5. אחרי החגים

בסוף אוקטובר מזג האוויר היה נפלא, הגשמים הראשונים כבר ירדו, היה  קריר מעט, אבל השמים היו בהירים והשמש הייתה ממש נהדרת. יום חמישי היה היום הכי טוב בשבוע. ביום הזה התחיל סוף השבוע שלנו ובדרך כלל היינו מרשים לעצמנו לבלות עד מאוחר, מכיוון שמחר אין עבודה ואפשר ללכת לישון מאוחר.

היינו הולכים לסרט בלב המפרץ ואחר כך לאכול פיצה או גלידה. הרגשתי את הטעם של שישבת כבר אחרי ארוחת הצהרים של יום חמישי. 

עמדתי ליד שטרית, מסתכל איך הוא מרתך, וחשבתי איך לשכנע את בטי שמחר לא צריך לנקות את הבית אלא עדיף ללכת לטייל בחיפה.

אני אגיד לה שהניקיון לא יברח ותמיד אפשר לעבוד בשבת. לא סיפרתי לה שיש לי מחר יום הולדת, רציתי לחכות ליום שישי.

ואז, בדיוק ברגע שבטי יצאה מהשירותים והלכה לכיוון המעבדה שלה, נפתחה הדלת הגדולה של בית המלאכה ובפתח הופיעה לאריסה.

זו דלת ענקית, עשויה פח מגולוון בצבע כחול, וכשפותחים אותה כל החדר הקודר והמלוכלך מתמלא באור ונראה עוד יותר גועלי ומטונף. לאריסה עמדה רגע בפתח, האור בגבה, ממוסגרת על רקע השמים הכחולים בחוץ, ואז פסעה פנימה, מניחה לדלת להסגר אחריה. תמיד היה לה טיימינג מושלם, גם הפעם, בלי שום מאמץ, היא הצליחה להופיע בדיוק ברגע הלא מתאים. כול עובדי בית המלאכה היו שם, כולל בטי, שעמדה בפינה, לבושה בג'ינס מרופט, חלוק אפור מלוכלך וידיים מוכתמות בצבע. סקרתי אותה מכף רגל ועד ראש, כולם עשו כך, גם בטי.

לאריסה היא אישה יפה - דקה מאוד, בלונדינית מאוד, שיער אסוף לפקעת, מגלה את צווארה המחוטב והארוך, מקושט בשרשרת זהב עדינה שנתתי לה פעם, כשעוד אהבתי אותה. תמיד היה ללאריסה חוש לאופנה, אם החצאית של חליפת העור השחורה שלבשה הייתה רק סנטימטר אחד יותר קצרה, או המחשוף של הז'קט רק טיפה יותר פתוח, זה כבר היה נראה זנותי, אבל ככה היא הצליחה להראות גם מפתה וגם אלגנטית. היא הייתה מאופרת איפור עדין, כמעט בלתי מורגש, כזה שלוקח שעה שלמה מול המראה להתקין אותו כהלכה.

בטי שלי, שעמדה מתבוננת בה בעיניים קרועות לרווחה, לא התאפרה במשך היום, ורק כשהיינו יוצאים בערב מרחה מעט שפתון, ומעולם לא טרחה לחדש אותו אחרי שהייתי מוחה אותו משפתיה בנשיקות מתוקות באפלת אולם הקולנוע.

לאריסה פסעה בקלילות מעל המכשולים הפזורים על הרצפה. עיני כל הגברים בחדר היו לטושות אליה כשפסעה ברגלים ארוכות נתונות בגרבונים שחורים עם דוגמת תחרה מעודנת ובמגפיים גבוהי עקב, וניגשה הישר אלי. לא האשמתי אותם, גם אני התבוננתי בה בפה פעור, היא נראתה סקסית ויפה עד כאב. כמה הייתי גאה פעם להסתובב עם בחורה כל כך מדהימה תלויה על זרועי. מבטי הקנאה היו שווים את כל הכסף שהוצא על תכשיטים, ובגדים, ואיפורים, ולבנים סקסיים, ועוד ועוד. כמה שעות בזבזתי, ממתין לה עד שתגמור להתלבש, ולהתאפר? כמה מאמץ השקעתי כדי לגרום לה אושר, במיטה ומחוץ לה, איזה בזבוז זמן.

"מקסים האני." היא התקרבה אלי, מביטה בי במבט מרוכז וכחול להפליא, היו לה עיניים מדהימות, מוקפות ריסים שחורים כהים וצפופים, ממסגרים עיני ספיר כחולות וגדולות.

לאריסה התחילה לדבר בקול האמריקאי שלה, אנגלית מעורבת רוסית, במבטא מתפנק בקול נמוך וחושני. היא דברה בלחש אינטימי, אבל כולם שמעו אותה, בדיוק כפי שהיא תכננה. "חזרתי רק לפני כמה ימים, שכחתי כמה נעים כאן בסתיו, כל כך התגעגעתי אלך מקסים. מזל שאלכס ידע איפה אתה, אני כל כך מצטערת על סבא שלך."

היא נגעה בעדינות בלחיי בתנועה שהייתה אמורה להביע רוך והשתתפות בצער, אבל הייתה אינטימית עד להביך. ידיה של לאריסה, ארוכות וחטובות כמו כל אברי גופה, היו עירומות מטבעות, חוץ מטבעת אחת עדינה, משובצת אבן ספיר כחולה, שנתתי לה כשהשתחררה מהצבא - ספיר כחול כצבע עיניה. נתתי לה במשך השנים מספיק תכשיטים כדי למלא חנות שלמה, בטי לא הסכימה לקבל ממני אפילו את התכשיטים של סבתא.

עמדתי שם, לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, בחדר מטונף, עם אנשים מרופטים שלא ידעו שמחר יש לי יום הולדת, והכל סביבי היה כל כך דהוי ועלוב ויום יומי.

ידעתי שבקרוב אהיה תקוע בבסיס מסריח, עם המון גברים צעירים ומבוהלים, ואפחד פחד מוות כל הזמן, ופתאום לאריסה, יפה כמו פתית השלג הראשון של החורף, מדיפה ריח רענן וענוג, נושקת לי על הלחי בשפתיים ורודות ומושלמות ואומרת לי ברוסית, "יום הולדת שמח מקסים."

אולי זה היה הריח שלה שגרם לי לנשק אותה, ואולי הניגוד המדהים בינה ובין כל מה שהיה סביבי, אבל פתאום נישקתי אותה, נשיקה עמוקה ומלאת תשוקה אל כל מה שהיה חסר לי בארץ הזאת – יופי, אלגנטיות, קרירות, שלג לבן, אור רך ושיער בלונדיני אמיתי.

לאריסה צחקה צחוק פעמונים מצלצל, "התגעגעתי אליך מקסים, בוא נלך מכאן." הייתי עוזב הכל והולך אחריה כמו ילד קטן, לולא שברה בטי את הקסם. היא הסתובבה, נכנסה למעבדה שלה וטרקה את דלת ההזזה מאחוריה ברעש חזק, ואני התעוררתי.

"איזה בחורה חצופה." העירה לאריסה בקול מתנשא, "היא נראית לי מוכרת משום מה." פתאום ראיתי כמה היא רזתה מאז לוס אנג'לס. מתחת לאיפור היו קמטים חדשים, השדיים המפתים במחשוף הג'קט השחור והנוצץ היו תפוחים מסיליקון, והאלגנטיות הקרירה הייתה מסכה שהסתירה ייאוש ופחד. איזה דביל, איזה מטומטם אני.

ליוויתי את לאריסה החוצה והסברתי לה שאני לא יכול לצאת לפני שעה ארבע. הסכמנו להיפגש בבית קפה בחוצות המפרץ כדי לשוחח ואני הבהרתי בעדינות שעלי לחזור עוד היום הביתה.

"תמיד היית כל כך חרוץ ואחראי מקסים. זה יום ההולדת שלך, בוא נבלה קצת." קולה איבד את הרכות הקטיפתית המזויפת ונשמע שוב כמו פעם, דק ומבוהל. למה היא חזרה לכאן אם היא כל כך פוחדת? מה יש לה לחפש פה? היא שונאת את הארץ הזאת. היא בטח לא חזרה בגללי.

הסתכלתי אחריה, מטופפת במהירות על עקבים גבוהים - בטי  טענה שעקבים כאלה גורמים  לכאבי גב - ונכנסת לרכב פרטי שכור שהיה נהוג על ידי גבר שעורפו נראה לי מוכר משום מה. כמה הייתי מקנא וכועס פעם לראות אותה עם גבר אחר, וכמה אני אדיש עכשיו. שמחתי שהיא לא לבד, היו לה עוד שעתים לשרוף עד הפגישה איתי, ומוטב שמישהו ישגיח עליה. כמה טוב שזה כבר לא אני חשבתי, והלכתי לבטי.

בדרך חשתי את מבטי הגברים בגבי - שטרית עדיין פעור פה, המום מיופייה של לאריסה. ברקו ושמחון מופתעים ועצובים, וואניה, בחור אסטוני מגודל ותמים, עומד כמו אסטרונאוט שאיבד את ספינת החלל שלו ובוהה בי במבט טיפשי.

בטי ישבה על הכסא המשרדי המשוכלל שקנה לה צבי כדי שתוכל לשבת בנוחיות מול המיקרוסקופ והמשיכה להביט דרך עינית המיקרוסקופ על הגלופה שלפניה למרות שידיה רעדו ולא היו יציבות דיין לרטש את הגלופה.

התיישבתי לידה על הכסא השני שהיה בחדר, "בטי, תסתכלי אלי." משכתי אלי את הכסא שלה כך שפניה יהיו מופנים אלי.

היא הביטה בי במבט אטום. "מה אתה רוצה?"

רציתי לדבר איתה, להסביר לה שאין לה סיבה לכעוס ולהיעלב, אבל לני התפרצה לחדר והתחילה לדבר במהירות, "שמעתי שאתה לא חוזר איתנו הביתה, אני רוצה לנהוג, תן לי את המפתחות."

כמה מהר עוברות השמועות במקום הזה. מי כבר הספיק לספר לה?

נתתי ללני את המפתחות ורק עכשיו תפסתי שמה שקרה הוא לא רק בין בטי לביני. כולם ראו וידעו, הנשיקה הזו ללאריסה עוד תדובר ותסופר הרבה זמן ב'יהלום'. כולם כמובן יגנו אותי, וירחמו על בטי, ובצדק. היא תשנא את זה ותכעס עלי, על שהבאתי עליה בושה כזו, ועוד לפני כל חבריה לעבודה, ובצדק.

"צבי קורא לך מקס." שילחה אותי לני מהמעבדה ותפסה את מקומי, רוכנת אל בטי הנמוכה ממנה ומסתירה אותה ממני.

 

"אל תתעצבני בטי, הוא לא שווה את זה, אף גבר לא שווה את זה. ניסע יחד לתל אביב ונבלה שם, נעשה חיים משוגעים יחד, שילך לעזאזל."

"בסדר, את צודקת." היא בוכה חרש ודוחפת מעליה את לני המנסה לחבק אותה "זה בסדר, אני לא בוכה, הכל בסדר, לא קרה כלום." 

 

כשחזרתי מהפגישה עם לאריסה בטי כבר לא הייתה. במקום לנסוע איתי היא נסעה עם לני לסוף שבוע בת"א. מה שנשאר מהפתעת יום ההולדת שלי היה עוגה עם כתובת, "מזל טוב מקס!" ונר בצורת הספרה שלושים.

כיביתי את הנר והודיתי להם. מה שרציתי באמת היה לבכות ולגמור את כל הוודקה בבקבוק המלא למחצה שעמד בארון המטבח. מאז שבטי ואני היינו יחד לא נגעתי בו, אבל עכשיו רק חיכיתי שלירז הנרגש והעליז יירדם כדי לשבת ולהשתכר.

בטי הכינה הכל בסודי סודות כדי להפתיע אותי וכולם שיתפו פעולה. העוגה הייתה מעשה ידיה החרוצות, והיא גם דאגה למתנות עטופות יפה, עם ברכות עליזות, מסודרות בקפידה סביב העוגה.

"תכננו לעשות לך מסיבה קטנה, ואחר כך בטי רצתה שתיסעו יחד לתל אביב. היא הזמינה מקום במלון וכרטיסים להצגה של תיאטרון גשר, הפתעה ליום ההולדת." אמר מיקי באנגלית. הוא ראה את פני והוסיף בכעס, "אל תעשה הצגות לפני הילד, לפחות עכשיו תתאפק קצת."

התאפקתי בכל כוחי. דוב נתן לי חולצה, ומיקי נעלי התעמלות. ידעתי שבטי קנתה ועטפה הכל, והם רק נתנו לה כסף. הכל היה בדיוק לטעמי, ובמידה המתאימה, רק אישה מסוגלת לזה.

מלירז קבלתי ציור ממוסגר שצייר למעני, וממנה קבלתי ארנק חדש ויפה. כשפתחתי אותו מצאתי שבחלון המיועד לתמונה היא שמה תמונה שלה עם לירז. הם ישבו על הדשא, הבית שלנו נראה ברקע, לירז נשען עליה מחייך, היא הביטה רצינית למצלמה, יד אחת מורמת לסלק את השיער שנפל על מצחה.

"לני צלמה אותם." אמר דוב ואכל עוד פרוסה מהעוגה. אילצתי את עצמי לאכול, אבל אין לי מושג מה היה טעמה של עוגת יום ההולדת השלושים שלי.

החזקתי מעמד עד שהשכבתי את לירז במיטה. הוא התרפק עלי כשקראתי לו בספר החדש שבטי קנתה לו לכבוד יום ההולדת שלי, 'פינוקי בקרקס'. פינוקי חיפש את הכדור שאבד לו ולא מצא אותו, הוא נכנס לכלוב האריות, הלך על החבל עם הלוליינית, ונזרק הלוך ושוב בידי הקופים. כשסוף סוף נמצא הכדור האבוד על חוטמו של כלב הים, פרצתי בבכי.

"אל תבכה מקס." אמר לירז מחליק על שערי, מחקה בלי משים את בטי, "גם אם בטי כועסת עליך, היא אוהבת אותך בלב. ככה היא תמיד אומרת לי כשהיא כועסת עלי, שבלב היא אוהבת אותי, גם כשאני מתנהג לא יפה."

אני לא יודע איך היה לו מספיק שכל לא לחקור למה בטי כועסת עלי. אולי הוא הרגיש שהשאלה הזו מסוכנת מידי. אין לי מושג מה הייתי עונה אם הוא היה שואל אותי למה בטי נסעה עם לני במקום לנסוע איתי.

כשורד נסעה ולירז עבר לגור אצלנו בטי קבעה כללים בקשר לחינוך של לירז - לא לשקר לו אף פעם, להגיד שאתה לא יודע, או לא יכול לענות, עדיף על שקר או התחמקות. וכשאתה כן עונה לתת תשובות פשוטות בלי יותר מידי הסברים מסובכים. בטי תלתה תמונה של ורד על הקיר מול מיטתו, ובכל פעם הייתה מזכירה אותה בצורה הכי חיובית שאפשר, כך שהילד לא יפתח כלפיה טינה או יתבייש בה.

חיכיתי עד שהילד נרדם והלכתי למטבח, הוצאתי את הבקבוק ותוך עשר דקות הורדתי את המפלס שלו מחצי לאפס, מדלג על שלב המזיגה לכוסית ושותה ישר מהבקבוק. מיקי ודוב ישבו מולי ולטשו בי מבטים.

"עכשיו אתה מרגיש יותר טוב?" שאל דוב בכעס קר, שקצת הפחיד אותי. ברור שלא הייתי מספיק שיכור אם הצלחתי לחוש פחד.

"אני צריך עוד." אמרתי והפכתי את הבקבוק הריק על ראשו.

"אין, והחנויות סגורות עכשיו. אולי תלך לישון?" הכעס שלו התחלף ברחמים וזה הפחיד אותי עוד יותר.

התחלתי לקלל את הארץ הארורה הזו שאין בה וודקה נורמאלית ושהחנויות נסגרות בה בלילה והבחורות נוסעות עם חברות לסביות ומשאירות אותך לבד עם בקבוק ריק. מזל שהתרגזתי ברוסית ואף אחד לא הבין את השטויות שפלטתי. כשהתחלתי לבעוט ברהיטים מרוב כעס תפסו אותי השניים והעיפו אותי לדירה של ורד.

"אתה עושה יותר מידי רעש. תישאר לישון כאן עד שתתפקח." אמר דוב ונעל את הדלת.   

הדירה של ורד הייתה מלוכלכת ומבולגנת. היו בה מזרן זוגי בלי מצעים, מיטת ילד שבורה בלי מזרון, שתי כורסאות ממתכת מרופדות פלסטיק, ושולחן אוכל מכוער ושרוט מוקף כמה כסאות פלסטיק מתנדנדים. ישנתי על המזרון במשך כמה שעות והתעוררתי מבוהל מחלום שבו לאריסה שהייתה איתי במיטה נעשתה פתאום גבר, שדיבר בקולו של רומן, אבל היה בעצם מיקי.

קמתי מזיע ומבוהל והלכתי להשתין. במקלחת היו כמה דליי צבע סופר-פלסט לבן, מברשות, שפכטל וגבס שנועד לסתימת חורים בקיר. מישהו תכנן לצבוע את הדירה, אבל התחרט ברגע האחרון והשאיר אחריו את הבלגן לפראייר הבא בתור. באמריקה, כשהייתי זקוק לכסף בשביל השיגעונות של לאריסה עבדתי גם בצבעות, לקחתי את השפכטל והתחלתי לגרד את הצבע מהקירות. התחלתי בחדר השינה, ומשם עברתי לסלון ולמטבח. עבדתי ביסודיות, עובר מקיר לקיר, נעזר בסולם שמצאתי בפינה, וגיליתי שהכאב שבער לי בלב, שולח להבות שורפות לכל גופי כל פעם שנזכרתי כמה מטומטם הייתי, מתעמעם כששקעתי בעבודה.

כשמיקי בא לקרוא לי לאכול ארוחת בוקר כבר סיימתי לסתום את רוב הסדקים בקירות. תכננתי לפרוש את הניילונים שמצאתי מגולגלים ליד הסולם על הרצפה, ולהתחיל לצבוע ברגע שאסיים את הסדק בתקרת המטבח.

מיקי בהה בי המום וחסר מילים. לירז לעומתו היה עליז וכלל לא מופתע. "יופי מקס, אימא תשמח מאוד. גם אני רוצה לעזור לך. אני יכול לצבוע גם?"

"בוא לאכול ארוחת בוקר מקס." ביקש מיקי כשמצא את קולו האבוד. לא הייתי רעב בכלל, אבל הלכתי אתם. שתיתי קפה וכרסמתי טוסט, חושב על העבודה, מתעקש לא לחשוב על בטי.

דוב סיכל את מאמצי כשהביא לי תמונה שלני צלמה כמתנה עבורי. בתמונה נראינו, בטי ואני, יושבים על אדן החלון בחדר שלנו, הכרמל ברקע, בטי ישבה על ברכי, צוחקת אלי. פני היו מוסתרים למחצה, אבל היא נראתה בברור, מסתכלת עלי ברוך, ידה על כתפי, עיניה ועורה זהובים באור המגיע מהחלון, שערה גולש על כתפיה החשופות למחצה. לני הצליחה להקפיא רגע שיש בו גם ארוטיקה וגם רוך, תמונה של אינטימיות זוגית. אין לי מושג איך לני הצליחה לצלם אותנו, זכור לי במעורפל שהיא עברה ליד הדלת, אבל אני לא זוכר מצלמה.

"תודה רבה דוב." אמרתי, מחייך ולופת את התמונה כל כך חזק עד שקצה המסגרת שרט את ידי. דוב לקח ממני את התמונה.

"אני רוצה כריך עם ממרח שוקולד לגן!" קרא לירז. מיקי הכין לו את הכריך וחטף צעקות שהוא לא עוטף אותו כמו בטי. הרגעתי את לירז, מיקי היה חסר אונים כנגדו, והבטחתי לו שאם ילך יפה לגן, מחר הוא יעזור לי לצבוע עם מברשת.

אחרי שמיקי לקח את לירז לגן חזרתי לעבודת הצביעה. דוב נכנס אחרי כמה דקות ועמד בשקט, מביט בי. ידעתי שהוא מצטער על התמונה, אבל כמו כל הישראלים לא יודע להגיד סליחה.

"מקס?" הוא דשדש ברגליו, מסתכל עלי כמו לירז כשהוא רוצה עוד שוקולד.

"בוא תעזור לי עם הניילונים." ביקשתי. הוא מיהר לעזרתי, ואני ידעתי שזו ההתנצלות היחידה שאקבל ממנו. ניסיתי להבהיר לו שאני מבין ולא כועס.

"התמונה באמת יפה דוב, אני פשוט..."

הוא נתן לי צ'פחה על הכתף, "בסדר מקסי, אני בטוח שהיא תחזור עד מחר. היא רק רוצה להעניש אותך קצת. מה פתאום התנשקת עם לאריסה?"

משכתי בכתפי ושתקתי, הלוואי וידעתי למה אבל עד היום אין לי תשובה ברורה על השאלה הזו.

דוב לא התעקש על תשובה, אלא התרכז בערבוב הצבע והמשיך לדבר, "אתה רק התנשקת, אבל אני שכבתי עם בחורה אחרת, בגלל זה יעל עזבה אותי." גילה לי, באמת הגיע הזמן.

"איך זה נודע לה, היא תפסה אותך?"

"לא, הרגשתי כל כך רע שהייתי מוכרח לספר לה." הודה דוב והסמיק.

ניסיתי להתאפק לא לצחוק, אבל זה היה קשה. "אני יודע, אני אידיוט, לא הייתי צריך לבגוד בה, אבל זאת אשמתך."

"אשמתי? אבל אני כמעט לא מכיר את יעל." מחיתי, יותר מתפלא מכועס.

"אתה אמרת לי שכדאי שאני אהיה עם עוד בחורות ושזה טעות להתחתן עם בחורה שפגשתי בגיל חמש עשרה."

"כן, אבל אמרתי לך את זה לפני שהתחתנת. למה קבלת את העצה שלי רק אחרי החתונה?"

"כי רק אז פגשתי בחורה שרצתה לשכב איתי." ענה דוב בתמימות. "אני אוהב את יעל מאוד. רק רציתי לדעת איך זה יהיה עם  אישה אחרת."

"נו, ואיך היה?"

דוב הסמיק. "נורא ואיום. הרגשתי זוועה, רק רציתי שתלך כבר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אני... אני מתגעגע אל יעל." הוא הפסיק לערבב את הצבע, התיישב על אחד מהכיסאות הצולעים והתבונן בי. "מקס שב רגע, אני רוצה לדבר אתך. איך אתה עושה את זה? איך הבחורות האלו נמרחות עליך ככה? מספיק שאתה רק מסתכל עליהן וכבר..."

"איזה בחורות? על מה אתה מדבר? הייתי עם לאריסה כמעט מהיום הראשון שאני בארץ. וגם עם בטי, עד שהעזתי..."

דוב צחק, "זה חלק מהקסם שלך, אתה לא יודע מתי בחורות רוצות אותך. הנה למשל בטי..." הוא הניע את ידו בתנועת ביטול, "טוב, לא חשוב, לפחות שכבת עם סרן ענת?"

"לא, מה פתאום, הייתי עם לאריסה אז, וחוץ מזה היא לא סבלה אותי, כל הזמן רבנו."

"מה? אתה לא יודע שהיא רצתה אותך, כמה שהתווכחת איתה יותר ככה היא רצתה אותך יותר."

"אולי, אבל אני לא מסתדר עם בחורות ישראליות. בטי היא הצברית הראשונה שלי." 

"אבל היא ירושלמית, זה לא נחשב. צבריות האמיתיות הן כמו ענת. מפחידות כאלו, עם כל הפמיניסטיות שלהן וכל זה. אותי הן ממש מבהילות."

צחקנו יחד – פעם ראשונה מאז שחזרתי לארץ שראיתי אותו צוחק מכל הלב – ואז הסברתי לו את הסוד שלי, "הן רוצות אותי כי אני באמת חושב שנשים הן יותר חכמות ומוצלחות מגברים והן קולטות את זה כנראה."

"לא רק בחורות מתות עליך, גם מיקי היה מוכן..." הוא צחק כאילו זו הייתה בדיחה, אבל שנינו ידענו שהוא צודק.

כדי שיפסיק לחשוב שאני כזה מוצלח סיפרתי לו על לאריסה. "רק אחרי שנה באמריקה תפסתי שהיא מכורה לסמים. היא הבטיחה שתפסיק וכל הזמן..." היה לי קשה לדבר על זה. קמתי והתחלתי לצבוע במרץ, אבל הדיבורים המשיכו להישפך ממני, למרות שרציתי לשתוק. "מצאתי אותה מזדיינת בדירה שלנו על השטיח עם שני גברים, ועוד אחד שצילם אותם. היא עשתה סרטי פורנו בשביל לממן את הכסף לסמים. מאז לא יכולתי לשכב איתה יותר. נשארתי שם עוד שלושה חודשים, משותק לגמרי מרוב ייאוש. רק אחרי שצלצלו אלי שסבא חולה וצריך לעשות משהו עם סבתא חזרתי לארץ. בגלל זה לא התקשרתי אליך, התביישתי."

המשכתי לעבוד ודוב הצטרף אלי. עבדנו בשתיקה כמה דקות עד שהטלפון בבית שלנו צלצל ודוב רץ לענות.

הוא חזר אחרי כמה דקות מחייך חיוך רחב, "בטי צלצלה כדי לברר מה שלום לירז. היא תחזור, אל תדאג." המשכתי לצבוע, מקפיד על פנים אדישות למרות שמבפנים רעדתי כולי.

"היא חוזרת רק בגלל הילד דוב. קלקלתי הכל, ביישתי אותה לפני כולם, היא לא תסלח לי." כל כך כאב לי שהרגשתי כאילו הלב שלי נשרף. "לך מכאן דוב אני רוצה להיות לבד." הוא יצא בשתיקה והשאיר אותי לעבוד לבד.

***

עד שבת בצהרים גמרתי לצבוע הכל והתחלתי לנקות. לפנות ערב חזרתי הביתה, עייף עד מוות, משאיר מאחורי דירה נקייה וצבועה. עבדתי בלי הפסקה מיום שישי לפנות בוקר עד מוצאי שבת. מיקי ולירז באו מדי פעם לבדוק מה שלומי, הביאו לי אוכל ושתייה, ולירז אפילו צבע קצת עד שגילה שזה נורא משעמם ורץ לנסוע באופניים.     

בטי נכנסה הביתה בדיוק כשלירז עמד על הכסא וצרח על מיקי שלא היה בנוי להתמודד עם צברים קטנים וחוצפניים. "זה לא טוב!" צרח לירז במלוא קולו, "אין ריבועים! בטי עושה טוסט עם ריבועים. אני רוצה טוסט פיצה עם ריבועים, לא עם קוים!"

יצאתי בחיפזון מהמקלחת, ממהר להציל את מיקי האומלל, ופתאום נפתחה הדלת ובטי נכנסה הביתה. היא נראתה נהדר. היא הסתפרה ולבשה חליפה חדשה. שמתי לב שהיא אפילו התאפרה. היא הניחה את המזוודה שלה ומיהרה לסובב את הטוסט כך שפסי הטוסטר יצרבו עוד מערכת פסים מקבילה על הלחם, וכך יתקבלו הריבועים האהובים על לירז.

"תודה בטי." אמר מיקי ונישק אותה על הלחי, "את נראית נהדר, נכון שהיא נראית נפלא לירזי?"

לירז סירב להסתכל על בטי והביט בעקשנות על הקיר. "אני לא אוהב את בטי." אמר למיקי. "היא סתם גועלית אחת."

בטי חייכה וחיבקה אותו, אבל לירז סירב להתרכך. "מקס בכה בגלל שהלכת." אמר לה בקול מאשים והדף אותה ממנו.

הם לא ראו אותי, עמדתי יחף על מדרגות הברזל, צופה בהם דרך הדלת הפתוחה של המטבח.

בטי לא נרתעה והמשיכה לנשק ולחבק אותו. "אל תכעס לירז, הבאתי לך מתנה." הוא נכנע לבסוף ולקח ממנה את הצעצוע שקנתה לו - טרקטור מתכת קטן וצהוב.

"איפה מקס ודוב?" שאלה בטי. נכנסתי למטבח וניגשתי אליה. תכננתי להגיד לה שאני מודה לה על המתנה והעוגה, ולשאול אם בילתה יפה. בקיצור, לנהוג בצורה תרבותית ומנומסת, אבל איכשהו, בלי להבין, מצאתי את עצמי מחבק אותה בכוח, נושם עמוק את הבושם הנעים של שערה ועורה ולא מסוגל להגיד כלום.

בטי נמסה לתוך החיבוק שלי, מתאימה את גופה לגופי, וכך מצאה אותנו לני, דבוקים וצמודים זה לזה, והילד משחק על הרצפה לידנו. מבטה היה תערובת של אכזבה ותימהון. "בטי הרי דברנו על זה." אמרה בתוכחה והשתתקה למראה מבטו של מיקי.

"תודה רבה לך על המתנה לני." אמרתי בחביבות קפואה, משחרר את בטי מזרועותיי. "בואי נלך לחדר לסדר את הדברים שלך." משכתי אותה אחרי, נושא את מזוודתה בידי. ברגע שהגענו התחלתי לקלף מעליה את הבגדים ונעצרתי, המום למראה הלבנים החדשים שלבשה. בטי נהגה ללבוש לבני כותנה פשוטים ומעשיים, הזדעזעתי לראות פתאום את האישה המסויגת הזו לבושה בחזיית תחרה שחורה, שחשפה יותר משהסתירה, ובתחתוני חוטיני תואמים.

"מקס לא." לחשה בטי כשגיששתי אחרי הסגר של החזייה, בעוד אני מנשק את צווארה. לבטי היה צוואר עגול וחלק שנועד לנשיקות, והתספורת החדשה חשפה אותו במלוא יופיו.

"צודקת, הסגר נמצא מקדימה לא מאחור." פתחתי את סגר הפלסטיק הקטן, ושדיה היפים נחשפו במלא תפארתם.

"מקס לא!" היא חזרה בתקיפות, והסירה מעליה את ידי שגיששו במורד ירכיה. "אני לא מורידה תחתונים." היא נרתעה ממני והתיישבה על המיטה. רגליה הדוקות בחזקה ופניה לוהטים. כרעתי על ברכי לפניה מלטף את רגליה, העור הפנימי של ירכיה חלק ורך להפליא ואני השתוקקתי לגעת בו ולנשק לו, אבל בטי הצמידה אותן זו לזו וסירבה לאפשר לי לגעת.

"בטי אני מצטער על מה שקרה, התגעגעתי אליך כל כך, אל תכעסי יותר." ניסיתי שוב לגעת, אבל היא קפצה ממקומה וברחה למקלחת. המראה של עכוזה בחוטיני השחור גרם לי לגנוח מתסכול. רציתי להטיח את ראשי ברצפה מרוב ייאוש. ידעתי שזה מגיע לי ובכל זאת, היא הייתה כל כך סקסית, וכל כך התגעגעתי אליה.

בטי יצאה לבושה בחלוק המפוספס והדהוי שלה - הגיע הזמן שאזרוק אותו ואקנה לה משהו יפה ונשי יותר. "אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה להיות ערומה לידך." קולה הביע צער אמיתי.

בזמן האחרון היא הפסיקה להיות כל כך ביישנית וכמעט האמינה לי שאמרתי לה כמה אני אוהב את גופה. מה קורה לה?

"בואי נשכב קצת על המיטה ונדבר." ביקשתי, "אני לא אעשה כלום, אני מבטיח."

היא התרווחה לצידי, מקפידה לסגור את שוליו של החלוק על רגליה, מניחה לשדיה להיחשף. "מקס, היה כל כך כיף בתל אביב, וכשחזרנו, נסענו ברכבת עם המון מלחים אמריקאים שהיו בחופשה וחזרו לנמל חיפה. הם היו כל כך נחמדים ומנומסים אלינו," התחילה בטי לספר לי בעליזות. "היה שם בחור מתוק אחד שכל הזמן ניסה לשכנע אותי לצאת איתו לדייט בחיפה."

נהמתי בכעס, ובטי צחקה ונשקה לי על לחיי. "אל תהיה זעפן כזה. הוא היה רק ילדון. למה האמריקאים נראים תמיד נקיים ורעננים? מגוהצים כאלה? כאילו שום דבר רע לא קרה להם בחיים? למה אנחנו תמיד נראים עייפים וזועפים ומשומשים? אפילו חיילים בני שמונה עשרה נראים שחוקים ליד האמריקאים. אפילו מיקי כבר מתחיל לאבד את הטריות שלו."

התחלתי לצחוק, "רק אל תגידי לו את זה. גם ככה הוא לחוץ מהגיל שלו." חפנתי את שדיה והתחלתי לחלץ את ידיה מהשרוולים. היא הניחה לי לעשות זאת ואני שקעתי בליטוף ונשיקות של פלג גופה העליון, אבל נעצרתי בקו המותנים.

במקלחת בטי נפטרה מהחוטיני ולבשה תחתונים גבוהי מותן ועבים שחסמו כל גישה. "את מענישה אותי על הסיפור עם לאריסה?" שאלתי בכעס.

בטי הסמיקה, "זה בכלל לא עונש, זה..." היא החלה לפתוח את מכנסי ודחפה ידיים פנימה. "אני לא יכולה, אבל יש עוד דברים שאפשר לעשות." רכנה ולקחה את אברי בפיה, מחליקה עליו במיומנות בלשונה. נדרשו ממני כוחות על אנושיים לעשות מה שעשיתי, אבל כנראה שהמלאכים היו בעזרי, הצלחתי להדוף אותה ממני בעדינות ולסגור את מכנסי. "אם אני לא יכול אז גם את לא יכולה." אמרתי בפסקנות.

בטי נשכבה על גבה ושילבה ידיים מאחורי ראשה. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה בשלוות נפש, אבל עורה היה סמוק ונשימתה מהירה. ידעתי שהיא רוצה אותי בדיוק כמו שאני רוצה אותה. הראש שלי עבד שעות נוספות בניסיון להבין מה קורה פה.

"בטי כואב לך? יש איזה בעיה? אל תתביישי. מתי היית אצל גינקולוג בפעם האחרונה?"

היא התנהגה כמו תמיד כשהתביישה ממני והסתירה את ראשה מתחת לכרית. "לא, לא כואב לי כלום, ובעיקרון אני אף פעם לא הולכת לגניקולוגים. הספיקה לי הפעם הראשונה."

"מאז גיל שלוש עשרה לא היית אצל גינקולוג?" הייתי המום, "את לא נורמאלית."

בטי נעלבה וניסתה לצאת מהמיטה, אבל לי נמאס ממשחקים. לפתי את פרקי ידיה הקטנים ביד אחת, מצמיד אותם זה לזה ואוחז בהם מעל לראשה, וביד השנייה תלשתי את תחתוניה, מושך אותם עד למטה מברכיה. עכשיו הבנתי למה היא עשתה לי את כל ההצגה הזו, כל השיער המתולתל של ערוותה גולח ועל המשולש המגולח הייתה כתובת קעקע נהדרת של שושנה אדומה. איבר המין שלה - שפתיים תפוחות, כהות על רקע ירכיה הלבנות - נראה כפרי אקזוטי ובשל.

בטי נכנסה לפאניקה והתחילה להשתולל כאילו הייתי זר שקפץ עליה פתאום בסמטה חשוכה, ולא גבר שהכירה וחלקה איתו את מיטתה. הנחתי לה והיא קפצה מהמיטה, מושכת עליה את התחתונים, מתייפחת בשקט, פניה מעוותים כאילו הייתה ילדה קטנה שראתה מפלצת.

"בטי" התחננתי, "בבקשה, אל תלכי, אני מבקש סליחה." אבל מובן שזה היה אבוד. היא ברחה משם לסלון וישבה עם מיקי ולירז.

הייתי עייף ומיואש. במשך יומיים ישנתי מעט מאוד, אכלתי מעט מאוד ועבדתי המון. ברקים רחוקים נראו בשמים, השעה הייתה כבר שבע, ועננים כיסו את הירח. בהיתי בהם כמה דקות ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה. שוב הייתי בצ'צ'ניה. ראיתי אור של קליעים נותבים ושמעתי רעש של התפוצצויות. לתדהמתי הייתי עירום ובלי נשק או קסדה. קפצתי לתפוס מחסה ואז כבו כל האורות ורק ברקים המשיכו להבזיק בשמים. שמעתי צעקה של אישה, ופתאום נזכרתי שאני בישראל, הצועקת הייתה בטי. אחרי שנייה של בלבול תפסתי שבחוץ יש סערת ברקים ויש לנו הפסקת חשמל. האור בשעון החשמלי כבה, וגם האור הקלוש של פנסי הרחוב, שהאיר קודם את החדר נעלם.

נעזר בחוש המישוש ירדתי במדרגות הברזל ונתקלתי בבטי. היא נאחזה במעקה ולאור הברק ראיתי את פניה החיוורות ואת פרקי ידיה הלבנים שלפתו בכוח את המעקה. נשמע רעם חזק מאוד, שהרעיד את החלונות, ובטי נצמדה אלי. למרות הרעש היינו היחידים שהתעוררו, שאר תושבי הבית ישנו. נגעתי בה וגיליתי שעורה קר ולח מזיעה.

"מקס אל תעזוב אותי בחושך." לחשה בטי. "אני אוריד את התחתונים וכל מה שתרצה. אל תלך, תישאר איתי." היא החלה להתחכך בי, תחנוניה גרמו לי גועל, אבל אברי חסר המוח הזדקף בכל זאת.

התעלמתי ממנו, רומן תמיד אמר שגבר אמיתי לא חושב עם הראש הקטן שבין הרגלים. "תפסיקי עם זה." הידקתי את זרועותיי על גופה, מנסה להפסיק את תנועותיה המפתות. "אני רוצה שתרצי אותי באמת, לא בגלל שאת פוחדת." נזפתי בה.

אולי הייתי קשוח מידי אבל יכולתי להריח את הפחד שלה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שהרחתי את הריח הזה, של אישה מפוחדת ולא אהבתי את הזיכרונות שהריח הזה עורר בי.

היא החלה לבכות חרש, מבוישת מדברי התוכחה שלי. עכשיו גם אני רציתי לבכות. לקחתי אותה למיטה וחיבקתי אותה, מכסה את שנינו בשמיכה החמה. בטי טמנה את ראשה בחזי כל פעם שנשמע קול רעם נוסף.

הסערה נגמרה אחרי כחצי שעה, ואור החשמל חזר במפתיע, אבל בטי נרדמה עוד קודם, תשושה מפחד ועייפות.

כשהתעוררתי שוב השעה הייתה חמש בבוקר. בטי ישנה, ראשה על כתפי, שכבתי על גבי והסתכלתי על האוהל שיצרה הזקפה שלי מתחת לשמיכת הפוך. ידה הקטנה של בטי התגנבה לתוך האוהל והחליקה על גופי.

"אתה כועס עלי מקס?" שאלה בביישנות.

"לא חמודה אני פשוט לא מבין למה התנהגת ככה." היא נאנחה וצללה מתחת לשמיכה. חשתי את נשימתה החמה על עורי. אם הייתי גבר אמיתי הייתי עוצר בעדה ודורש שתסביר מה קרה, אבל כמה אפשר להתאפק? הפעם ניצח הראש הקטן.

***

כשעמדנו לצאת גילתה פתאום בטי שהמפתחות שלה נעלמו. "לני נתתי לך לשמור עליהם. איפה המפתחות שלי?" היא חיטטה שוב בתיקה הקטן, תיק בד כחול עמוס רוכסנים ותאים.

"אולי איבדתי אותם ברכבת." אמרה לני. "אני זוכרת שהם היו אצלי כשהלכתי עם כריס לקנות שתייה."

"מי זה כריס?" שאל מיקי, מופתע. לני אף פעם לא הזכירה שמות של גברים.

"זה הילדון ההוא שניסה לקבוע איתנו פגישה במדרחוב של נורדאו." אמרה בטי במהירות והסמיקה.

לני צחקה ונכנסה למכונית. "הוא ניסה לקבוע פגישה אתך, אלי הוא היה סתם מנומס, אל תדאגי, על המחזיק יש את הטלפון של 'יהלום', הוא בטח יתקשר ויחזיר לך את המפתחות, ואם לא נשכפל לך מפתחות חדשים. מה הבעיה?"

גם אני שונא לאבד מפתחות ובטי אהבה את מחזיק המפתחות שלה. זה היה מחזיק מעוצב בצורת יהלום, שנשא עליו את הכתובת והטלפון של 'יהלום'. מתנה מצבי לקליינטים שלו.

בטי נשכה את שפתה התחתונה ושתקה כדי לא להרגיז את הילד שכבר עכשיו היה חסר מנוחה, כמו תמיד כשהתעורר ויכוח. אחרי שהורדנו את לירז, בטי נשארה איתו עוד כמה דקות בגן כדי להיות בטוחה שהוא רגוע ונסענו לעבודה.

חששתי קצת מקבלת הפנים שתחכה לי אחרי מה שקרה ביום חמישי וצדקתי. כולם הסתכלו עלי במבט עקום וצבי הזמין אותי למשרדו. כשהוא סגר את דלת המשרד ידעתי שצפויה לי שיחה לא נעימה. צדקתי, צבי לא אהב את ההתנהגות שלי.

"אתה עושה בלגנים לבטי מקס?" שאל בקול קודר.

נשבעתי לו שהעבודה לא תפגע מהבלגן שלי, והבטחתי שאם בטי תבקש אסתלק מהבית בנשר ואפילו אתפטר מהעבודה. צבי חיבב אותי, אבל היה מוכן להעיף אותי לכל הרוחות כדי להגן על בטי. אני חושב שהוא פיתח כלפיה רגשות אבהיים ולא סבל אף גבר שהתייחס אליה רע.

הבנתי אותו לגמרי וניסיתי להבהיר לו את זה בלי להגיד שום דבר אישי מידי על המצב. זה חייב כישרונות דיפלומטיים שהיו מעל ומעבר ליכולת שלי בעברית. כשיצאתי משם הייתי שטוף זיעה.

הלכתי לחפש את בטי. היא הייתה במעבדה שלה, מדברת בטלפון באנגלית. כל השיחות החיצוניות עברו דרך לני, היה לי ברור שהיא העבירה את השיחה לבטי, הייתי מוכן להתערב שהיא גם האזינה לתוכנה.

בטי נראתה נבוכה ואשמה, ריחמתי עליה. "זה היה המלח שפגשתי ברכבת. המפתחות שלי אצלו, קבעתי איתו פגישה היום אחרי הצהרים. אולי תבוא איתי? הוא בטח ירצה להזמין אותי לקפה ו..."

עוצמת הכעס שחשתי הפתיעה גם אותי. לא תיארתי לעצמי שאפשר לקנא ולכעוס כל כך בגלל שטות כזו. קנאתי גם ללאריסה כמובן, אבל איתה חשתי יותר אומלל ומדוכא מאשר כועס. אף פעם לא חשתי זעם כזה וזה הפחיד אותי. בטי חיבקה אותי פתאום, מכניסה את ידיה מתחת לחולצת העבודה האפורה שלבשתי.

"אין לך שום סיבה לקנא מקס." אמרה, מחליקה את ידיה על צלעותיי. היא אף פעם לא הרשתה לעצמה לגעת בי ככה בעבודה. כל הכעס שחשתי נעלם, התחלתי לנשק אותה ובדיוק אז שיטרית התפרץ לחדר. בטי ניסתה להתרחק ממני, אבל המשכתי לחבק אותה בכוח, נועץ בו מבט, הוא הסמיק קצת, קילל בערבית והלך.

"מה הוא אמר?" שאלתי את בטי ושחררתי אותה.

"התרגום המדויק הוא יחרב ביתך. זו קללה עתיקה מאוד." הסבירה בטי.

הייתה לה חיבה לבלשנות, תמיד היא ידעה מהיכן צמחה כל מילה ולמה מבטאים אותה דווקא כך ולא אחרת. בטי תמיד ירדה על עצמה כמה היא בורה וחסרת השכלה, אבל שמתי לב שהיא תמיד ידעה את התשובות לכל השאלות במשחקי החידונים בטלוויזיה, וכל פעם ששולה הייתה נתקעת עם התשבץ שלה היא ניגשה לבטי.

אמנם במתמטיקה היה לה קשה, אבל בתחומים ההומאניים היא הצטיינה. בטי אהבה לקרוא הרבה, ותמיד ראתה תוכניות של ערוץ שמונה על כל מיני דברים מוזרים כמו תרבות המאיה, מבנה הפירמידות, או מלחמות הצלב. היא נהנתה לצפות בנושאים שמשעממים את רוב האנשים. אף פעם לא ראיתי אותה מסתכלת סתם בשביל הכיף באיזה סרט אהבה, או חלילה אופרת סבון.

כדי לא לריב עם הגברים שהעדיפו לצפות בספורט או בסרטים היא הייