים בכלל לא שמו לב ללכלוך.

בימי חמישי ושני כשאדי היה נוסע ללמד הייתי נשאר בבית לישון. לפעמים הייתי נשאר גם בימי ראשון כשהוא היה נוסע לבקר את הדודה שלו שאושפזה במוסד סיעודי. בשאר הימים נסעתי לחיפה לאיטן, או שהייתי מבקר אצל קובי וקלוד וחוזר מאוחר כשאדי כבר ישן. אני ישנתי בחדר שלנו, הוא השתקע בחדר האורחים. זה היה הרעיון שלו, לא גירשתי אותו, הוא הלך לישון שם בלילה הראשון של המרד שלי ונשאר שם.

לא שאלתי למה, והוא לא נידב הסברים. ככול שעבר יותר זמן ככה נעשה לי קשה יותר לשבור את החומה הזו שחצצה בין שנינו. דברנו מעט ורק על דברים מעשיים של סידורים, קניות וטיפול בילדים. במשך כל אותם שלושה שבועות איומים לא דברתי עם אף אחד על מה שקורה אצלנו בבית, אפילו לא עם בטי שהיו לה די בעיות משלה עם סבתא של מקס שחלתה דווקא כשהוא יצא למילואים בלבנון.

אדי היה אומלל, ראיתי את זה עליו, גם אני לא הייתי מאושר, אבל גם לא אומלל. לא הייתי כלום ולא חשתי כלום. הייתי רדום מבפנים, אבל כל הזמן הייתה לי הרגשה שהמצב הזה לא יכול להמשך עוד זמן רב, וזה באמת נגמר בלילה של אסון המסוקים.

היום התחיל כרגיל, שנינו היינו בעבודה ואת הידיעה על מותה של סבתא של מקס קבלנו באיחור מפני שנסענו לעפולה לשתול ורדים לאורך הטיילת החדשה שהמועצה בנתה לצד הרחוב הראשי.

דברנו עם מיקי שסיפר לנו על הלוויה, מוטרד מאוד מהסקנדל שמקס עורר בגלל שאבא שלו הופיע פתאום בבית הקברות. "הוא רב עם אבא שלו באמצע בית הקברות וגרר את בטי לרכב בצורה ממש גועלית." סיפר לנו מיקי, נשמע אומלל מאוד. "הוא חשב שהיא הזמינה את אבא שלו ללוויה ונורא כעס. הוא לא מבין שלא מזמינים אנשים ללוויה." ניסה מיקי לתרץ את התנהגותו של הנאצי. "הוא חוזר עוד היום ללבנון. יש לו טיסה מקרית שמונה בשבע בערב. בקשתי מאבא של דוב שיסיע אותו." מיקי ממש סבל כשבטי ומקס רבו. הוא אהב את שניהם והיה אומלל כשהם לא הסתדרו.

"מאיפה אבא של מקס צץ פתאום?" התפלאתי, "חשבתי שהוא בכלל מת."

"לא. אימא שלו ואחיו מתו ברוסיה. האבא סתם הסתלק, אבל אחר כך הוא עלה לארץ. בטי אמרה שהוא נורא דומה למקס, אבל מקס לא רוצה שום קשר איתו. הוא מאשים אותו בזה שאחיו התאבד." המשיך מיקי לפטפט. "אולי תבואו לבקר אצלנו הערב?" ביקש.

"לא היום מיקי. אדי מלמד ואני שומר על הילדים, אולי מחר." שיקרתי. הוא לא ידע מה קורה איתי ועם אדי, ולא רציתי להודות שהבטחתי לאיטן לבוא אליו. ליאור לא התקשר כבר מעל שבוע ואיטן היה זקוק לי.

אחרי העבודה נסעתי ישירות לחיפה בלי לעבור בבית. אדי רק הנהן כשהודעתי לו על כך ואיחל לי בנימוס בילוי נעים. הרגשתי את הכאב מתחת לאיפוק האתיופי המנומס שלו וגוש הקרח שבתוכי החל להיסדק מעט. "אני אהיה בבית מחר." אמרתי ונגעתי בכתפו, "תמסור לילדים שאני מתגעגע."

הוא הסב את פניו ממני ושתק. לרגע אחד רציתי להפסיק כבר להיות בן זונה ופשוט לחבק אותו, אבל הרגע חלף, האוטובוס לחיפה הגיע ואדי הסתלק במהירות בלי להיפרד ממני.

איטן קיבל אותי בחיוך ובחיבוק. "הוא חוזר!" אמר בשמחה ומעך אותי אליו בכוח. "הוא נורא מתגעגע, נמאס לו להיות בהודו לבד." אחר כך נזכר מה פירוש הדבר בשבילי והרפה ממני, "בעוד יומיים הוא יהיה כאן עמית, ואני זאת אומרת לא ספרתי לו עלינו. זה לא נראה חשוב אתה מבין?" איטן היה היחיד שידע שמשהו לא טוב קורה אצלנו וכעת חש מבוכה בגלל אושרו הגדול.

"אני מבין איטן ואני מאוד שמח בשבילך. אני אהיה בסדר, אל תדאג." מיהרתי להרגיע אותו. "אני אחזור לאדי, אם הוא עוד ירצה אותי, או שאני אמצא איזה סידור אחר. אל תדאג."

איטן נישק את לחיי. "בטח שתחזור לאדי, תדברו, תתנצלו ותמשיכו הלאה." ניסה לפשט את מצבי, מתאמץ לגרום לי להיות מאושר כמותו.

"טוב. אני עוד צריך לחשוב על זה." מלמלתי בחוסר נוחות. איטן לא ידע את כל הפרטים וכמובן שלא ידע על הקיפאון שפשט בתוכי, מקפיא את כל האהבה שהייתה בי. הוא היה מאושר כמו ילד בגלל חזרתו של ליאור, קנאתי בו על היכולת הזו.

אחרי האוכל ראינו משחק פוטבול ואני כבר התחלתי לנמנם על הספה כשהטלפון הקפיץ אותי ממקומי. זה היה אדי, רק אלוהים יודע איך הוא ידע שאני שם. הוא בירך את איטן בנימוס, התנצל שהוא מפריע ושאל אם ראינו חדשות. רק אז העברנו לערוץ הראשון ושמענו על אסון המסוקים.

איטן מסר לי את השפופרת ואדי, ממשיך לדבר באותו קול שליו שאימץ בזמן האחרון, אמר לי שלדעתו מקס היה באחד מהמסוקים והוא חושב שאני צריך לנסוע מיד אל נשר ולהיות עם בטי.

"אתה קרוב אליה יותר ממני." אמר בעדינות, "ואני חושב שהיא צריכה אותך עכשיו. הייתי בא גם כן, אבל אני חייב להיות עם הילדים. אי אפשר להשיג ביבי סיטר בשעה כזו."

מהרגע ששמעתי על התרסקות המסוקים הרגשתי כאילו שאין לי מספיק אויר בגוף, "אתה צודק אדי. אני אסע לשם מיד ו אה אחר כך, אם אתה מסכים, אני רוצה לחזור הביתה."

"כן." אמר אדי בפשטות, "אני מסכים. תחבק את בטי בשמי, להתראות."

שאלתי מאיטן את המכונית שלו ונסעתי לנשר. הבית ברחוב הדקל היה מואר ומלא אנשים. בטי ישבה זקופה וקפואת פנים במרכז הספה. לירז נצמד אליה, רועד ובוכה, ובחור בלונדי יפה תואר ישב מצידה השני ודיבר איתה ברוסית ובעברית, מנסה ללטף את ידיה, אבל היא שלבה אותן בחיקה ושתקה, מתעלמת מכולם. הבית המה רוסים ששתו, בעיקר וודקה, אבל גם בירה ויין. נגשתי אליה וניסיתי לדבר איתה, אך לשווא. בטי הביטה בי כאילו לא נפגשנו מעולם, זה היה מפחיד. יש אחד מבוגר שדמה למקס בצורה מדהימה הוצג לפני כויטלי, אבא של מקס. הוא לחץ את ידי בנימוס והודה לי שבאתי. הטלוויזיה דלקה, אבל איש לא הביט חוץ ממני וממיקי שבכה חרש, מנסה להסתיר מבטי את דמעותיו. היא ישבה מאובנת, לוטשת מבט באוויר, לדעתי היא לא הייתה שמה לב גם אם הוא היה מתחיל לרקוד ריקודי בטן. "מי כל האנשים האלה?" שאלתי אותו בלחש וחיבקתי את כתפיו.

"חברים של מקס." ענה מיקי, "יש לו חבורה שלמה של ידידים שבאו איתו מרוסיה. הם לא חושבים שהוא נאצי, הם אוהבים אותו." הוא שיהק מרוב בכי. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך שבור. לא ידעתי שמיקי העליז והקליל מסוגל להיות כל כך אומלל. חיבקתי אותו בכוח והתרכזתי בטלוויזיה שחזרה שוב ושב על אותן עובדות מעטות ולא מספיקות.

כל פעם נגשו אל בטי אנשים זרים, רובם גברים, אבל גם בחורות. הם חיבקו ונישקו אותה ואת הילד, מדברים איתה ברוסית. למרבה הפלא היא הבינה וגם ענתה ברוסית. בעשר בלילה לקח ויטלי את לירז המנומנם למיטה ולפליאתי הילד הלך איתו בלי למחות. הוא מצא חן בעיני, האבא של מקס. הייתה לנוכחות שלו בחדר מין איכות גברית מלאת ביטחון כמו של מקס, אבל שלא כמו מקס הוא היה עדין יותר, פחות פראי. מקס תמיד עשה רושם שהוא עלול להתפרץ פתאום ולהכות מישהו. אבא שלו היה תרבותי יותר, מרוסן יותר, אולי זה היה עניין של אופי, או אולי של גיל.

דברתי קצת עם יורי - הבלונדיני היפה שהביט בלי הרף על בטי – הוא סיפר לי שמקסים הוא חבר ילדות שלו ממוסקבה. ממנו נודע לי שהרכילות על מקס הייתה נכונה, הוא באמת היה קצין ברוסיה ולחם בצ'צ'ניה וגם ישב בכלא הצבאי ברוסיה. לפני שהספקתי לשמוע למה הוא ישב בכלא נכנס פנימה אדם מבוגר ועייף וצעק שמקס איחר את המסוק והוא חי. זה היה צבי דיאמנט - הבוס שלו - אבא של דוב דיאמנט. בבת אחת השתנתה אווירת הנכאים בבית, כולם צעקו והתחבקו ודיברו ברוסית מהירה. איש לא שם לב שבטלוויזיה הראו איך האמבולנסים חוזרים ריקים כי כל החיילים שהיו במסוקים נהרגו.

מחר כבר יהיו המון לוויות.

נפרדתי בחיבוק חזק מבטי שנזכרה עכשיו להתחיל לבכות וחזרתי הביתה לאדי. באותו לילה לא עשינו אהבה. היינו מדוכאים מידי מהחדשות, אבל ישנו יחד חבוקים וזה ניחם אותנו קצת.

בבוקר נודע גודל האסון, מקס אמנם ניצל, אבל נהרגו מעל שבעים איש בגלל טעות טייס טיפשית. במקרה הייתי עם מקס כשהראו בפעם הראשונה בטלוויזיה את ארגון ארבע אמהות. אחרי שהכתבה נגמרה הוא אמר לי בקול שקט, כדי שבטי לא תשמע, "זהו, עכשיו זה רק עניין של זמן. אם האמהות נגד צה"ל יצא מלבנון. נצטרך להלחם איתם בשטחים. אני שונא להלחם בשטח בנוי עם אוכלוסייה אזרחית! ממש שונא את זה." פלט בקול חנוק ואז בטי ולני הגיעו עם קפה ועוגות והוא השתתק.

ביום שאחרי אסון המסוקים לא יכולנו ללכת לעבודה. הלכנו מלוויה ללוויה, נאלצים לחלק בינינו את הלוויות המקבילות. מר מילר וגרטי סגרו את המשתלה והלכו ללוויות של נכד של חברים שלהם. הורי נשארו עם הילדים ובערב נפגשנו כולנו סביב הטלוויזיה.

אימא הגישה לנו כריכים ושתייה, אבל הייתי עייף מכדי לאכול. הבטתי באדי שנגס כמה ביסים מהכריך והניח אותו. הוא היה מחוק מעצב ומעייפות, עצמות לחייו בלטו יותר מידי מעורו ועיניו היו שקועות. מבטנו נפגשו והוא קם מכורסתו וצנח על הספה לצידי ואחרי היסוס קל הניח את ראשו על כתפי. כרכתי את ידי על כתפיו ועצמתי את עיני, לא יכולתי להסתכל יותר על הטלוויזיה, מכסת הסבל והשכול שלי עלתה על גדותיה. רציתי לצנוח למיטה ולשכוח הכל.

הורי לכסנו אלינו מבטים דיסקרטיים ממקומם שעל הספה השנייה ואז אימא לא התאפקה יותר ואמרה, "אני לא מנסה להתערב, אבל הילדים אמרו שאתם לא ישנים יחד ו זה לא שאני מנסה לדחוף את האף, אבל" אימא האומללה, בשבילה לדבר על דברים כל כך אינטימיים היה קשה כקריעת ים סוף.

"נינה את אימא של עמית, זכותך להתערב." אמר אדי, משועשע מעט. "בבקשה, תתערבי כמה שאת רוצה, זו זכותך המלאה."

אימא נדהמה כל כך מדבריו עד שנאלמה דום, ואבא שבא לעזרתה המשיך בחקירה וניסה לברר מאוד בעדינות למה הילדים מספרים שאני כועס עליהם וישן מחוץ לבית כמה פעמים בשבוע.

"אני לא כועס עליהם." אמרתי, מופתע מעט, לא הבנתי שהם פירשו את התנהגותי בצורה כזו. פתאום תפסתי שכל הזמן חשבתי רק על הבעיות שלי ושל אדי ושכחתי שיש בבית עוד שני נפשות קטנות ומודאגות שמושפעות מכל מעשי.

במה הייתי טוב יותר מהורי שחשבו רק על עצמם כשנסעו וזנחו אותי מאחור?

אימא התעשתה וקמה ממקומה, "אתם אנשים מבוגרים ואני לא צריכה להתערב, אבל הילדים הם סובלים, כל סימן של חוסר יציבות ביחסים שלכם מבהיל אותם. אולי תנסו להתנהג בצורה קצת יותר בוגרת." הפצירה. "אני ואבא אנחנו כבר השלמנו עם זה שלא יהיו לנו נכדים ופתאום הילדים החמודים האלו למענם אנחנו מוכנים לעשות הרבה מאוד." ופתאום עיניה היו מלאות דמעות.

בפעם הראשונה מזה עשרים שנה קמתי וחיבקתי אותה מיזמתי, מגלה לשמחתי שכל הטינה שחשתי כל השנים כלפיה וכלפי אבא נעלמה פתאום.

"הכל באשמתי." אמר אדי, "לא הייתי בסדר, עמית היה נהדר ואני התנהגתי בצורה גועלית."

הבטתי בו ואחרי המון זמן מצאתי את עצמי מחייך אליו. "גם אני לא הייתי מאה אחוז בסדר, קצת השתגעתי בזמן האחרון, היינו צריכים לשבת ולדבר במקום לעשות שטויות."

הורי נשמו לרווחה כשראו שאנחנו לא מתנפלים זה על זה ומדברים בצורה תרבותית. אני לא חושב שאפילו אדי הבין כמה קשה היה להם להתערב ככה בחיים שלנו. הכרתי אותם מספיק כדי להבין שזה דרש מהם כוחות נפש עצומים. כנראה שהם ממש אהבו את הילדים אם הרשו לעצמם התנהגות מהפכנית שכזו. למזלם של ארז ועדי הורי ניסו לתקן את העוול שעשו לי דרכם. הם זכו בסבא וסבתא מפנקים וחמים ואנחנו זכינו בעזרה עצומה גם בכסף, ומה שחשוב יותר, בזמן פנוי לעצמנו.

שכבנו במיטה חבוקים, מלטפים זה את זה בעדינות. אדי תמיד ישן ערום ושכנע גם אותי לוותר על הפיג'מה כדי שיוכל לחוש אותי צמוד אליו.

"אני נורא מצטער." אמר שוב ושוב מנשק אותי, "כל כך כעסתי עליך שתפסת מנהיגות ולקחת אותם בלי לדבר איתי קודם, ואחר כך לא הצלחתי הכל הסתבך. אני ממש מצטער, הייתי נוראי. אתה עוד אוהב אותי?"

"כן אדי. אף פעם לא הפסקתי, אבל איך ידעת שאני אצל איטן?"

הוא משך בכתפיו ושוב נישק אותי, נשיקה ארוכה שהשכיחה ממני הכל. "איטן כבר שמע משהו מליאור?" שאל כבדרך אגב, מעביר את לשונו על חזי.

"כן. הוא חוזר עוד מעט. איטן מאוד מאושר." מלמלתי, ואחר כך שכחתי את איטן ואת ליאור ואת הלוויות והאבל, שכחתי הכל, זכרתי רק שאני אוהב את אדי ושהוא אוהב אותי.

רק הרבה זמן אחר כך, כשכבר כמעט נרדמנו, נזכרתי לשאול אותו איך הוא ידע שליאור לא יצר קשר עם איטן. אדי חייך וניסה להתחמק, אבל אחרי שהפעלתי עליו לחץ הודה שהוא השאיר כמה רמזים בעילום שם באי מייל של ליאור. "איתי לא הצלחת לדבר, אבל עם הודו הצלחת ליצור קשר?" התפלאתי.

אדי משך שוב בכתפיו. "חשבתי שאתה ואיטן קנאתי, לא ידעתי מה לעשות."

"אז למה לא דברת איתי?" משיכת כתפיים מלווה בפרצוף של פסל אפריקאי היו התשובה היחידה שקבלתי.

"מה כתבת לו?" הסתקרנתי.

"כתבתי לליאור שיש חבר מהעבר של איטן שמנסה לחזור להווה שלו, ושאם הוא לא יפסיק להתמזמז בהודו הוא ימצא שיש לו ממלא מקום, וחתמתי ידיד אנונימי." גילה לי בחיוך מרוצה.

נזפתי בו על החדירה לפרטיות שלהם, והודעתי לו שהוא התנהג בצורה מטומטמת כשפעל מאחורי גבי ועשה כל מיני תמרונים מסובכים במקום להתעמת איתי ישירות.

אני לא יודע למה טרחתי, ידעתי מראש שאין טעם להתעצבן עליו. לאדי היה קוד מוסרי משלו. הוא עשה את מה שראה לנכון כדי להחזיר אותי אליו והצליח, זה כל מה שנחשב בעיניו. מבחינתו לא היה כל רע בהתנהגותו.

ניסיתי להראות כועס, אבל האמת היא שהחמיא לי לדעת כמה התאמץ להפריד ביני לאיטן. "אם היית שואל היית מבין שאני פשוט מנסה לנוח קצת אצל איטן." הסברתי.

"לנוח או להתנקם בי?" שאל אדי בספקנות.

"קצת מזה וקצת מזה." הודיתי, "איך בכלל ידעת שאני אצלו?" שיניתי נושא.

אדי נאנח וניסה להתחמק, אבל אני התעקשתי והוא הודה, נבוך מעט, שפשוט התקשר לקובי ולקלוד וביקש מהם לברר לאן אני נעלם כשאני לא בבית. "קובי שטף אותי כהוגן." סיפר, "ורק אחרי שהתנצלתי והבטחתי שאפצה אותך על כל מה שעשיתי לך הוא עשה כמה טלפונים וגילה שאתה אצל איטן ונתן לי את כתובת האי מייל של ליאור בהודו. הזדיינתם?"

"לא עניינך." עניתי בנוקשות, "וגם אתה אל תספר לי מה עשית עם אחרים."

"בסדר." אמר אדי בקול כנוע.

שתקנו כמה דקות והחיבוק שלנו, שהיה עד כה כל כך נוח ונעים, נעשה פתאום נוקשה ומעיק. "אז ככה זה הולך להיות מעכשיו." אמר אדי לבסוף בקול מעוך, "קודם היית שפוט שלי ועכשיו אני אהיה שפוט שלך."

"אני לא רוצה שתהיה שפוט שלי אדי, אני רוצה שנהיה שווים. אתה לא תהיה שפוט שלי ואני לא שלך, ואם כבר מדברים על זה, לא מקובל עלי שאחד אחראי על כל עבודות הבית והשני עוזר, או לא, תלוי במצב רוח שלו. האחריות על הילדים והבית היא של שנינו. עושים הכל שווה בשווה."

"אני שונא לנקות ולבשל." אמר אדי בלהט, "זו עבודה לנשים, אני גרוע בזה. אולי ניקח עוזרת?"

"בסדר, ניקח עוזרת פעם בשבוע, אבל זה לא אומר שמשאירים לה את כל הטינופת. מנקים כל יום."

"והבישול?" לחץ אדי על הנושא שהציק לו עוד יותר מהניקיון.

"נתחלק בבישול, אני אחראי על הצהרים ואתה על הערב. בכל מקרה בוא נחליט שעוזרים אחד לשני ולא מתקמצנים במחמאות."

"אי אפשר לשכור מבשלת?" נאנח אדי.

"לא!" הודעתי לו בתוקף. "ואל תגיד שוב שבישול וניקיון זה רק לנשים. אני לא רוצה שהילדים ישמעו ממך דעות מיושנות כאלו."

אדי פרץ בצחוק "החלטת לעשות לי סדרת חינוך? אל תשכח שאם תשנה אותי אני כבר לא אהיה אני ולא תאהב אותי יותר." הקניט אותי ונשכב עלי מועך אותי בכובד גופו החם והחלק. יכולתי לחוש שוב את אברו הנוקשה נלחץ אלי וכל הרעיונות המתקדמים פרחו מראשי.

הוא צדק, אהבתי אותו כמו שהוא - מאצ'ו עקשן, שונא שגרה, חצוף וחושני, לפעמים רשע ואכזר, ואחר כך רך ואוהב. נאבקתי איתו, ורבתי איתו, והלכתי איתו ראש בראש, וכל הזמן המשכתי לאהוב רק אותו.

הזהות שלי כהומו הייתה קשורה קשר בל ינתק לאדי, אם לא הייתי פוגש אותו ספק אם הייתי מגלה שאני מעדיף גברים. הוא היה הנסיך שהעיר אותי מתרדמתי וכמו איזה נסיכה מהאגדות נשארתי נאמן לנסיך שלי למרות כל המכשפות והדרקונים שניסו להרוס את האהבה שלנו.

אמרתי לו את זה אחר כך, כשכבר שכבנו חבוקים ורדומים קצת, ולהפתעתי הוא לא צחק ממני. "אתה יודע שכל אגדות הילדים משקפות קונפליקטים נפשיים." אמר בכובד ראש, "אבל הבעיה היא." נאנח והידק אותי אליו, "שהדרקונים והמכשפות הכי מסוכנים לא באים מבחוץ אלא נמצאים אצלנו בפנים." ידו החליקה על חזי, "השארתי אותך להלחם לבד וזה לא היה בסדר. מעכשיו אני אשתנה, אני מבטיח."

שתקתי לשמע ההבטחה שלו, יודע יפה שכרגע הוא מתכוון אליה מכל הלב, אבל מי יודע מה יקרה בעוד שבוע או שבועיים, או בשנה הבאה? לא היה טעם להגיד לו את זה, אדי היה הנסיך שלי, אבל פקפקתי אם נצליח לחיות מהיום בעושר ואושר ועמוק בלב שנינו ידענו את זה.

***

למחרת התקשרתי לבטי לברר מה שלומה ומה שלום מקס. היא הודתה שלא דיברה איתו מאז הלוויה. "הוא נורא כעס עלי בגלל אבא שלו." אמרה בעצב, "והנייד שלו סגור כל הזמן."

"טיפשונת, אין קליטה באזור ההוא, את לא יודעת את זה? הוא בטח אוכל את עצמו מרוב געגועים." ניסיתי לנחם אותה ונדהמתי כשהיא פרצה בבכי. "הוא שונא אותי, ועכשיו, כשייקחו לנו את לירז, הוא יעזוב אותי." מיררה בבכי. אחרי שנרגעה הצלחתי להבין שאימא של לירז נעלמה בגרמניה והעובדת הסוציאלית רוצה לקחת את לירז למשפחה אומנת כהכנה לאימוץ.

"אז למה שאתם לא תאמצו אותו?" הצעתי. לירז שהיה קשור מאוד לבטי ולמקס סיפר לי פעם שהוא החליט לאמץ את מקס אחרי שראה אותו יושב על המדרכה ומדבר אל האופנוע שלו. מקס התפקע מצחוק והודה שזה נכון, הם נפגשו ברחוב כשהוא עמד וקילל את הרכב הישן והסרבני. "ולמה אימצת את בטי?" שאלתי בצחוק.

"כי היא רכה וחמודה ויש לה ריח טוב." ענה הפרחח הקטן מיד. שלושתם יצרו יחד משפחה קטנה ומגובשת ולהפריד אותם יהיה מעשה אכזרי ושטותי מאין כמוהו. נתתי לבטי את הטלפון של דימה כדי שתוכל להתייעץ איתו מה אפשר לעשות בקשר לבעיה, ולמחרת היא התקשרה אלי לשאול אותי איפה כדאי להתארח בסוף שבוע רומנטי בצפון. "מה את זוממת?" שאלתי נדהם. אתמול היא בכתה והיום היא יוצאת לסוף שבוע? "עם מי את רוצה לבלות?"

"עם מקס כמובן." התפלאה בטי. "אני רוצה להציע לו נישואים כדי שנוכל לאמץ את לירז."

אני מודה שנמלאתי קנאה, למוסד הנישואים, למרות המגבלות שלו, יש הרבה יתרונות. אם אני ואדי היינו יכולים להינשא זה היה פותר לנו הרבה בעיות. חסר לי שאדי ידע שאני אפילו חושב על זה.

"הכי טוב זה קיבוץ איילת השחר ליד חפירות חצור." המלצתי לה, "ובהצלחה." הוספתי מקרב לב.

"עזוב עמית, אני רוצה שנתחתן רק בשביל שלא ייקחו לנו את הילד." ענתה בטי במהירות, ואפילו דרך הטלפון ידעתי שהיא משקרת.

"שקרנית, את פשוט חולה על מקס." צחקתי ממנה, "נכון?"

"כן." הודתה בעצב, "הוא נורא מעצבן אותי לפעמים והואאתה יודע, כזה גבר דביל, אבל אני מתגעגעת נורא. מתי אתה עושה מילואים?"

"במרץ, אדי לא יודע עדיין. מה דעתך? לספר לחבר'ה במילואים על אדי?"

"השתגעת, בשום פנים ואופן לא. איפה אתה חי? יאכלו אותך בלי מלח." הזדעזעה בטי. 

"אז כשישאלו אותי מה חדש אצלי אני אמור לספר שאני עדיין רווק, או אולי לדבר על אדי כאילו הוא בחורה?"

"תגיד שיש כל כך הרבה בחורות עד שאתה לא מצליח לבחור. אתה בחור כל כך יפה, יאמינו לך בלי בעיות."

"למה אני צריך לשקר?" התמרמרתי, "אני שונא לשקר."

"אני יודעת חמוד." ניחמה אותי בטי, "תשקר בשביל מטרה טובה, כמו שעשו האנוסים בימי האינקוויזיציה." וצחקה כשעניתי על הצעתה בקללות נמרצות.

היא התקשרה לספר לי שמקס הסכים בשמחה להתחתן איתה, אבל הזהירה אותי שהחתונה שלהם היא סוד כמוס ושהם הולכים להתחתן בקפריסין בחתונה אזרחית. ניסיתי לשכנע אותה להתחתן בארץ, אבל לא הצלחתי. "אני ארגיש כמו מטומטמת עם שמלה לבנה, הרי אני כבר לא אתה יודע, וחוץ מזה אין לנו זמן לכל השטויות היקרות האלו."

אחר כך עברו איזה שבועיים שלושה ולא שמעתי ממנה כלום, ואז היא התקשרה ערב אחד, ולמזלי הורי היו בבית כי אדי נסע לחיפה ללמד, ובקשה שאעשה לה טובה ענקית ואבוא לבית חולים רמב"ם עם בגדים נקים בשבילה. "אני מבקשת." אמרה בקול מתנצל, "שתעבור דרך הבית בנשר ותיקח בשבילי איזה מכנס וחולצה, אני יודעת שזו בקשה ענקית ונדנוד נוראי, אבל"

"בטי אל תהיי סתומה!" צעקתי "מה קרה? למה את ברמב"ם?" הקול שלה נשמע שביר כל כך. היא ממש הפחידה אותי.

בטי ספרה לי במשפטים קצרים וקטועים שמקס נפצע בקרב סכינים עם חבר מהעבודה. "זרקתי את כל הבגדים שלי כי הם היו מלאי דם." אמרה בקול מאופק, "ובבוקר הם ישחררו אותי ואין לי מה ללבוש."

הביטוי 'הדם קפא בעורקיו' נעשה מוחשי לגמרי ברגע זה. "איפה נפצעת?" שאלתי בבהלה. הורי הביטו בי בחרדה, אבל לא הפריעו.

"לא נפצעתי בכלל." אמרה בטי, "זה הדם של מקס, אבל כשהגענו לבית החולים התעלפתי כי אני אנמית בגלל ההיריון." 

"הריון!" צרחתי, "מה פתאום הריון?" אבדתי לגמרי את עשתונותיי ומזל שאימא לקחה ממני את השפופרת. היא דברה עם בטי קצרות ביידיש ואחר כך דחפה אותי החוצה. "נו לך כבר." אמרה בקוצר רוח, "הילדה המסכנה שוכבת שם לבד בלי בגדים, ורק האבא של הבעל הזה שלה נמצא איתה. היא צריכה אותך. אנחנו נשמור על הילדים. לך כבר."

נסעתי עם האופנוע כי המכונית הייתה אצל אדי. את בטי מצאתי במיון של רמב"ם, שוכבת על מיטה צרה, לבושה בחלוק כחול מפוספס ודהוי, פניה לבנים כמו הסדינים. "אבל איך נכנסת להריון?" חזרתי ושאלתי כמו דביל.

היא חייכה חיוך מסתורי של מדונה, הסמיקה ושתקה. "מה זאת אומרת איך? כנראה שרוח הקודש הכתה שנית." התבדח קוליה שצץ פתאום מאחורי הוילון וחייך אלי.

"באמת קוליה!" נזפה בטי, אבל החיוך שלה התרחב קצת, כמו שקורה בדרך כלל לאנשים כשקוליה מופיע בסביבה.

"בכלל לא ידעתי שאתם מכירים?" התפלאתי. הם החליפו מבטים וצחקו, אבל לא ענו לי. את קוליה אני מכיר עוד מהתקופה שמיקי גר בתל אביב. הוא הרוסי היחיד שפגשתי שלא נראה כמו רוסי, כלומר הוא מדבר עברית טובה כמעט בלי מבטא, וגם נראה כהה כזה, כמו ישראלי. למרות חוש ההומור שלו הוא בחור מאוד רציני, פעיל באגודה לזכויות האזרח ובוועד למלחמה באיידס וגם עשה תואר בפיזיקה בטכניון. בחור מבריק ונחמד שאף פעם לא מדבר על החיים הפרטיים שלו.

בקושי הספקנו להגיד זה לזה שלום ובטי העיפה אותנו החוצה. "אני רוצה לנוח. לכו לבקר את מקס. הוא בפנימית עם אבא שלו." אמרה, שוב רגועה ושולטת בעצמה. "תודה עמית. איך ידעת שזו החולצה האהובה עלי?"

"אדם נתן לי את הבגדים בשבילך, וכולם מוסרים לך ד"ש. הם עדיין לא יודעים איפה מיקי, אבל לירז נרגע סוף סוף ונרדם." מסרתי את הודעתו של הילל, ולפי בקשתו המפורשת לא ספרתי לה שהוא בכה כששמע על פציעתו של מקס.

"הילל בכה?" שאלה בטי החכמה.

משכתי בכתפי "קצת, לא נורא. אל תגידי כלום, הוא מתבייש."

"אני לא אגיד מילה." הסכימה בטי, "ואתה." פקדה, "אל תספר להם על ההיריון שלי. אני מתכוננת לעשות הפלה."

לפני שהספקתי להגיב על הודעתה המדהימה קוליה תפס את זרועי ומשך אותי משם. "אסור שבטי תעשה הפלה." נרעשתי, "בשום פנים ואופן לא! מה פתאום הפלה? למה היא בכלל חושבת על שטות כזו?"

קוליה לא היה שותף לדאגתי. "היא סתם מדברת." אמר, "זה הריון לא מתוכנן והיא צריכה זמן להתרגל. הכל יהיה בסדר." חייך אלי בשלווה כשעלינו במעלית האיטית לפנימית, אבל אני לא נרגעתי. בטי לא נהגה לדבר סתם, היא באמת חשבה לעשות הפלה ומשום מה הרעיון הזה טרד מאוד את מנוחתי.

מקס שכב במיטה, בוער כולו מחום. אינפוזיה מטפטפת נוזלים לזרועו האחת ואבא שלו מחזיק את ידו השנייה ומביט בו במבט מודאג. הוא ישן, או אולי היה חסר הכרה, וכל הזמן זז מצד לצד, ניסה לקום ממלמל ברוסית, מזכיר שמות של כל מיני אנשים מארק, מריה, רומן ובעיקר בטי.

אבא שלו המסכן, ניסה להרגיע אותו. ליטף את מצחו ואת שערו ודיבר אליו ברוך ברוסית, נראה חרד ומודאג מאוד. הוא מיד זכר אותי מיום אסון המסוקים ולחץ את ידי בחום, אבל את קוליה הוא חיבק חזק ונישק על הלחי. התברר שהם מכירים אחד את השני עוד ממוסקבה וקוליה הוא חבר ותיק שהכיר גם את מארק - אחיו של מקס - ואת אימא של מקס שהייתה רופאת עיניים. בסוף תרופת ההרגעה השפיעה, מקס נרגע ואבא שלו אמר שינמנם בכורסא לצידו ושלח אותנו הביתה.

אחרי שיצאנו משם סיפר לי קוליה שמארק ירה לעצמו בראש ולרוע המזל מקס מצא את גופתו של אחיו. "אני לא יודע אם ראית פעם בן אדם שמת בנסיבות כאלו." אמר בעברית המוקפדת שלו, "אבל זה היה נורא. האסון הזה שבר להם את המשפחה, ויטלי הסתלק, האימא נהרגה כמה שבועות אחר כך בתאונה, ומקס התגייס לצבא."

לא ידעתי שלמקס היו חיים כל כך איומים. לעומת מה שעבר עליו החיים שלי היו פיקניק. "אתה חושב שהוא יהיה בסדר?" שאלתי את קוליה.

הוא חייך "מקס בחור קשוח. הסכין החטיאה את הכליה שלו בכמה מ"מ, אבל הוא יהיה בסדר. בעוד יום יומיים ישחררו אותו. אל תדאג."

הצצנו שוב אל בטי, היא לבשה את הפיג'מה שהבאתי לה וישנה. היה לי חשק לגשת ולנשק אותה, אבל קוליה גרר אותי משם החוצה. "תן לה לישון."  לחש והסיט וילון כמה מיטות משם.

לפליאתי גיליתי שם את רונן שטרית שהייתי מ"כ שלו לפני שהשתחררתי מהצבא. הוא שכב על צידו מקופל סביב עצמו והתייפח חרש, הייתה לו חבורה כהה על המצח ומבט אבוד בעיניים. "מה קרה לך שטרית?" התפלאתי, שטרית היה בדרך כלל בן אדם מאוד רגוע. אף פעם לא ראיתי אותו מתעצבן. קשה היה להבין את דבריו, אבל בסוף הצלחתי לקלוט שהוא היה זה שדקר את מקס.

"זה לא היה בכוונה המפקד." אמר לי, כאילו שאנחנו שוב בצבא, ובכה כמו ילד.

"אני יודע, אני יודע." ניסיתי להרגיע אותו וליטפתי את ראשו. נורא רציתי לחקור אותו ולהבין מה באמת קרה שם, אבל לא היה לי לב להציק לו. אחרי שהוא קיבל כדור הרגעה הסתלקנו מבית החולים ואת כל שאלותיי הפניתי לקוליה.

"למה שטרית רב עם מקס?" התפלאתי, "שטרית סתם ילדון, איך מקס הרשה לו להתקרב אליו עם סכין? ומה בטי עשתה שם?" המטרתי שאלות על קוליה שמשך בכתפיו בחוסר אונים.

"לא יודע." אמר, "אני רק יודע ששטרית, מקס ובטי, עובדים באותו מקום, וששטרית חיזר אחרי בטי בלי הצלחה. חשבתי שהוא השלים עם זה שהיא עם מקס, אני לא מבין מה קרה שם." הודה, "אבל מאז שהם התחתנו בטי הייתה מאוד מוטרדת. חשבתי שזה בגלל הבן דוד שלה שנפטר לפני יומיים בהוספיס לחולי איידס, אולי טעיתי."

קוליה סיפר לי איך מקס הגיע להוספיס לאסוף את בטי ומצא אותה מחובקת איתו ובוכה, "אל תשאל איזה מבט הוא נעץ בי, אם מבטים יכלו להרוג הייתי שוכב כבר מתחת למצבה."

"מה, הוא לא יודע שאתה הומו?" התפלאתי.

"לא סיפרתי לאף אחד מהחבר'ה הרוסים שלי." הודה קוליה והסמיק, "מבחינתם אני סתם חנון שלא הולך לו עם בחורות. אתה חושב שהישראלים שמרנים בנושא הזה? אתה לא מכיר את הרוסים, למה אתה חושב שמארק התאבד? אבא ואימא שלו תפסו אותו במיטה עם בחור אחד. אולי אני טועה, אבל הבחור הזה גם ניהל רומן עם אימא של מקס שהייתה אישה מאוד יפה, דומה קצת ללאריסה, החברה הקודמת של מקס." הוא לפת את כתפי, "אני מאוד מבקש, אל תגיד לאף אחד מה שספרתי לך. תבטיח לי עמית." דרש וטלטל אותי קצת.

"אני מבטיח לשמור את כל מה שאמרת לי בסוד." הבטחתי חגיגית ולחצתי את ידו, ואחר כך נישקתי אותו על הלחי. דקה אחר כך הגיע האוטובוס והוא עלה עליו ונסע להדר. פניתי למגרש החניה לקחת את האופנוע שלי כשצפירה מוכרת הקפיצה אותי ממקומי, אדי נופף לי מהפז'ו, עברתי את הכביש וניגשתי אליו, מגלה לפליאתי שהוא כבר העמיס את האופנוע על הפז'ו. "עם מי התנשקת שם?" שאל מיד בחריפות.

"ערב טוב גם לך אדי." עניתי, כובש את כעסי. לא רציתי סצנות קנאה אחרי כל מה שראיתי ושמעתי היום. "איך התגברת על המנעול של האופנוע?"

"יש לי העתקים מכל המפתחות שלך." הסביר לי אדי בנחת.

כמו שכבר ציינתי לאדי היה כשרון נדיר לפתוח דלתות ומנעולים לא לו. הייתי צריך כבר לדעת שאין טעם לנעול בפניו שום דבר.

"מה שלום מקס ובטי ועם מי התנשקת?" שאל שוב בעקשנות.

"מקס ובטי בסדר והתנשקתי עם קוליה, הוא חבר של בטי ומקס." עניתי בקול קר.

אדי חגר עלי את חגורת הביטחון, נוגע תוך כדי כך בברכי בתנועת התנצלות מהססת. זה הרגיע אותי, הרי אני יודע שהוא התנהג ככה רק בגלל שהוא חושש לאבד אותי.

"אני מותש, יפה מצדך לבוא לקחת אותי." לקחתי את ידו בידי ולחצתי אותה בין כפותי, שואב כוח מהמגע בו. הוא חייך אלי חיוך חטוף והתניע את הרכב. בלי מילים היה ברור שאני מבין ומקבל את התנצלותו. החזקת הידיים הייתה רק תחליף לחיבוק ולנשיקה ששנינו נזקקנו לה כדי להרגיש טוב יותר. כמו תמיד נאלצנו להתאפק. היינו חשופים בתוך הרכב וכל הנהגים שנסעו סביבנו בכביש הראשי הרחב והמואר שהוביל ליציאה מחיפה היו צופרים ומעירים לנו הערות גועליות ושנינו ידענו את זה היטב. אוחז בידו של אדי סיפרתי לו כל מה שקרה, כולל הסיפור הנוראי על המשפחה של מקס. "הבטחתי לא לספר לאף אחד." נזכרתי, "אבל..."

אדי חייך. "אני בטוח שקוליה יודע שכשאתה חי עם מישהו אתה מספר לו הכל." ניחם אותי, הרים את ידי אל פניו, נישק אותה בתנועה חטופה ונאנח.

אדי שנא את האיפוק הזה שהיינו צריכים לכפות על עצמנו כשהיינו בחוץ, הרגשתי כמה הוא רוצה לנשק אותי, גם אני רציתי בכך מאוד. זוגות סטרייטים מתחבקים ומתנשקים בלי שום היסוס איפה שהם רוצים ולאף אחד לא אכפת ורק אנחנו זה לא צודק!

"עוד מעט נהיה בבית." ניחמתי אותו, "ונוכל להתחבק כל הלילה. מקס יבריא בעוד כמה ימים, צריך רק לחשוב איך לשכנע את בטי לא לעשות הפלה והכל יהיה בסדר."

אדי חייך לעצמו, "עמית המתוק שלי." אמר ברוך, "הייתי רוצה שפעם אחת..."

"אני יודע, אני יודע, שפעם אחת זה יהיה הפוך, שהסטרייטים יצטרכו להתגנב ולהתבייש ולהתאפק לא להתחבק גם כשהם נורא צריכים חיבוק, ולהרגיש כל הזמן כמו פושעים בגלל שהם בכלל מעיזים להתקיים." השלמתי את דבריו, והחלקתי את ידי בין ירכיו, מלטף אותו מהברך עד למפשעה. "באמת קנאת בגלל קוליה?" שאלתי בסקרנות.

"היית מת!" אמר בפרצוף של מאצ'ו שלא שם זין, ומיד אחר כך פרץ בצחוק "טוב, אולי, רק קצת. אם תהיה נחמד אלי הלילה אני אספר לך."

כשיש לכם ילדים קטנים הזמן שאתם מקדישים לשיחות נפש, או סתם לדיבורים על דברים חשובים, מצטמצם פלאים. משום מה אף אחד מספרי ההדרכה לגידול ילדים לא מגלה לכם איך הקטנים האלו מצליחים לחרב כל ניסיון של ההורים לדבר זה עם זה. נכון, בסוף מגיע הערב והם נרדמים סוף סוף, אבל אז אתם כבר כל כך עייפים שאפילו לסקס אין לכם כוח, אז למי יש חשק לדבר?

בשביל זה בראו את השבתות. אחרי ארוחת ליל שישי אצל הורי, הפעם היה תורם לשמור על הקטנים, נסענו הביתה והתחלנו להתפשט עוד בדרך מהחניה. רק שעה אחר כך הצלחנו להירגע מספיק כדי לדבר, ואז אזרתי עוז וספרתי לאדי על המילואים שלי בחודש הבא. "כמה זמן אתה יודע?" שאל אדי בקרירות שנועדה, כך ידעתי, לכסות על זעמו. הדלקתי את המנורה בצד שלי, כמו שחשבתי פניו היו אטומות מרגש ורק הניצוץ בעיניו העיד שהוא אדם חי ולא פסל עץ.

"אני שונא שאתה נעשה כזה." קיטרתי, "תפסיק בבקשה, זה לא נורא, וזה אפילו לא פעילות מבצעית בלבנון. זה בטח שמירה על אסירים בכלא מגידו. אני אהיה המון בבית, נו אדי, תפסיק כבר!" כיסיתי את פניו בנשיקות, מנסה להפשיר את ההבעה הקפואה השנואה עלי.

"למה לא ספרת לי קודם?" שאל אדי והפך אותי על בטני, מושך ומצמיד את פרקי ידי מאחורי גבי.

"לא הכל אני מספר לך." התגריתי בו, "ולמה אתה לא ספרת לי שהלכת להעלות פרופיל ולבקש שישבצו אותך שוב למילואים? למה הייתי צריך לשמוע את זה מתמר?"

אדי הניח לזרועותיי, התגלגל מעלי ונשכב לצידי. "כי ידעתי מה תגיד ואני שונא שאתה מתבכיין!" הטיח וכיבה את המנורה בצד שלו.

החדר החשיך ורק רצועת אור מפנס הרחוב נותרה על הקיר מעל לראשנו. "אדי." אחזתי את פניו בכפות ידי והבטתי ישר בעיניו שזרחו באור קטיפתי אפל ולח. "צריך לדבר על זה. שנינו נעשה מילואים בגולני לפחות עוד חמש עשרה שנה, אם לא יותר, מה עושים?"

"מה, אתה לא יודע מה עושים? מקבלים צו, מודיעים בעבודה, לוקחים מדים והולכים."

"אתה חושב שבגדוד יודעים עלינו?"

"אני יודע שהם יודעים כי דברתי עם השליש ועם המח"ט של גדוד המילואים. למה אתה חושב שלא שולחים אותך ללבנון אלא רק למגידו?" ענה אדי בקור רוח מעצבן.

"זין!" התפרצתי, "מניאק מזדיין! לא הייתה לך זכות!" ניסיתי להכות אותו, אבל הוא היה זריז יותר, ושוב מצאתי את עצמי על הברכיים, ידיים מאחורי הגב והמצח לחוץ אל משענת המיטה.

"יכולתי לבקש מהמח"ט מילואים להעיף אותך מהצבא." אמר לתוך אזני, "אבל ידעתי שזה חשוב לך ושצה"ל לא יכול לוותר סתם על לוחמים, אז לפחות תגיד תודה."

"בחיים לא! ותפסיק להתערב לי בחיים!" צעקתי.

באיזה זכות הוא הלך ודיבר עם שני הקצינים האלו, שהכירו אותי עוד כשהייתי טירון, וסיפר להם עלי? אם יש מקום שבו שונאים הומואים יותר מאשר בקיבוץ זה בצבא. איזה חוצפה! התמרמרתי, ורק אחר כך יכולתי להודות שחלק מכעסי נבע מכך שאדי היה אמיץ מספיק לספר להם את האמת. ידעתי שאני בחיים לא אעיז ללכת ולהגיד בפשטות - אני הומו. זה מה יש. קבלו אותי כפי שאני.

אדי חיכה בסבלנות עד שאירגע, מחזיק אותי ביד אחת ומלטף את גבי ביד השנייה. בסוף התעייפתי והוא הניח לי לשכב על הצד וחיבק את גבי מאחור, מצמיד אותי אליו. "סתום כמה שניות ותן לי לדבר." ביקש ונישק את עורפי, הייתה לי ברירה? שתקתי והנחתי לו לדבר.

מסתבר שאדי הוחזר לגדוד המילואים של גולני ובראיון השיבוץ הוא סיפר להם שהוא הומו שהוא חי איתי ושאנחנו מגדלים יחד את הילדים היתומים של בת דודתו.

"הם היו מוכנים לשחרר אותי מיד, אבל למזלי אני מכיר טוב את גונן המח"ט עוד מהסדיר, היינו יחד בלבנון... הוא עשה לנו תחקיר אחרי התקלות אחת ו" הוא השתתק ועצם את עיניו לרגע, מסרב להיכנס לפרטי אותה התקלות שבה איבד שני לוחמים.

הבנתי אותו, גם לי היו כמה חוויות מלבנון שהעדפתי לשכוח. "בקיצור." המשיך אדי "התעקשתי והתווכחתי ובסוף סוכם ששנינו נמשיך לעשות מילואים כרגיל, אבל לא באותו הזמן. הסברתי להם שבעצם אתה זה שמגדל את הילדים"

"למה אתה מתכוון?" התעצבנתי וניסיתי לשווא להשתחרר מחיבוקו ההדוק.

"תירגע, הסברתי להם שאתה זה שמהווה בשביל הילדים דמות אה אימהית ולכן המילואים שלך צריכים להיות קרוב לבית." אמר אדי וניסה לא לצחוק.

כל כך התרגזתי עד שהצלחתי להשתחרר מאחיזתו. התגלגלנו על המיטה ונפלנו ממנה כשאדי מנסה לרסן אותי ולהפסיק לצחוק, ואני רותח מזעם ומקלל אותו. 

בסוף הוא שוב הצליח לרתק אותי מתחתיו, לוחץ אותי על הרצפה הקרה, "תפסיק להתעצבן דביל." אמר, "אני מנסה להגן על הקטנים. עדיף שאני אעשה את המילואים המסוכנים ולא אתה מפני שהם קשורים יותר אליך."

"ובגלל זה לכלכת עלי אצל צביאלי? מזל שלא אמרת לו שאני פוחד לשבור ציפורן כשאני יורה?" התעצבנתי כל כך עד שדמעות עלו בעיני, "מי נתן לך רשות לעשות לי אאוטינג?" המשכתי לזעום ודחפתי את ידו שניסתה ללטף אותי, "וחוץ מזה חתיכת סתום שכמוך, עלה בדעתך שאם אתה תיהרג כמו איזה דביל במארב בלבנון ייקחו אותם ממני כי אין לי שום קרבה משפחתית אליהם?"

כמו תמיד כשרתחתי מזעם, אדי שמר על קור רוחו. "דברתי עם דימה והחלטנו שבמקרה הזה הם יעברו רשמית לדימה ולתמר ואתה תמשיך  לטפל בהם בפועל, ובבקשה, תיקח אותם לאזכרה שלי גם אם החבר החדש שלך לא יתלהב מזה." אמר ומיד התגלגל בזריזות, מתחמק מהמכה שתכננתי להנחית עליו.

האגרוף שלי פגע בקיר ואני יללתי מרוב כאב. אדי נאנח, משך אותי למטבח והניח שקית ירקות קפואים על ידי שהתנפחה במהירות.

"אני מקווה שלא שברת כלום." אמר ברוב התחשבות. "אני לא מתכוון להיתקע לבד עם כל המשלוח של הקומפוסט לשדה יעקב."

"לך תזדיין!" עניתי בזעם, "ותדע לך אדי שאם הפעם תפצע אני לא ארוץ לקנות לך אינג'דרה, מצידי אתה יכול להיחנק עם האוכל המגעיל של הבית החולים וו " המשך המשפט נתקע בגרוני. ומה עם הוא לא יפצע אלא ייהרג? כל כך כעסתי ונבהלתי ממעשיו עד ששוב התנפלתי עליו. הוא הניח לי להכות אותו מעט, ממלמל מילות הרגעה באמהרית, עד שהתעייפתי והפסקתי.

אחר כך ישבנו בסלון זה מול זה ואדי ניסה להסביר לי שוב את ההיגיון שלו. "לא הייתי עומד בזה אם היית הולך ללבנון. הייתי מקבל התמוטטות עצבים, אני מעדיף להיות שם בעצמי, זה מפחיד אותי פחות."

"ואם אתה תלך ללבנון אני לא אפחד? מה אתה חושב, שאני עשוי מעץ?" מחיתי.

אדי משך בכתפיו, "אתה תעמוד בזה יותר טוב, אתה יותר חזק ממני, אני אתחיל לשתות ולהזניח את הילדים. כל פעם שיודיעו שהיה שם משהו אני ארצה שוב להריץ שורות או להקפיץ אקסטות." הוא צחק למראה פני, "אתה מבין על מה אני מדבר?"

"על סמים?" שאלתי, מנסה להתנהג כאילו זה כלום, אבל הייתי מזועזע ואדי הבחין בכך. "אתה רואה מאמי." המשיך ללטף אותי, גולש מכתפי אל חזי ובטני, "אם כבר אחד מאתנו צריך ללכת אז עדיף שזה יהיה אני, נכון?"

"לא נכון." אמרתי, מנסה לכעוס, אבל האמת היא שכבר הייתי מותש מרוב צעקות. במקום זה התחלתי לבכות, "למה אתה חייב מה אתה מנסה להוכיח? שאתה יותר גבר ממני? זה אדיוטי! אני מעדיף להירקב במוצב מסריח ולשכב במארבים וכל החרא הזה מאשר לטפל לבד בילדים. כל דלקת אוזניים של עדי מלחיצה אותי יותר מפריצה בגדר המערכת. אתה זוכר שארז השתעל והיה לו חום נורא גבוה? חשבתי שאני מתעלף מפחד, הייתי בטוח שהוא הולך למות, אם בטי לא הייתה מסבירה לי בטלפון מה לעשות עדיף כבר לעלות על מארב של החיזבאללה."

אדי נאנח וליטף אותי, בשלב הזה כבר היינו שרועים על הספה צמודים זה לזה, "אבל הצלחת להשתלט על המצב ולהרגיע אותו ואותי והכל הסתדר בסוף, נכון? אני לא הייתי מצליח בשום פנים ואופן לשכנע אותו לקחת סירופ אקמולי ולעשות אמבטיה. אתה יותר מוצלח ממני בקטע הזה. אתה ממש טוב עם הילדים. אתה זוכר את העוגה שעשית לעדי ליום ההולדת?" הוא פרץ בצחוק ואפילו אני חייכתי בגלל הזיכרון ההוא.

שבוע לפני יום הולדתה של הילדה הגננת בקשה ממני להביא עוגת יום הולדת לקבלת שבת. הסכמתי ומיד אחר כך שכחתי מכל העסק. רק ביום חמישי בלילה נזכרתי שאני צריך להפיק עוגה מפוארת עם נרות וקרם עד ליום שישי בבוקר ונתקפתי פאניקה. טלפון זריז לבטי פתר את הבעיה. היא הדריכה אותי מה לקנות ואיך להכין בין רגע עוגה לתפארת עם בסיס עוגה קנוי ואבקת פודינג מעורבבת בשמנת. שעה לפני יום ההולדת הכנתי עוגה נהדרת בשלוש שכבות בצבעי לבן וורוד וקצרתי מחמאות מכל ילדי הגן.

"בחייך אדי, זה ממש בדיחה לעשות עוגה כזאת, סתם למרוח פודינג על בסיס קנוי." הסברתי והוא צחק, "אני לא הייתי מצליח, הייתי הורס את היום הולדת של עדי ועשרים שנה אחר כך היא הייתה מספרת איך ההידרדרות שלה התחילה באותו יום הולדת איום שהדוד הזוועתי שלה הרס."

"טמבל! עדי ילדה נהדרת והיא לא תדרדר לשום מקום." מחיתי בזעף, מתעלם מצחוקו. התינוקת הזו הצליחה לסובב אותי על האצבע הקטנה שלה וכולם ידעו את זה. כל כך נהניתי מנוכחותה עד שלא היה אכפת לי לעזור לה לסדר את בית הבובות של ברבי, להלביש אותה בשמלות יפות ולסרק את שערה המתולתל בקוקיות, מתעלם מחיצי הלגלוג של אדי וארז.

רק אחר כך, כשכבר כמעט נרדמתי, עלה בדעתי שבעצם, אם אדי חושב שהוא יותר גבר ממני, אז למה זה הופך אותי לדעתו? החלטתי לדבר איתו על זה מחר, אבל אתם יודעים איך זה, הילדים, העבודה, וכל רגע יש בעיה אחרת שדורשת את תשומת הלב בקיצור, עזבתי את זה.

***

צלצול טלפון העיר אותי משנתי בשעה שתים עשרה וחצי בלילה. פעם הייתי רק מתחיל ללכת לישון בשעה כזו, אבל כיום, אחרי יום עבודה במשתלה ובבית הייתי מתמוטט כבר בעשר בלילה. תוקף תפקידי כמבוגר האחראי בבית גם הטלפון וגם השעון המעורר היו בצד שלי כך שלא יכולתי, כמו אדי, לדחוף את ראשי מתחת לכרית, הייתי חייב לענות.

על הקו היה מתנדב במשמר האזרחי בשם דרעי שהתנצל על השעה המאוחרת, אבל לצערו הוא היה חייב להודיע לי שהחבר שלי, אחד בשם שי גרין, התפרע באמצע רחוב החלוץ ואם אני לא אאסוף אותו משם הוא יאלץ לקחת אותו למעצר וזה באמת יהיה חבל כי הוא בעצם בחור טוב, רק שיכור קצת, ואולי עדיף שחבר שלו

בשלב הזה כבר הייתי ער לגמרי. "אל תעצרו אותו, אני כבר בא. איפה הוא נמצא?"

דרעי הסביר לי בסבלנות ששי יושב אצלו בניידת ובעוד שלושת רבעי שעה, בסוף המשמרת, הוא יביא אותו לתחנת המשטרה בחיפה.

קבענו להיפגש מול השער של התחנה ושלוש דקות אחר כך כבר הייתי בדרכי למכונית כשאדי נסחב אחרי, מפהק ומשפשף את עיניו. מזל שהוא דחף לידי את הארנק שלי עם רישיונות הרכב אחרת הייתי שוכח אותם בבית.

למזלי בשעות האלו הכביש היה ריק ותוך חצי שעה החניתי את  הפז'ו מול המשטרה. שי כבר חיכה לי שם, יושב בניידת של המשא"ז, שר וצוחק ומדבר שטויות, כמו תמיד כששתה יותר משתי פחיות בירה. "עמית." הוא התגלגל מהמכונית ונפל על צווארי "עמית! אח שלי!" צרח בקולי קולות ונפל על צווארי, מצחיק עד דמעות את שני המתנדבים טובי המזג שלא טרחו לצאת מהמכונית.

"בסדר שי, תירגע." ניסיתי לצנן את התלהבותו. כשאני מודה למתנדבים בחיוך ובנפנוף יד ניסיתי לגרור את ידידי העליז למכונית שלי, איכשהו הוא הצליח ללכוד אותי בין גופו לבין הרכב ונישק אותי על הפה נשיקה צרפתית רטובה ונלהבת שגררה שריקות וצעקות עידוד מחבורה של ערסים צעירים שעברו ממול, והיו כנראה שיכורים לא פחות ממנו. למרות שידי עדיין כאבה הצלחתי לנתק אותו ממני ולדחוף אותו למכונית. מחיתי בזעם את פי וקיללתי אותו בלהט כשנסעתי משם.

מעולם לא התנשקתי עם שיכורים ובכלל העדפתי לא להתנשק עם אף אחד חוץ מאדי. רק לאיטן ולדימה הרשיתי להכניס את לשונם לפי וזה קרה כל כך מזמן שכבר שכחתי איך זה היה. הנשיקה משי הייתה מטרידה במיוחד בגלל ששי היה חברי הוותיק ביותר. כל זיכרונות הילדות שלי קשורים בו. שי מופיע כמעט בכל התמונות שלי כילד בקיבוץ. מאז הייתי בן שנה שי תמיד היה בסביבה. אני זוכר אותו עוד מגן הילדים, אני זוכר איך נראה בכתה א' כשנשרו לו שיני החלב, אני זוכר את האופניים הראשונות שלו, וכמה היה גאה כשקרא בפעם הראשונה ספר שלם בלי ניקוד. אני זוכר איך קרא את ההפטרה בבר מצווה שלו, עברתי איתו את כל מבחני הבגרות והייתי הראשון שהוא בא להשוויץ בפניו כשהצליח לשכב סוף סוף עם בחורה, חצי שנה אחרי. יחד היינו בנבחרת הכדור מים של הקיבוץ, יחד למדנו לנהוג בטרקטור, עלינו יחד למצדה, ויחד עברנו את הטירונות בגולני.

הוא תמיד היה חלק מהחיים שלי, כמו אח תאום. אף פעם לא רבנו, רק בגלל בטי היה לנו ויכוח קטן שהסתיים מיד אחרי שהבהרתי לו שהיא תחת חסותי, ושאם מישהו ינסה להציק לה אני אפרק אותו במכות. מעולם לא דברנו על הרגשות שלנו ולא היו לנו שיחות נפש. זו לא הייתה ידידות מהסוג הזה. צחקנו המון, התבדחנו הרבה, התחרינו קצת בספורט, אבל לא ברצינות, החברות שלנו הייתה חשובה יותר מכל תחרות, וכמו שקורה בחברויות כאלו, כשכל אחד מאתנו מצא את בן זוגו לחיים הידידות התרופפה וראינו פחות ופחות אחד את השני. הוא חי עם ליאת, בחורה חיפאית שפגש בטרמפ כשיצא לרגילה הראשונה שלו. שנה שלמה אחר כך עוד המשכתי לטעון שאני מחפש את הבחורה המושלמת ואז פגשתי את אדי, וכל העולם שלי התהפך.

שי היה כנראה הראשון שידע עלי ועל אדי, אבל מעולם לא דברנו על זה. כמו שכבר הסברתי, גדלנו כמו אחים, אבל דיבורים על רגשות לא היה משהו שנהגנו לעשות. זה שפתאום הוא גילה שהחבר הכי טוב שלו הוא בעצם הומו לא שינה את ההתנהגות שלנו. נסעתי בשתיקה בעוד שי יושב לצידי, מקשקש וצוחק עד שנרגע קצת והתחיל להיאנח ולהשתעל. עצרתי אחרי בצומת יגור בדיוק בזמן, שנייה אחר כך הוא הקיא את נשמתו בצד הכביש.

כשגמר להקיא נתתי לו מים מבקבוק ששמרתי ברכב ואפילו שטפתי את פניו המטונפות, מסרק באצבעותיי את שערו הגלי והכהה ששוב התארך מאוד מאז השחרור ונפל על מצחו בקצוות מדובללות. הוא התפכח מעט ונשען עלי, מתייפח כמו ילד. "היא עזבה אותי. התחלנו לדבר על חתונה ולעשות תכניות, היינו מאושרים ופתאום היא החליטה שאני... שאנחנו" הוא גיהק מרוב בכי, "היא עזבה אותי, ליאתי שלי עזבה אותי..."

גופו הצנום רעד מרוב בכי. מאז נדרס רקסי, כלבו האהוב, לא ראיתי אותו כל כך אומלל. רקסי נדרס בחופש הגדול כשהיינו בני שמונה. אז לא הוטרדתי מכך שהוא בכה בפומבי, אבל כעת היינו בני עשרים וחמש והייתי מעדיף ששי יבכה בצורה קצת יותר דיסקרטית. לקחתי אותו הביתה והשכבתי אותו על המיטה בחדר האורחים שלנו. הבית היה שקט לגמרי, אדי והילדים בטח ישנים שנת ישרים. משכתי מעליו את הג'ינס שלו ואת החולצה והשארתי אותו בתחתונים.

"תישן עכשיו שי, תתרחץ בבוקר." אמרתי וליטפתי בצורה מגושמת את כתפו.

כל זמן שלא ידעתי שאני הומו לא עשינו עניין גדול מצ'פחות ומחיבוקים ידידותיים, אבל עכשיו גם כשנפגשנו מידי פעם היה מין ערפל קל של מבוכה סביבנו.

נהגנו ללחוץ ידיים, מחייכים ומברכים זה את זה כאילו הכל כרגיל, אבל זיכרון השבועות האלו ברובאית שבהן הייתי מטורף מאהבה, מתנדנד בין אושר לייאוש, ולבסוף שוקע בדיכאון נורא בגלל העלמו של אדי, תמיד היו ברקע, מפריעות לנו להתנהג כרגיל.

שי תפס את זרועי כשפניתי לצאת מהחדר ומשך אותי אליו. התיישבתי על המיטה לצידו, נוקשה ממבוכה, "מה הבעיה שי?" שאלתי, מנסה להישמע קליל ואגבי.

"אני מצטער שנישקתי אותך." אמר, "אני אני סתם אידיוט, אין לי מושג למה עשיתי את זה. בחיים לא נישקתי גבר ולא חלמתי לעשות דבר כזה. אין לי מושג מה קרה לי פתאום. אני כל כך אומלל בגלל ליאת, אני חושב שקצת השתגעתי, אתה יודע מה היא אמרה לי? היא אמרה שאני לא מבין אותה, שאני מתנהג באטימות, שאנחנו אף פעם לא מדברים על רגשות ושזה תמיד הטריד אותה. גם אתה אשם!" הטיח בי פתאום, "היא רצתה לדעת מה אני מרגיש בקשר לזה שאתה הומו ו מה אתה צוחק? נראה אותך מסביר כל יום מה אתה מרגיש בקשר לכל דבר!" התעצבן ודחף אותי.

עייף מאוד נשכבתי לצידו ובקשתי שיספר לי על המריבה עם ליאת. "הכל התחיל בגלל הויכוח על שיר החתונה שלנו." הסביר בכובד ראש.

"נשמע כמו סתם ויכוח טיפשי." חייכתי, "מה הבעיה? תוותר לה ודי."

שי נאנח, "אתה באמת תמים." אמר בבוז, "אין לך מושג בנשים, אמרתי לה שתבחר מה שהיא רוצה, שאני מסכים מראש על הכל ומבחינתי יש לה קארט בלאנש ואז"

"ואז נפלת. כמו שנאמר, הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות." אמר אדי שצץ פתאום בחדר.

שי התיישב, מופתע. "הבהלת אותי אדי, אתה הולך כל כך בשקט. חשבת להיות גשש?"

אדי התיישב לצידי והניח את ידו על עורפי בתנועת בעלות שבוזבזה על שי. אדי קלט את זה, אבל ליתר בטחון המשיך ללטף אותי תוך כדי דיבור. "התכוונת לטוב והיא הבינה את זה כאדישות ועצלנות לגבי היום הכי חשוב בחיים שלכם. נכון?" המשיך לדון בבעיותיו של שי.

"כן." גנח שי, "לפני שהבנתי מה קורה היא כבר הודיעה לי שאני שוביניסט, לא מראה רגשות, לא עוזר לה בעבודות הבית ו"

"משאיר גרביים מלוכלכות על הרצפה, לא מגהץ, לא תולה כביסה, ולא יודע לסדר את הכלים במדיח." השלים אדי בגיחוך. "עמית וליאת יכולים להקים קבוצת תמיכה לעקרות בית מתוסכלות."

"שתוק דביל!" התנפלתי עליו. התגוששנו קלות, דוחפים ומכים אחד את השני, קצת בצחוק וקצת ברצינות.

"די, תפסיקו." התחנן שי. "מספיק. אתם עושים לי בחילה עם כל הקפיצות האלו, שבו בשקט, אני הולך להקיא." הוא רץ לשירותים והקיא שוב, ואחר כך החליט ברוב תבונה להתקלח לפני שיחזור למיטה.

בזמן שהוא שטף מעליו את תוצאות ההוללות שלו, אדי עשה לי חקירה בדרגה שלישית על מאורעות הלילה, ולא הניח לי עד שסיפרתי לו על הנשיקה ששי נישק אותי מול תחנת המשטרה בחיפה. "איך הוא נישק אותך?" חקר אדי בלחש, "ככה?" הוא מעך אותי לקיר ונישק את פי בכוח, נושך את שפתי.

"די, מספיק אדי, תפסיק." לחשתי. "הוא תפס אותי בהפתעה, נו, די כבר."

שי פתח את הדלת ואדי הניח לי, מפנה אל שי מבט תמים ורגוע. "מרגיש יותר טוב שי?" שאל בנימוס, "אתה נראה חולה, נכון עמית?" וצבט את ירכי. מחר שוב יהיה לי סימן שחור.

שי נראה רע. פניו השחומות האפירו, ועיניו השחורות והצרות, שבדרך כלל נצנצו בעליזות, היו שקועות ועמומות. "נורא קר." התלונן. "אני קפוא." ובאמת, הוא רעד כולו בתוך חלוק המגבת הכחול שהידק על גופו.

נגעתי במצחו, הוא היה לח ולוהט. "יש לך חום. בוא למעלה שי, החדר הזה נורא קר." החדרים בקומה השנייה היו חמים יותר, לקחתי אותו לחדר השינה שלנו, השכבתי אותו במיטה ונתתי לו אקמול. אחר כך הלבשתי אותו פיג'מה מפלנל ועטפתי אותו בשמיכה שלנו.

אדי עמד בפתח, נשען על המשקוף, מביט איך אני מטפל בשי ושתק. "אל תלך עמית." תפס שי את שרוול חולצתי, "אני לא רוצה להישאר לבד, בבקשה תישאר איתי." החלפתי מבט עם אדי.

הוא נאנח ומשך בכתפיו ואחר כך נשכב בצד המיטה שלו, דוחף את שי למרכז המיטה. "אם אתה רוצה לישון כאן תצטרך לישון עם שנינו." הודיע לשי שהקנאה של אדי עברה מעל ראשו. הרגשתי נבוך מכל המעמד, למה אדי מרגיש תמיד מאוים בגלל החברים הישנים שלי? נחלצתי במהירות מבגדי, משכתי על עצמי מכנסי פיג'מה ונשכבתי בצד שלי, "מרגיש יותר טוב?" שאלתי את שי, "עדיין קר לך?"

"הרגליים שלי קפואות." הודה והצמיד את כפות רגליו הקרות אל שלי, "אתה זוכר איך בבית הילדים היית בא אלי למיטה בחורף כשהיו ברקים ורעמים?" שאלתי.

שי הנהן וחייך, "הפסקתי עם זה כשהייתי בן שמונה. החלטתי שאני כבר גדול מידי בשביל לפחד." אמר בעצב. "אני צריך להתקשר לליאת." נזכר פתאום, "אנחנו עדיין גרים יחד, אם אפשר לקרוא לזה יחד. אני על הספה בסלון והיא..." הוא שוב התחיל לבכות. "אני חייב להחזיר אותה אלי." הכריז, "אני ממש חייב אותה."

"נו, מה הבעיה?" לא הבנתי, "אז תדבר איתה, ודרך אגב, למה לא אמרת לה מה אתה מרגיש לגבי?"

שי צחק במרירות. "עדיף שהיא לא תדע, ותאמין לי שגם אתה לא רוצה לדעת."

"אני יודע מה אתה מרגיש." התערב אדי בשיחה, "אתה כועס, אתה מרגיש מרומה ומגעיל אותך לחשוב מה הומואים עושים כשהם במיטה. נכון?"

שי הנהן בשתיקה ועצם את עיניו. "ליאת היא כזאת שמאלנית פוליטקלי קורקט. הולכת להפגנות על זכויות האזרח, מצביעה למר"צ, איך אני יכול להגיד לה דבר כזה? ואתה אדי, בא לי להרוג אותך בגלל מה שעשית לחבר שלי. הוא היה לגמרי נורמאלי ואתה אתה"

"עשיתי ממנו אוכל בתחת." הצטחק אדי.

"בדיוק." הסכים שי בכעס והרגשתי איך גופו מתקשח ממתח.

"אתה מדבר שטויות שי." אמרתי, "זה לא בגלל אדי, זה בגללי, ואי אפשר להפוך סטרייט להומו. גם אם תהיה איתנו כל הלילה לא תעשה פתאום הומו." הצהרתי והופתעתי לשמוע איך נשימתו של שי נחטפת בחזהו מרוב בהלה.

גם אדי שמע אותו והבין. "עוד לא קלטת שהם מפחדים מאתנו? עם נשים אנחנו עוד מסתדרים איכשהו, אבל גברים סטרייטים פוחדים מהומואים. בגלל זה הם אלימים כלפינו."

הוא התכופף מעל שי המבוהל ולפת את כתפיו, מנער אותו קלות. "ושלא תעז לנשק שוב את עמית או שאני"

"אדי מספיק." דחפתי את אדי מעליו לפני שיסחף לגמרי.

"הייתי נורא שיכור." התפתל שי, מנסה להתארגן ככה שגופו לא יגע בי או באדי. "לא התכוונתי לכלום, הלכתי לפאב של רוסים והם שמו לי וודקה בבירה."

"זה בסדר שי." אמרתי, "תרגיע, ותפסיק להתפתל ככה. כולנו כאן גולנצ'יקים ותיקים, שכבנו צמודים יחד בהמון מארבים. אתה ממש מגוחך עם הביישנות הזו. תפסיק עם זה, ואתה אדי, תפסיק עם הקנאה המפגרת הזו ותחשוב על איזה רעיון להחזיר את שי וליאת זה לזה."

"למה להתאמץ בשביל איזה מזרונית." משך אדי בכתפיו בחוסר אכפתיות. "שתלך

לעזאזל, בעוד כמה ימים תבוא אחרת."

"אבל אני רוצה רק אותה." מחה שי.

"תישן על זה הלילה, מחר יהיה יום חדש." אמר אדי והעביר את גופו מעל לשי, נדחף בין שנינו, "ועכשיו, אם תסלח לי." דחף את שי לקצה המיטה, "אני אוהב לחבק את החבר שלי כשאני ישן." הוא כרך את זרועותיו סביבי, מצמיד אותי אליו, מפנה אל שי את גבו. "בוא נישן." פקד עלינו, "מחר כבר נחשוב על משהו."

כמעט שנרדמתי כששמעתי את שי צוחק חרש לעצמו, "בחיים לא האמנתי שאישן עם זוג הומואים באותה מיטה." אמר בלחש לעצמו.

הרגשתי את שפתיו של אדי נעות על עורפי כשחייך חרש ואחר כך נרדמנו.

למחרת התקשר שי לליאת, שהייתה היסטרית למחצה מרוב בהלה על היעלמותו, ונשבע לה שהוא אוהב אותה, שילך איתה לסדנת זוגיות, שיתחיל לעזור יותר בבית, וגם הדהים את כולנו כשהודיע לה שהוא רוצה ששיר החתונה שלהם יהיה השיר העתיק והרומנטי עד בחילה - "האני" של הארצ'יז.

לפני שהספקנו לגמור את קפה הבוקר הם כבר החליטו שנושא החתונה יהיה שנות השישים, והם ישמיעו רק שירים ישנים ומתוקים, ויעברו למוזיקה יותר מודרנית רק אחרי האוכל. אחרי ההחלטה החשובה הזו הם התחילו לספר זה לזה מה הם אוהבים אחד בשני, גורמים לי ולאדי להתקף בחילה ולילדים להתקפת צחוק.

לקחנו את שי לצומת והוא נפרד משנינו בלחיצת יד גברית למהדרין שהצחיקה אותנו עד דמעות.

"בעצם זה יותר עצוב ממצחיק." אמרתי אחרי שנרגעתי, "אני מכיר אותו אדי, הוא ממש פחד מאתנו." רק עכשיו קלטתי כמה זה נורא ששי, שישב איתי על הסיר בפעוטון ותמיד היה כמו אח שלי, פוחד לישון לידי בגלל שאני מעדיף גברים ולא נשים. אדי טפח על פדחתי ואמר לי שאני תמים כמו קיבוצניק ושהגיע הזמן שאתבגר, "הומופוביה זה לא רגש הגיוני, וחוץ מזה, הומו או לא, ברגע שהוא היה בצרות דבר ראשון הוא התקשר אליך שתבוא לעזור לו." הזכיר לי.

מה שנכון נכון. גם זה משהו התנחמתי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה