קוראים

יום שלישי, 26 בדצמבר 2017

1. המילניום השלישי

דוקטור פאנוב רמז לי עוד באוגוסט שהטיפול שלי עומד להסתיים, אבל העדפתי להתעלם. התרגלתי לדבר איתו כל שבוע, ואני הרי שונא שינויים.

כשהגעתי אליו אחרי הברית, ביום האחרון של חול המועד סוכות, הוא ביקש ממני לספר לו על הלידה של בטי. סיפרתי לו איך, בעוד בטי יולדת, הבנתי כמה קשה עבדתי רק כדי להימנע מהכאב, ואיך קלטתי, דווקא בחדר ההמתנה של בית חולים רמב"ם, שבזכות בטי אני לא פוחד יותר, וסיפרתי לו איך אבא בכה כשפגש לראשונה בנכדתו.

"למה אתה חושב שהוא בכה?" הציץ בי דוקטור פאנוב מאחורי משקפיו.

"לא יודע, אולי הוא בכה כי לליאת יש אותם העיניים כמו לאימא ולמארק?" עניתי מהורהר. "אבא שלי הוא לא בן אדם שאפשר לשאול אותו שאלות כאלו. בכל אופן הוא היה מרוצה מאוד ממני, את זה אני יודע."

"נראה לי שגם אתה מרוצה מאוד מעצמך." חייך דוקטור פאנוב.

"כן, מרוצה ועייף מאוד וגם..." הסמקתי קצת, אבל הרי הבן אדם רופא. "אני מרגיש נורא חרמן.  בטי כל הזמן עם השדיים בחוץ ולי אסור לגעת, הכל רק בשבילם."

כמה מהר חזרתי לאישיות הילדותית והתובענית שרק לפני רגע התפארתי שזנחתי מאחורי.

שנינו צחקנו ממה שאמרתי למרות שהייתי רציני לגמרי.

"אם אתה יכול לצחוק מעצמך." העיר דוקטור פאנוב בטוב לב, "סימן שאתה כבר בסדר."

"אתה מנסה להיפטר ממני?" תקפתי אותו, "היה לי רגע אחד קטן של תובנה וכבר אתה חושב שאני לא צריך אותך יותר?"

דוקטור פאנוב הנהן. "אני יודע שאתה לא צריך אותי יותר. יש לך את עצמך."

"אבל אני עדיין סובל מסיוטים ואני עדיין..." מחיתי. לא ככה חשבתי שארגיש בתום הטיפול. חשבתי שארגיש חכם יותר, פחות מבולבל.

"חשבתי שהטיפול נגמר רק אחרי שאני אהיה בן אדם בוגר, כמוך." אמרתי במבוכה.

דוקטור פאנוב צחק. "אני כמעט בן שישים ואני עדיין מרגיש שיש לי המון מה ללמוד, בדיוק כמו שהרגשתי כשהייתי ילד." הוא טפח על ידי, "אתה תהיה בסדר גמור מקס."

"לא נכון." מחיתי, "עם מי אני אדבר עכשיו?"

"עם בטי כמובן, וגם עם ואניה ועם אמונה ואולי מיקי יחזור. יש לך המון משפחה וחברים."

לא השתכנעתי, "אבל רק אתך אני יכול להגיד מה אני באמת חושב. מה בטי תעשה אם היא תראה שאני כזה פחדן ומבולבל?"

"נו, מה אתה חושב שהיא תעשה?" סנט בי דוקטור פאנוב, מסרב להתרגש ממחאותיי. "ספר לי על הברית." שינה את הנושא, רוכן לעברי, "בטי התרגשה?"

"אני התרגשתי יותר וגם פחדתי. אולי לא ספרתי לך, אבל כל העסק הזה של לחתוך את ה... זאת אומרת..." ושוב צחקנו, למרות שזה לא היה מצחיק בכלל.

סיפרתי לו שבטי עייפה, אבל רגועה ומתפקדת יפה ונעזרת המון באחותה ובאימא שלה. הברית הייתה מוצלחת מאוד וחוץ מהחלק של החיתוך די נהניתי. היו שם מאות אנשים שלא הכרתי ולני צלמה איך אני עוצם עיניים כשהמוהל ביצע את תפקידו. אחר כך שתיתי המון עם אבא של בטי ועם מנו ועם עוד המון קרובי משפחה שלה שמעולם לא פגשתי.

התעוררתי למחרת בבוקר והדבר הראשון שראיתי היה את בטי יושבת על כסא נדנדה ומיניקה את ליאת. זה היה המראה הכי יפה שראיתי מימי.

"אתה מדבר כל הזמן על התינוקת, ומה עם התינוק?" שאל דוקטור פאנוב.

"אתה רואה?" קפצתי על ההזדמנות, "אני עדיין זקוק לטיפול, אני לא מצליח לחבב אותו, הוא צרחן ומקומט ויש לו קרחת. בעוד עשר שנים הוא ישנא אותי כמו שאני שנאתי את אבא שלי."

"אבל עכשיו אתה דווקא מסתדר עם אבא שלך לא רע." חלק דוקטור פאנוב על דעתי, "אני רוצה שתכתוב יומן. תכתוב מה קורה אתך ועם המשפחה שלך, ובעתיד, אם עדיין יהיו לך בעיות, תוכל לחזור אלי, בסדר?"

העוויתי את פרצופי, "זה הפתרון שלך? שאני אכתוב במחברת ורודה, יומני היקר, קמתי התרחצתי והתלבשתי, אולי אני גם אוסיף ציורים של לבבות ופרחים? אתה צוחק עלי או מה?"

"אתה יכול לכתוב ישר לתוך המחשב, או במחברת חומה עם משבצות שחורות." איבד דוקטור פאנוב את סבלנותו, "אתה יכול לכתוב את זה בצורת מכתבים לחבר. אולי למיקי? הרי תמיד סיפרת לו הכל, גם אם אחר כך הוא היה משתכר ומלשין לבטי."

הוא קם ממקומו ולחץ את ידי, "אתה תהיה בסדר גמור מקסים. אתה תהיה מאה אחוז." ואז הוא חיבק אותי חזק, נישק לי על הלחי והעיף אותי החוצה.

בדרך עצרתי ב'משרטט' וקניתי מחברת עבה עם כריכה קשה, חומה. לא שהתכוונתי באמת לכתוב יומן או מכתבים, זה לא הסגנון שלי, ואפילו אם זה כן היה הסגנון שלי, אני מסוגל לכתוב על דברים כאלו רק ברוסית, ולמי הייתי מראה את זה? אבל בכל זאת קניתי, שיהיה. 

***

נובמבר 97

 

מיקי היקר,

היום התאומים בני חודש וסוף סוף אני יכול להפסיק להוציא את התסכולים שלי על שטיפת רצפות וצחצוח אסלות. עכשיו לילה ואני יושב לבד במטבח, אוכל חביתה, שותה בירה וכותב. בטי ישנה וגם התאומים, נכון לעכשיו, ישנים. אני לא מתכוון לתאומים הגדולים, אלא לשני התינוקות שלי שאני אוהב אהבת נפש, אבל לפעמים מתעייף מהם מאוד.

אתה יודע שאחרי שאישה יולדת היא לא יכולה לעשות אהבה לפחות חודש ולפעמים אפילו יותר?

כל כך פחדתי שאכאיב לה עד שפשוט התאפקתי ואת התסכול שלי הוצאתי על הרצפות בבית. שטפתי וניקיתי וסידרתי ושיגעתי את כולם ואת עצמי. למזלי לבטי לא היו תפרים (תסלח לי על הפירוט) והלילה היא העירה אותי אחרי שגמרה עם ההנקה וסיפרה לי שהרופא שם לה טבעת כך שאין סכנה לעוד הריון, ומה דעתי?

כמו איזה דביל התחלתי לגמגם שאולי זה עוד מוקדם, שאני לא רוצה ללחוץ עליה, שתיקח את הזמן שלה, וכל הדברים שכל גבר מבין עדין ומתחשב אמור להגיד, וכל הזמן הסתכלתי על השדיים שלה. החלוק שלה היה רטוב באזור הפטמות מחלב שנזל והן היו ענקיות וכהות ונורא מגרות.

במקום להודות לי שנעשיתי גבר חדש מתאפק ורגיש, בטי פרצה בבכי והתנפלה עלי, ואני מתכוון ממש התנפלה עם אגרופים, וטענה בבכי, תוך שהיא מרביצה לי, שהפסקתי לאהוב אותה, שהיא  שמנה, ושאני לא רואה בה יותר אישה אלא רק אימא משעממת ומכוערת.

טוב, אתה מתאר לעצמך איך זה נגמר... לעזאזל! שוב הוא מילל. תמיד מאור מתעורר ראשון וליאתי מחכה בסבלנות עד שהוא גומר לינוק ואז היא מתחילה לבכות שיאכילו אותה. מדהים לחשוב שהגוף של בטי מייצר מספיק חלב להאכיל אותם. היא טוענת שההנקה מחרמנת אותה מאוד. אני מתכוון לבדוק את התיאוריה הזו ברגע שהם יגמרו לאכול ויירדמו.

קל לי לכתוב כשאני מדמיין את הפנים שלך מולי למרות שאין סיכוי שאי פעם תקרא מה כתבתי כי אני כותב ברוסית. בכל זאת אני אשמח מאוד אם יום אחד תחזור אלינו. קודם אני אכעס עליך שנעלמת ככה ואחר כך אני אחבק אותך חזק בלי הגבלת זמן, אני מבטיח.

 

מתגעגע אליך, מקס

 

אוקטובר 98

 

מיקי היקר

סוף סוף כולם הלכו הביתה, הכל נקי ומסודר ובטי ישנה שנת ישרים. היא עבדה כל כך קשה על העוגות והכיבוד. חגגנו את יום ההולדת הראשון שלהם בסוכה, היה נחמד, אבל מאוד מעייף. מאור כבר עושה את הצעדים הראשונים, וליאתי, הנסיכה המתוקה שלי, עדיין זוחלת או מנסה ללכת כשהיא נתמכת בקירות וברהיטים.

בטח שמעת את זה כבר כמה פעמים, אבל לפעמים גם קלישאה היא פקט - ילדים משנים אותך בצורה מדהימה - אני אוהב אותם ומרגיש אחראי עליהם בצורה שלא תאמן בכלל. דווקא בטי לוקחת הכל בקלות יתרה. אני נכנס להיסטריה כל פעם שהילדה מקבלת קצת חום או נזלת והיא נשארת קרת מזג ושלווה. מטפלת בה בשקט וביעילות והכל בא על מקומו בשלום.

רק במקרה שתעשה ילד כדאי שתדע, רוב הזמן הם נורא נודניקים ובכיינים, ומטרד נוראי כשאתה רוצה להיות עם האישה, או סתם לשבת בשקט, אבל לפעמים הם נורא מצחיקים, ותמיד הם מצליחים להדהים אותי מחדש. למרות שזה לא קל אני לא מתחרט שלחצתי על בטי לא לעשות הפלה וגם היא שמחה מאוד שילדה אותם.

עברה כבר שנה שלמה מאז שכתבתי, הייתי נורא עסוק. מה קרה בינתיים? קרו המון דברים ובעצם לא קרה שום דבר מיוחד. ואניה ואמונה עברו לבית המשופץ שלהם שבוע לפני הלידה של אמונה. היא ילדה בן במשקל של כמעט ארבעה ק"ג שזה, אם לא אכפת לך, המון. לילד קוראים נמרוד. הוא נודניק צרחני, נראה גדול ובהיר כמו ואניה ויש לו אופי רגזני כמו לאולג, שזה, תודה, צירוף נוראי.

אמונה וואניה מעריצים אותו וכבר חושבים על עוד ילד. גם לדוד וליפה נולד בן ששמו בישראל שלומי, על שם סבא של דוד. למנו ולטלי נולדה בת גי'נג'ית, חמודה כמו אימא שלה, ויעל שוב בהריון עם עוד בת.

החיים שלנו שקטים מאוד, כמו שהיו תמיד. אני עדיין בעל נוראי, שתלטן ורגזן. בטי היא היחידה שלא מתרגשת ממני, היא יודעת שאני בעצם שפוט שלה. צוחקת עלי ועושה מה שהיא רוצה.

הילדים עדיין בבית ובטי מתכננת לשים אותם במשפחתון בקיץ. היא עובדת מהבית בתרגומים והדפסות ואני עובד ב'יהלום' ולומד במכללת בראודה בכרמיאל.

איך זה שאתה לא מתקשר אפילו לאימא שלך? אולי בגלל שאמרת לי בפעם האחרונה שדברנו שעוד לא ראית את הסתיו בוורמונט אני מדמיין אותך יושב לך מתחת לעץ ומסתכל על העלים מאדימים.

בחודש הבא יש לי עוד פעם מילואים. לבנון, אלא מה?

 

להתראות ממני, עדיין חבר שלך, מקס

 

יוני 99

 

למיקי שלום!

אני לא יודע למה אני כותב לך. הרי מעולם לא תזכה לקרוא את זה. בטח כבר שכחת אותנו לגמרי, ואם אתה חושב שאנחנו זוכרים אותך אתה טועה. שכחנו ממך לחלוטין. רק מידי פעם, כשאנחנו מסתכלים באלבום הישן, הילדים שואלים מי זה הבחור הזה עם התלתלים, ובטי עונה שזה איזה אחד ששמו כבר נשכח ממנה ואין לה מושג מי הוא ומה קורה איתו עכשיו.

אני ממשיך לכתוב כי זה נעים ועוזר לי לסדר את הראש, ובטח שזה טוב יותר משתית וודקה.

אצלנו הכל בסדר, גרים באותו בית, עובדים באותה עבודה, הכל כרגיל. בטי חזרה לגזרה שלה מלפני הלידה למרות שהיא כל הזמן מתלוננת כמה היא שמנה, אבל אתה יודע איך זה עם נשים.

גם אני נראה כמו שנראיתי תמיד - רזה עם פרצוף רציני. פנים של נזיר אמר לי פעם רומן. רק השיער שלי קצת יותר ארוך, חאתם בטח היה שמח לראות את זה, אבל הוא חי עכשיו בניו יורק, מאושר שם מאוד עם החבר שלו, ובניגוד אליך, שומר על קשר.

אני ובטי קצת נרגענו עם השנים, אבל עדיין, כל פעם שאפשר, אני מוותר על ריצת הבוקר ונשאר אתה במיטה לעשות אהבה. אחר כך היא שוב נרדמת ואני הולך להתגלח, יודע שעוד מעט מאור יבוא ויצעק, "בוקר טוב! מאור כאן!" אחר כך הוא קופץ בזריזות על האסלה ומשם על השיש, מחייך חיוך רחב. "אני רעב!" הוא מודיע לי כמו בכל בוקר, ומורח על פרצופו קצף גילוח.

ככה הוא מדבר, עם סימני קריאה במקום נקודות. יש לו חוצפה ובטחון עצמי מדהימים בשביל גמד בן שנתיים.

קשה להאמין, אבל עד שהיה בן שנה וחצי כמעט שלא התייחסתי אל הקטן. כל תשומת ליבי הייתה נתונה לאחותו, אבל ערב אחד, הילד, שרק התחל לדבר אז, עלה על ברכי, משך מידי את הספר שקראתי וצעק לפרצופי, "מאור כאן!"

וכדי לחזק את המסר נתן לי ראסיה חזקה במצח. מאז התחלתי לשים לב אליו יותר. פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת ולא רק לי, כל העולם נאלץ להתייחס אל האישיות הקטנה והתוססת הזו שנכנסת לכל מקום כאילו צבא שלם פוסע בעקבותיה.

אני מנגב את הפנים הקטנים והקורנים, ונושא את הגופיף הקטן המוצק והשרירי למטבח. אין דבר נעים יותר מאשר להחזיק בידיים ילד שמחבק אותך חזק וקורא לך אבל'ה.

"אתי עוד ישנה." הוא מדווח לי, "וגם אימא וגם לירז, ורק אני ואבא קמנו ראשונים." הוא מועך את פני בכפות ידיים שמנמנות וחזקות ומחייך אלי בשביעות רצון.

"מאור רוצה שוגי עם חלב בכוס הלבנה עם התוכי האדום." הוא פוקד עלי.

אני מנשק את קצה ראשו הפרוע, "לפקודתך אדוני הנסיך!"

הילד הזה, הילד הקטן הזה, כל כך עליז ובוטח. דורש בביטחון מדהים את תשומת הלב שלי, מקבל כמובן מאליו את האהבה שכולם מעניקים לו ומעניק לנו חזרה כל כך הרבה.

עוד מעט גם ליאתי תקום ותרצה לאכול והם ילכו לשחק בחוץ. מדברים בשפה המשונה הזו שרק הם מבינים. אני מסתכל עליהם מהצד ולא מבין, איך זה יכול להיות שהאנשים הקטנים והמושלמים האלו יצאו ממני?

את המכתב הבא אני כבר בטח אכתוב אחרי מסיבת המילניום. מחליפים קידומת, מה? בארץ המטורפת הזו של היהודים לא עושים מזה סיפור גדול, אבל בכל זאת זה מרגש. אולי בטי תסכים, לכבוד האלף השלישי, לבוא איתי לאיזה מסיבת סילווסטר.

ממני, מתגעגע אליך מאוד,

 

מקס

 

2000

אני לא יודע מה יקרה בהמשך המילניום השלישי, אבל ההתחלה שלו לא מצאה חן בעיני. מהרגע הראשון שום דבר לא הלך כמו שצריך. הסילווסטר הראשון היה רע ומשם המצב רק המשיך להידרדר.

מוגי האדום הזמין אותנו למסיבת המילניום אצלו, הוא גמר לבנות בית גדול ויפה בשכונת בנה ביתך בקרית ים והיה חייב להשוויץ לפני כולם. אז הצקתי לבטי, וכמו תמיד היא נכנעה לי, קנתה לעצמה שמלה יפה ולי חולצה חדשה והלכנו.

אמונה וואניה סירבו לבוא והתנדבו לשמור על הילדים. אולי הייתי צריך לקחת מהם דוגמא ולהישאר בבית, מה יש ליהודי לחגוג את הסילבסטר? מאז הפעם ההיא עם מיקי לא חגגנו את ראש השנה האזרחי, אבל בכל זאת המילניום…  וכבר המון זמן שלא יצאנו לבלות. שקענו בשגרה הרגילה של עבודה וילדים ואובר דראפט. החיים היו יפים, אבל קצת משעממים. המסיבה הזו ניערה אותם כמו שצריך. וזה מה שכתבתי למיקי אחר כך, אחרי שהכל נרגע ושוב חזרנו לשגרה הרגילה והמבורכת.

בפעם הבאה שיתחשק לי להתלונן שמשעמם לי אני אפתח את המחברת הזו ואקרא שוב את הפרק המספר על מסיבת המילניום, או שסתם אוריד את המכנסיים ואסתכל על הזין המקוצץ שלי. זה כבר יוציא לי את הציפורים מהראש, כמו שסבתא הייתה אומרת. 

 

פברואר 2000

 

שלום מיקי

אני בוחן את השינוי שעדיין לא הצלחתי להתרגל אליו בזין שלי ושוב מתפלא על עצמי. עשיתי את הברית מיד אחרי המריבה הכי גרועה שהייתה לי עם בטי, מריבת המילניום.

"ומה תחתוך בפעם הבאה שנריב?" שאלה בהתגרות אחרי שהתאוששה מהתדהמה שאחזה בה.

"לא נריב יותר." הבטחתי לה, הבטחה שכמובן הפרתי. רבנו עוד פעמים רבות, אבל מעולם לא ככה, לא עד כדי איום בגרושים. את הברית עשיתי כאות לברית נצח ביני לבינה ולא, כמו שחשבו אחרים, כעונש לעצמי או כהתחלת חזרתי בתשובה.

את מסיבת ראש השנה האזרחי של שנת אלפיים חגגנו אצל מוגי האדום. עד היום אני לא יודע מי התחיל, אני, שהתנהגתי כמו אידיוט בגלל אחת החברות שלי לשעבר - אולגה פינסקר, שחגגה את גירושיה ופלרטטה איתי במרץ, או היא, שישבה כל הערב במרפסת, מקשקשת על השפעת הרמב"ם על עגנון או אולי ההפך, עם אחד - פרופסור לספרות משווה בעל שם טיפשי מאוד - עוגן סימון.

מי לעזאזל קורא לבן שלו עוגן?

כשהגיע הזמן לנשיקה המסורתית נישקתי את אולגה ואמרתי לבטי להתנשק עם הפרופסור שלה. היא החווירה מזעם ויצאה בטריקת דלת, משאירה מאחוריה את המעיל שלה. הייתי צריך לעצור בגופי ממש את כל הגברים שנחפזו לצאת אחריה כדי להציע לה הסעה הביתה.

רק לאלכס ואינה הרשיתי לצאת אחריה ולהסיע אותה הביתה. הם התכוונו לנסוע בין כה וכה, ולפני שחפזו החוצה עם המעיל של בטי הספיקו לנעוץ בי מבטים מאשימים.

נשארתי מאחור, מתאמץ מאוד להמשיך לשמוח, אבל מיותר להגיד שמצב רוחי היה איום. אחרי כמה דקות לקחה אותי אולגה לחדר השינה של מוגי, נישקה אותי על הלחי ושלחה אותי  הביתה.

בטי המתינה לי במיטה, רצינית וחיוורת, והודיעה לי שאין לה שום כוונה לסבול יותר השפלות שכאלו והיא מעדיפה להתגרש מאשר לחיות ככה. "זה היה טוב כל זמן שזה נמשך." אמרה בקול שקט, "אבל אני רואה שנמאס לך ממני, אז בוא נגמור את זה יפה. אתה תוכל לראות את הילדים מתי שתרצה, נעשה הסדר כספי, אני לא אלחץ עליך, אבל ככה אי אפשר יותר."

התנפלתי עליה בזעם והאשמתי אותה שהתנהגתי ככה רק בגלל שהיא ישבה ודברה כל הערב עם הפרופסור שלה. אני רואה אותך מחייך את החיוך האלכסוני שלך, מנענע את ראשך, קצת משועשע וקצת מופתע ממני. איך אני תמיד מאשים אחרים בשטויות שלי? טוב, אני כזה, אתה יודע שאני כזה. לזכותי אפשר רק להגיד שדקה אחר כך אני מצטער ואוכל את עצמי.

גם בטי לא התרשמה מההאשמות שלי והודיעה לי שאני טיפש מדאורייתא ואז הסתגרה בחדר העבודה שלה ויצאה ממנו רק בבוקר. אחר כך היא הודתה שקיוותה שאתעקש להיכנס אחריה, אבל הייתי עייף ושתוי מידי ופשוט הלכתי לישון.

במשך שלושה ימים לא דברנו זה עם זה. בטי נתנה לי את הטיפול הסיבירי, היא לא כעסה, לא רבה, לא שברה כלום, אפילו לא סירבה לישון איתי, היא רק כבתה את כל החמימות ששפעה ממנה כלפי ונתנה לי להרגיש קפוא ובודד כאילו נותרתי ערום באמצע סופת שלג.

ביום השלישי תפסו אותי אבא וסבא לפני שנכנסתי הביתה מהעבודה ולקחו אותי לטיול קטן  מחוץ לחצר שלנו. עמדנו על שפת הוואדי, חבויים מאחורי הגדר החיה וסבא הרביץ לי קצת, בעוד אבא משגיח עליו ומרסן אותו כל פעם שחשב שהוא מגזים.

לא ניסיתי להתגונן, הנחתי לו להכאיב לי, היה טוב להרגיש כאבים רגילים ומוכרים בבטן ובצלעות במקום את חרב הרפאים שחתכה אותי מבפנים בכל פעם שבטי הפנתה ממני את פניה.

כשהתחלתי להשתעל בגלל מכה מוצלחת במיוחד של סבא אבא עצר את הגנרל הזועם והסביר לי שלירז בא לספר לסבא שאנחנו מתגרשים והוא רוצה לדעת אם יוכל לבוא לגור עם סבא וגניה. 

"אני מעדיף שבטי תהיה אלמנה ולא גרושה." רתח סבא, "לך ותסדר הכל או שאני גומר עליך." הוא בעט בי, מוריד אותי על הברכיים ואחר כך משך אותי שוב לעמידה.

"די, די." אבא חיבק אותו והרחיק אותו ממני. "מה קרה לכם במסיבה ההיא מקסים?"

ספרתי להם על הפרופסור לספרות ועל אולגה. הם צחקו ממני, קראו לי אידיוט ושלחו אותי לבטי.

הילדים היו אצל אמונה והבית היה שקט מאוד, היא ישבה על המיטה ותקנה את הקרע במכנסים של לירז. "האוכל שלך במיקרו." אמרה, מסובבת אלי את גבה כדי להסתיר את הדמעות. איך לא ראיתי שהיא סובלת גם כן? למרות כל ההבטחות והשבועות נשארתי אגואיסט מרוכז בעצמו.

הוצאתי את המכנס מידה וכרעתי ברך לפניה, מניח את ראשי על ברכיה. היא ליטפה את שערי שהתארך מאז שאירנה הספרית שכנעה אותי להפסיק להסתפר כמו טירון בצבא.

"אתה נראה כאילו שהלכת מכות." אמרה ברוך, "סבא התנפל עליך?"

הנהנתי, היה כל כך נעים להרגיש שוב את ידיה עלי. "אני מצטער שאני לא יכול לדבר על השפעת עגנון על הרמב"ם, ושאני לא מבין כלום בספרות ימי הביניים וכל זה." התנצלתי.

"אני מצטערת שאני לא ילידת מוסקבה, בלונדינית וגבוהה." ענתה בטי, ורמז של בדיחות הדעת ניכר בקולה.

"אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת. אל תתגרשי ממני בטי." אמרתי את מה שלחץ על ליבי במשך כל הימים האיומים האלו.

"נתת לי ללכת לבד הביתה, מזל שאלכס ואינה באו לאסוף אותי." נזפה בי ברוך.

"זה לא מזל, בקשתי מהם לקחת אותך והייתי צריך לעצור בכוח את כל הגברים שרצו לרוץ אחריך." סיפרתי לה, אסיר תודה שלא הזכירה את הנשיקה לאולגה בחצות.

"כאילו שהייתי נכנסת למכונית עם גבר זר? קטיה אמרה שאתה ואולגה הייתם יחד פעם. חשבתי שנמאס לך ממני. אני לא מסוגלת לשתות ואני מתביישת לרקוד וללבוש בגדים חשופים וכל זה. אני נורא מצטערת מקס אני לא יכולה להתנשק אתך לפני כולם ואני מעדיפה לדבר על עגנון מאשר לשתות ולרקוד, ואני קנאית, אני מצטערת."

בשלב זה כבר היינו צמודים זה לזו והחזייה שלה הייתה פתוחה. הפסקנו לדבר והתרכזנו בדברים חשובים יותר. בקשתי סליחה על הבושות שעשיתי לה והיא שבה והתנצלה על ההתנהגות שלה. החלטנו שמעכשיו לא נלך לישון בלי להתפייס קודם ושנפסיק לדבר על גירושים.

"בין כה וכה אני לא מסוגל לישון בלעדיך." הודיתי והיא שבה ונישקה אותי. מבטיחה לי שלא אכפת לה שלא התנשקנו ברגע המעבר למילניום השלישי.

"הרבה אנשים אומרים שהמילניום השלישי יתחיל רק בשנה הבאה." הוסיפה בחיוך.

למחרת עשיתי סידורים להירשם לעשיית ברית מילה. עושים את הברית בבית חולים עם הרדמה ולכן זה כואב רק אחר כך, כשההרדמה עוברת. מזלך שעברת את זה כתינוק מיקי, זה היה נורא, אבל עכשיו אני גאה בעצמי שהתגברתי על הפחד ועשיתי זאת.

 

שנה טובה ממקס 

 

 

המילניום הזה התחיל חרא והמשיך עוד יותר רע. החורף יבש, לא יורד מספיק גשם והכינרת הולכת ונעלמת. חיילים מתים כל שבוע בלבנון ובכל הצמתים מפגינות אמהות שרוצות להחזיר את הילדים שלהם הביתה.

אחרי כמה מריבות צעקניות עם בטי החלטנו פשוט לא לדבר יותר על פוליטיקה.

אמונה כמובן תומכת בבטי וחושבת שצריך להסתלק מלבנון, ואני מסביר שוב ושוב שאם נסתלק משם נאבד את כוח ההרתעה שלנו. הערבים יפרשו את זה כחולשה ונקבל את אותם האויבים שברחנו מהם בלבנון בשטחים. ואניה מסכים איתי, אבל פוחד לריב עם אמונה ומעדיף לסתום את הפה.

בבושקה מתה בתחילת פברואר. היא מתה מיתת נשיקה, פשוט לא קמה בוקר אחד מהמיטה.

"הלוואי עלי." אמר סבא, שנראה חי מאוד, מלא מרץ ובריא יותר ממני ומאבא ביחד. למזלנו היא התגיירה עוד לפני שנה ולכן קברנו אותה בלי בעיות כיהודיה. היא עברה את המבחנים בקלות מדהימה, משאירה את ועדת הגיור פעורת פה נוכח היידיש השוטפת שלה. ואניה התאבל עליה עם כל הלב. בשבילו היא הייתה יותר מאימא.

אחר כך כבר לא הייתה לנו ברירה וספרנו לאולג על אימא שלו ואחותו שגרות בגרמניה כגברות נכבדות, נשואות לערבים נוצרים.

הוא הקשיב בשקט ולא הגיב, בדיוק כמו שעשה לירז כשסיפרנו לו על המוות של ורד. בטי ספרה ללירז הכל - על הדודה הדתייה בבני ברק ועל האבא הביולוגי שלו, סייף. הפסיכולוגית אמרה לנו שהילדים עוברים תהליך של עיבוד האבל וזה ייקח עוד זמן ואסור ללחוץ.

***

כפיצוי לבטי על המילניום המחורבן שסדרתי לה לקחתי אותה ביום האהבה לסוף שבוע בפראג. היה נפלא - קר, אבל לא גשום, מלון יפה, אוכל נהדר, עיר אירופאית אמיתית משוקמת בצורה מקסימה.

ביום האחרון בילינו בעיירת הנופש קרלו ויוארי. היה נהדר. בטי נהנתה מהכל. היא התפעלה מכל דבר שראתה - הפסלים הנפלאים ברחובות, הרכבת התחתית, הבתים העתיקים והיפים, השלוליות שקפאו לקרח בלילה, ההצגה בתיאטרון השחור, האדיבות של הצ'כים - הכל מצא חן בעיניה. התחלתי לחשוב שזה יהיה נחמד לגור כמה שנים באירופה וכמעט שהצעתי לה לברוח מהטירוף של ישראל לאיזה מקום שפוי יותר, אבל כשהגענו ללוד ראיתי איך היא מחייכת באושר, מרחפת בצעדי ריקוד מאושרים דרך שדה התעופה, מתרגשת ממראה השלטים בעברית, וידעתי ששום דבר לא יעזור, היא שייכת לכאן, לארץ הצהובה והקשה הזו.

"היה נהדר." סיפרה אחר כך לאחותה, "פראג כל כך יפה והצ'כים מאוד נחמדים ומנומסים. כולם רזים וגבוהים וחיוורים, הם נראים דומים כאילו כולם מאותה משפחה. נורא קר שם, אפילו באמצע היום, אפילו כשהשמש זורחת צריך מעיל, ובחורף כמעט שלא יורד גשם, השלוליות קפאו ונעשו קרח. היית מאמינה?"

אחרי שגמרנו לחלק מתנות ולהתרגש ואניה גרר אותי החוצה, לספסל שלנו. שתינו בירה ושתקנו קצת, מקשיבים לבנות מפטפטות וצוחקות במטבח. "לא הייתי מתפלא אם היית מחליט להישאר שם, ארץ שהבירה בה זולה יותר ממים והשלוליות קופאות מקור, נשמע נהדר."

"היה נהדר." הסכמתי, "הצ'כים שיפצו יפה מאוד את העיר. כל בנין נראה כמו עוגת חתונה, בטי התפעלה כל כך מהפסלים המטומטמים האלה שהייתי צריך לצלם אותה ליד כל אחד מהם, אבל יש לי מילואים בעוד חודש והעבודה מחכה לי והמשפחה."

הוא חיבק אותי, גופו הגדול חם ומוצק כנגד גופי. "פחדתי שלא תחזור." הודה.

משכתי בכתפי, "בטי נהנתה כל כך עד שבקושי הצלחתי לגרור אותה בלילה למלון. היא לא הפסיקה להסתובב בעיר עם הראש למעלה כדי לא להפסיד שום בנין מקושקש. אבל את החיוך הכי גדול על הפנים שלה ראיתי כשנכנסנו לבן גוריון. היא אוהבת לחיות כאן ואני לא יכול לחיות בלעדיה, אז זהו, ככה זה."

שתקנו עוד קצת ואחר כך סיפרתי לו כמה פראג יפתה והתפתחה מאז מהפכת הקטיפה, וכמה נחמד היה לנסוע ברכבת תחתית אמיתית, לא בבדיחה הזו שעוברת מתחת לכרמל. "ראינו אפילו זוג בחורים מתנשקים בתחנה, היו מסביב המון אנשים ואף אחד לא התרגש." סיפרתי לו.

"הזמנים באמת השתנו." אמר ואניה, "אבל לפחות הבירה שלהם נשארה נהדרת." 

***

במאי הלכתי למילואים וכמה ימים לפני השחרור יצאנו מלבנון. בטלוויזיה הראו חיילים מאושרים מתקשרים לאימא להודיע שעכשיו הם כבר בבית, אבל לא מראים כמה קשה עבדנו כדי להתארגן ולסדר הכל לפני היציאה. החבלנים של חיל הנדסה העיפו באוויר המון מוצבים שלא רצינו שיפלו לידי החיזבאללה, והיה המון ציוד לארגן, והמון עבודת ניירת משעממת אך הכרחית, וכמובן, הפחד הנוראי שבזמן ההתקפלות הם יזנבו בנו ויפלו חיילים תוך כדי הנסיגה. לפחות זה נחסך מאתנו.

כשחזרתי מהמילואים בטי קבלה אותי בנשיקות ושמחה שיותר לא אשרת שם לעולם. גם אני שמח כמובן, אבל אני לא אתפלא אם עוד נתגעגע לשקט היחסי של לבנון. סיפרתי את זה רק לדוב בתקווה שהוא יגיד לי שאני סתם פרנואיד ושאסתום כבר, למרבה הצער הוא הסכים איתי.

אני מסתכל על הילדים ופוחד שבעוד עשר או חמש עשרה שנים, ואולי בעוד עשרים שנה, לא יישאר לי מהם כלום חוץ מקבר. ניסיתי לדבר על זה עם סבא ובפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו הוא סתם לי את הפה ולא רצה להקשיב. גם הוא פוחד.

***

התאומים התגייסו בקיץ 98. הילל נקרע בפלס"ר גולני ואילו אדם עושה צבא בחיל המודיעין. רוב הזמן הוא סתם יושב מול המחשב ולא צריך אפילו ללבוש מדים. אני יודע שהוא עושה עבודה נורא חשובה וקשה, אבל איזה מין חייל זה שאפילו לא מזיע קצת?

לפני פסח שלחו אותו להשתלמות בצריפין. הוא חזר בערב יום חמישי אחד לחופשת סוף שבוע, ונתקל בפרופסור עוגן סימון שהביא לבטי מאמר בלדינו שהוא רצה לתרגם.

אחרי מסיבת המילניום הוא ובטי שבו ונפגשו וגיליתי שסימון, למרות שהוא פרופסור וחבר בוועד לשימור הלאדינו, הוא סך הכל בחור טוב. אחרי שהתגברתי על הקנאה שלי בגלל ההשכלה הרחבה שלו די חיבבתי אותו. בטי טענה שהעובדה שהוא הומו גרמה לי לחבב אותו עוד יותר, אבל זה לא נכון, הוא פשוט בחור טוב. מכיוון שלא הייתי מסוגל לקרוא לו עוגן בלי לצחוק, התפשרנו על סימון.

באותו ערב יום חמישי, שעליו אני מספר, הילדים כבר ישנו ואני התעסקתי בלימודים שלי כשאדם נכנס, מאובק ועייף, נושא על שכמו תרמיל מלא בגדים מלוכלכים, ומכתפו משתלשל עוזי עם קת מתקפלת. הוא נראה כל כך יפה וצעיר, מבעד המדים המאובקים זרח העור שלו בזוהר חמים של נעורים והחיוך המלאכי שלו היה מסוגל להרטיט לב אבן.

בטי מיהרה לקראתו בשמחה, לקחה את התרמיל ואמרה לו שיוריד נעלים ויבוא להתקלח. עוגן נשאר לשבת, מביט בו בעיני עגל, ואפילו לא חייך כשבטי הציגה אותו לפני אחיה.

אדם התיישב על המדרגות וניסה להוריד את הנעלים הצבאיות הגבוהות שלבש. השרוכים שלו הסתבכו והוא קילל קצת ביידיש, נאבק בקשרים שעשה וכמובן שסיבך אותם עוד יותר ואז פרופסור סימון, כמעט בן ארבעים, ששיערו הכהה התחיל להאפיר מעט ברקות, איש אקדמיה מכובד לבוש תמיד חליפה עם עניבה תואמת, ירד על הברכיים לפני הרב"ט המושתן הזה ופתח במו ידיו את שרוכי הנעלים הצבאיות המטונפות שלו.

עוד לפני שהבנו מה קרה הוא חלץ לאדם גם את הנעלים והגרביים, תמך בו בעדינות ולקח אותו למעלה, לעזור לו להתקלח, כך אמר.

רק למחרת בבוקר ראיתי את עוגן שוב. ישבתי ואכלתי ארוחת בוקר כשהוא הופיע, לבוש רק מכנסיים קצרים, חיוך טיפשי מרוח על פרצופו ושערו פרוע. נתתי לו קפה וחביתה והוא אכל בתאבון, ממשיך לחייך כמו דביל. "אתה חושב שבטי תכעס שאני ואחיה… זאת אומרת… אתה יודע?"

"לא סימון, היא לא תכעס, אבל זה לא ילך. אתה חושב שהוא רק ילד, אבל הוא… אתה תסבול בגללו." לא היה טעם להמשיך לדבר, הוא לא הקשיב לי, ראיתי את הברק הזה בעיניו. הוא היה מאוהב, וכמו כל אחד שמתאהב הוא חשב שאצלו זה יהיה אחרת.

אדם נשאר אדם, הוא חיבב מאוד את סימון והעריך את ההשכלה שלו, את הבגרות שלו ואת האפשרויות הכספיות שלו, אבל לא רצה, ואולי לא יכול היה, לשמור לו אמונים. ראיתי איך הגבר הגאה והמכובד הזה מקבל בשקט את ההתעללויות של פישר קטן ומחוצף כמו אדם ואכלתי את עצמי. בטי גזרה עלי לשתוק, אבל זה היה קשה וכמובן שבסוף פתחתי את הפה.

יום שישי אחד אדם שוב אכזב את סימון ברז ונתן לו להתייבש אצלנו כל הערב, בעוד הוא מבלה אי שם במסיבה אצל חברים, עושה איתם מי יודע מה. נתתי לו בירה ושאלתי אותו אם לא נמאס לו מההתנהגות של החבר שלו.

סימון שתה ישר מהפחית למרות שהבאתי לו כוס, סימן בדוק לכך שחש חרא. "הוא רק ילד." אמר בשקט, "בצבא יש המון פיתויים. וחוץ מזה זה אחרת אצל הומואים, אתה יודע את זה, נכון?"

למה הוא חושב שאני צריך לדעת מה קורה אצל הומואים? אני נראה מומחה לזיונים בתחת?

"שטויות!" התזתי, "הוא בוגד בך ומזלזל בך ומשתין עליך בקשת ואתה סובל."

סימון סירב להתעצבן. "נאמנים פצעי אוהב." ציטט לי בנחת.

ציטוטים תמיד מעלים לי את הסעיף, הפסקתי להיות מבין ואמפאטי ואמרתי לו מה אני באמת חושב. "גם אני אוהב את אשתי, אבל אם היא הייתה עושה לי שמינית ממה שאדם עושה לך…" סימון הניח את הבירה על השולחן וסובב אלי את גבו כדי שלא אראה את פניו.

"מקס שתוק כבר ובוא לישון!" צעקה לי בטי מחדר השינה. טפחתי על גבו של סימון והלכתי.

בטי שטפה אותי כהוגן בגלל הפה הגדול שלי. "סימון לא קנאי כמוך. הוא אוהב אותו, אבל הוא לא חושב שאדם שייך לו. אז אל תתערב בזה."

הסכמתי שהיא צודקת ולא התערבתי יותר. סימון סבל עוד כמה שבועות בשקט, מקבל בתודה את השאריות שאדם הניח לו לקחת, ובסוף נשבר והפסיק לבוא אלינו. הוא יצא לשנת שבתון בספרד כדי לשקוע בחקר הארכיונים של האינקוויזיציה הספרדית.

נורא הצטערתי בגללו, אבל טוב שהצליח להסתלק. חבל שהוא לא התאמץ ליהנות קצת משנת השבתון שלו. שאלתי את בטי מה זה אומר על אדם אם איש כל כך נחמד ואינטליגנטי כמו סימון מעדיף להתעמק במעללי האינקוויזיציה מאשר לאהוב אותו?

בטי סירבה לענות. "אי אפשר להכריח אהבה." אמרה בנחת, "אבל נכון, עדיף עינוי של האינקוויזיציה מאשר סבל של אהבה נכזבת."

לפחות משיר והילל היה לנו נחת. הם תכננו להתחתן ברגע שהילל ישתחרר והיו מאושרים מאוד זה עם זו. הם בילו כל רגע שהיה להם יחד בחדר של הילל, ואחרי הטירונות של הילל גם התחילו לישון יחד. שיר נחטפה מיד אחרי הטירונות לחיל האוויר, מוכיחה לי שהכחולים המשיכו במדיניות שלהם לקחת את הבנות הכי יפות אליהם ולהשאיר לירוקים את כל הבררה.              

***

בראש השנה של שנת 2001 בטי החליטה לקחת את הילדים לבילוי בקיבוץ עין שמר, ליהנות  משחזור של ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. מארגני השחזור הבטיחו שירשו לילדים לאפות לחם ולטפס על טרקטורים ישנים, ולקינוח תהיה נסיעה ברכבת מיניאטורית אמיתית שעוברת בכל הקיבוץ.

ללי ולירז שמחו לנסוע ואולג, למרות שעשה קצת פרצופים וטען שהוא כבר בוגר מידי לשטויות כאלו, נכנע לפיתוי של הרכבת והצטרף גם כן.

לא התלהבתי לתת לה להעמיס ילדים דביקים על המכונית היקרה שלי, אבל בטי התעקשה לנסוע בלינקולן כי היה בה מקום לכולם. וככה, בסוף חול המועד סוכות, העברתי את הכיסאות של התאומים למושב האחורי ואת הכסא של נמרוד למושב האמצעי ועזרתי לכולם לשבת חגורים, עמוסים בשקיות חטיפים וממתקים שבלעדיהם נסיעה לא נחשבת לטיול.

ואניה ואני נסענו לעבודה ומידי פעם דברנו עם הבנות בנייד. חזרנו אחרי הצהרים, אכלנו יחד וישבנו לראות תחרות אגרוף בערוץ חמש. בטי תיעבה אגרוף וכל פעם שראתה שאנחנו מתלהבים מהספורט הזה הייתה מתחילה להתווכח שזה בכלל לא ספורט, הורסת לי את כל ההנאה בהסברים שלה על הנזק שכל מכה גורמת למוחו של המתאגרף.

שעה אחר כך הגיע סבא, נרגש ומבוהל כמו שלא ראיתי אותו מעולם. "שמעתם חדשות?" התפרץ. ראיתי שהוא רועד כולו. רק אז הדלקנו את הרדיו ושמענו על המהומות שעשו הערבים בכל רחבי הגליל.

"איפה הבנות?" צעק עלי סבא וטלטל אותי בזעם, "נתת לשתי נשים עם ילדים לטייל לבד! טיפש אחד! שניכם מטומטמים!" סבא היה לבן כל כך עד שפחדתי שיתעלף.

כולנו אהבנו כמובן את הילדים, אבל לסבא שלי לא היה מגע עם תינוקות למעלה מחמישים שנה וכשהוא לקח אותם לידיים בפעם הראשונה הוא נגנב לגמרי. במיוחד הוא אהב את מאור, הקשר בין השניים היה מיוחד במינו. הם הסתדרו נהדר, והיו כמו צמד חברים. גם את ליאתי הוא אהב מאוד, אבל היה לי רושם שהוא קצת חושש להזיק לה כי היא הייתה כל כך שבירה ועדינה. חוץ מזה כשאבא שלי היה בסביבה הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליה. הדמיון בינה לבין אימא שלי הלך וגדל ככל שהיא התבגרה ואבא שלי לא יכול היה להוריד ממנה את העיניים.

הדמיון המדהים הזה בין ליאתי לאימא שלי היה עוד אחד מאותם דברים שאני ואבא לא דברנו עליו מעולם, אבל לא יכולנו להפסיק לחשוב עליו.

"סבא תירגע." אמרתי בקול בוטח למרות שהתחלתי לדאוג, "הם מבלים בקיבוץ עין שמר והכל בסדר אתם. דברנו רק לפני שעתיים, הם נסעו ברכבת צעצוע בכל הקיבוץ ונהנו מאוד. הכל בסדר, עכשיו הם בטח הלכו לאכול ועוד מעט הם יחזרו, תירגע, בוא תשתה משהו."

"תתקשר אליהן!" פקד סבא. הוא התקרב לגיל שמונים, אבל כשהוא נתן לי פקודה קפצתי לדום וצייתי כמו טירון. התקשרנו שוב ושוב, אבל לא הייתה תשובה.

"הקווים נפלו כנראה." אמרתי לסבא, "או שאולי אין קליטה." לא היה צלצול, רק כל מיני צפצופים מקוטעים שגם הם נדמו מיד. סבא לא נרגע והטלפון מאבא הלחיץ אותו עוד יותר.

"שמעתי שיש ידויי אבנים בצומת אום אל פאחם." אמר אבא, מדבר בקול שקט לכאורה, ורק אני הרגשתי את הסערה הכבושה מתחת לאיפוק שלו.

בגלל מקום העבודה שלו, אבא ידע על כל החדשות הרעות לפני כולם. "קיבוץ עין שמר זה לא ליד אום אל פאחם?"

לרוע המזל סבא שמע את דבריו ושוב התחיל להשתולל. ואניה היה צריך להחזיק אותו בכוח כדי שלא יצא בסובארו לחפש את הבנות. בעוד אנחנו מנסים להסביר לסבא שאין טעם להתרוצץ סתם בכל הארץ, נשמע מנוע של ג'יפ מטרטר ברחוב השקט שלנו, ואחריו קול הנהמה השקט והעמוק של מנוע הלינקולן האהובה שלי.

ג'יפ של משמר הגבול עצר מול השער שלנו. הנהג היה סייף עבד אל ראזק ולצידו ישב לירז.

הלינקולן עצרה לצד הג'יפ. לא בטי נהגה בה אלא רב"ט בלונדיני קטן וצנום במדי משמר הגבול. אמונה זינקה ראשונה החוצה הישר לזרועותיו של ואניה, בוכה בהיסטריה. סייף עבד אל ראזק ירד מהג'יפ ועזר לילדים לצאת מהרכב. בטי ירדה אחרונה עם נמרוד הישן בידיה.

ניסיתי לחבק אותה, אבל היא עמדה קפואה, לא מתמסרת לחיבוק שלי. המצח והפנים שלה היו מכוסים בהמון שריטות קטנות ומדממות והחולצה שלה הייתה קרועה בכתף. היא מסרה בשתיקה את נמרוד לידיו של ואניה ועמדה זקופה ומתוחה, מביטה במבט מרוחק במהומה סביבה.

השתיקה שלה בלטה עוד יותר על רקע הרעש שהקימו הילדים. הם דברו בבת אחת בקולי קולות, מנסים לספר לנו מה קרה להם, נכנסים זה לדברי זו ומקימים מהומה עצומה.

"שקט!" צעק סבא, "תשתקו כבר! אולג, ספר מה קרה מהתחלה ועד הסוף ודבר לאט וברור!"

סייף והרב"ט החליפו מבטים וחייכו. סבא נשמע ממש כמו גנרל. אולג סיפר את הסיפור כמו חייל שמוסר דיווח משדה הקרב. מדבר במשפטים קצרים ומביט ישר לפנים, לא יוצר קשר עין עם אף אחד. רק בסוף הדיווח שלו הוא התחיל לבכות והניח לאמונה לחבק אותו קצת, ואפילו התמסר לרגע קט לליטוף של ואניה על ראשו הפרוע.

סייף הוסיף לסיפור עוד כמה פרטים שהילד לא ידע. התנצל שעליו ללכת, לחץ את ידי, חיבק קצרות את לירז, חייך אל בטי ואל שאר הילדים ונסע.

וזה מה שקרה לפי הסיפור של אולג וסייף - הם יצאו מהקיבוץ בצהרים והחליטו לא לעצור לאכול בדרך כי הילדים הקטנים נרדמו. הדרך הביתה עברה דרך צומת אום אל פאחם. עוד מרחוק הם הבחינו שבצומת מתחוללת מין מהומה לא ברורה וחשבו בהתחלה שזאת תאונת דרכים.

בטי הזהירה עצרה מעט לפני הצומת והם ראו אנשים שזרקו אבנים, עקרו תמרורים ופנסים, והשתוללו בצורה פרועה על הכביש. נשמעו יריות וצעקות, ואז, בעוד הם מהססים לאן יפנו, ניגש בחור אחד למכונית. החלון בצד של בטי היה פתוח והוא נופף לעברה באקדח ומשך בחולצתה, פוקד עליה בעברית ובערבית לצאת אליו החוצה.

"בסדר." אמרה לו בטי בערבית שהפתיעה אותו, "אבל תן לי לזוז לשולים, אני חוסמת את הכביש." הוא הסכים, ובזמן שהוא נסוג מעט מהחלון בטי אמרה ברוסית לילדים הגדולים להושיב את הקטנים על הרצפה ולשכב מעליהם כדי להגן עליהם.

היא עצרה את הרכב בצד הדרך והעמידה פנים שהיא עומדת לצאת. הבחור עמד ליד בצד של הנהג, מביט בחזה שלה שנחשף דרך החולצה הקרועה.

"גם החזייה נקרעה וראו חלק גדול מהשדיים שלה." ציין אולג ביובש, "וזה היה טוב." הוסיף בקול בוגר מאוד, "כי הוא לא שם לב שאנחנו ירדנו לרצפה."

בטי הניחה את ידה על הידית והבחור התכופף מעט קדימה, לוטש בה עיניים ואז היא בעטה עם שתי הרגליים בדלת שפגעה בו במרכז גופו. הוא עף באוויר ונחת לצד הרכב, צורח מכאב כי הידית פגעה לו בדיוק בביצים. בטי טרקה את הדלת והסתלקה משם, חוצה את הצומת במהירות עצומה, חותכת דרך המחסום המאולתר שהקימו המפגינים, פוגעת בכמה אנשים שלא זזו הצידה מספיק מהר, מתעלמת מהאבנים שנחתו על הרכב, מגיעה תוך שניות למאה ארבעים קמ"ש.

"היא נסעה כמו שדה מהגיהינום, אפילו התנפצות השמשה הקדמית לא עצרה אותה." הכריז בהערצה הרב"ט הקטן, עולה חדש מקייב ששמו קוסטיה.

סייף היה בדרך לאום אל פאחם כששמע בקשר על לינקולן שחורה עתיקה שחצתה את הצומת במהירות מדהימה, מתעלמת מכל המכשולים בדרך, וידע מיד שזה הרכב שלנו.

בטי נעצרה אחרי כמה ק"מ טובים לצד הדרך מפני שהדם שנזל על עיניה מנע ממנה לראות את הכביש. רק אז השיג אותה סייף, מופתע לראות שלא אני הנהג אלא בטי, "הייתי בטוח שגבר נוהג ברכב." אמר בהתפעלות.

אחרי שניקו את שברי הזכוכית וניגבו את פניה מדם שנבע, תודה לאל, רק משריטות קלות, הוא שכנע אותה לתת לקוסטיה לנהוג והם נסעו הביתה. 

"הדבר הראשון שהיא אמרה לי היה שאתה לא תסלח לה לעולם על הנזק שנגרם למכונית." אמר בחיוך, ורק אז שמתי לב שחוץ מהחלון הקדמי השבור המכונית שלי, שיצאה לדרך יפה ומבריקה, הייתה שרוטה כהוגן ובכמה מקומות הפח התקמט מפגיעת האבנים.

"אני מצטערת על הרכב מקסים." אמרה בטי בקול המוכני הזה שזכרתי לרעה מפרשת נוימן ואלת הבייסבול. "פעלתי בלי לחשוב, פחדתי שהוא יגרור אותי מהרכב ו..." היא חבקה את עצמה ועצמה את עיניה. איך היא לא מבינה שאפילו הציפורן באצבע הקטנה שלה חשובה לי יותר מכל המכונית?

"כפרה האוטו." אמרתי, "העיקר שאת והילדים בסדר." ושוב ניסיתי לחבק אותה, בלי הצלחה.

"הייתי צריכה להסיח את דעתו עם המחשוף שלי כדי שאוכל לברוח. אתה מבין?" המשיכה לדוש בנושא, פניה השרוטים הביטו בי במבט מודאג ששבר את ליבי.

"היית נהדרת." אמרתי לה, "פעלת כמו גיבורה, הצלת את כולם, אני גאה בך. ניקח את הרכב מחר לאבו ראמי והוא יתקן אותו בלי בעיות, אל תדאגי." בשלב הזה הילדים היו כבר במיטות אחרי מקלחות ובטי הייתה רחוצה וחפופה, יושבת לצידי, מביטה במראות הלא נעימים שהוצגו בטלוויזיה.

"אני לא חושבת שנוכל ללכת לכפר הערבי בזמן הקרוב." אמרה חרש, "עדיף שתמצא מישהו אחר שיטפל ברכב." בעקרון היא צדקה, אבל האדם היחיד במזרח התיכון שאני סומך עליו עם הלינקולן הוא אבו ראמי - מכונאי גאוני שעבד כמו אמן ואהב מכוניות ישנות בלהט דתי ממש.

אם הוא יראה מה קרה למכונית שעבד עליה במסירות נפש כזו הוא ישתגע מכעס, חשבתי וניסיתי עוד פעם לחבק את בטי ששוב השתמטה ממני והלכה לישון. כיביתי את המראות המטרידים בטלוויזיה ויצאתי החוצה עם בקבוק וודקה, מתגעגע לסיגריה.

לא התפלאתי למצוא שם את סבא, יושב על הספסל מתחת לברוש. הוא בכה בשקט, מנגב מידי פעם את הדמעות בשרווליו. "הכל בסדר?" שאל, מעמיד פנים שלא בכה, "הם נרגעו סוף סוף? איזה משפחה רגשנית, והאחות התאומה שלה? ממש מפחיד!"

תהילה וגבי שהו בארגנטינה בביקור אצל משפחתו של גבי ותהילה התעקשה להתקשר לאחותה למרות כל השיבושים בקווים. רק אחרי שדברה עם בטי והייתה בטוחה שהיא בסדר היא נרגעה.

אחר כך כבר התחילו החדשות על מה שקורה בצפון להגיע לכל העולם וקבלנו טלפונים מכל רחבי כדור הארץ. דוד התקשר בהיסטריה מצרפת, שם בילה עם יפה אצל דודה שלו. ההורים של בטי התקשרו מבוסטון. אבא שלי התעקש לשוחח עם כל אחד מהילדים ולברר אישית שהם בסדר, ואחר כך אמר לי שאסור היה לי לתת לבטי לנסוע לבד וניתק לי את הטלפון בזעם.

אפילו מנו התקשר מהמלון בכרתים, שם בילה חופשה עם טלי, מנסה להישמע רגוע ומעודד, אבל שמעתי את הרטט בקולו כששמע על האבנים שריסקו את השמשה ופצעו את פניה של אחותו. לא רק הוא, כולם נבהלו מהסכנה שבטי והילדים נצלו ממנה, אבל השתדלו לדבר בצורה מרגיעה ולא להיכנס לפאניקה, כולם חוץ מדוד. הוא נלחץ ולא היה מסוגל להסתיר את זה. הייתה לי הרגשה שאם הוא היה יכול הוא היה זורק הכל ובא לראות אותה. ההתנהגות שלו הפליאה אותי, עד כה נפגשנו מידי כמה חודשים בשמחות משפחתיות ודוד עשה הכל כדי להתייחס אל בטי בנימוס קריר ומרוחק, מקפיד לא להיות אתה לבד ולגעת בה מעט ככל האפשר. לא הבנתי למה הוא כל כך לחוץ פתאום?

סיפרתי לזה על סבא, מתעלם בנימוס מדמעותיו, הוא צחק ממני, "הוא מאוהב בה אידיוט שכמוך." אמר, "שים לב." קטע את מחאתי, "אני לא אומר שהוא לא אוהב את אשתו והילד, אבל הוא נדלק על בטי. הוא מנסה להלחם בזה כמה שרק אפשר. בגלל זה הוא מתנהג איתה ככה כשהם נפגשים, חשבתי שאתה מבין את זה."

טלטלתי את ראשי מופתע ושתיתי עוד קצת, החשק לעשן התגבר עוד יותר, לא ידעתי מה לעשות עם המידע המוזר הזה שנחת עלי פתאום. לא ידעתי אפילו אם אפשר להאמין לזה.

סבא הניף את ידו בביטול, "שילך לעזאזל, הוא יותר מידי עשיר מכדי שארחם עליו. אתה מבין כמה היית קרוב לאבד את המשפחה שלך?"

"הוא מבין." אמר ואניה שהצטרף אלנו עם אספקת בירה חדשה. "מזל שבטי לקחה את הלינקולן, ברכב אחר…" קולו גווע והוא הסתפק בלגימה ארוכה, מניח לנו לדמיין לבד מה היה קורה אם הם לא היו מוגנים בפח העבה והמסיבי של הלינקולן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה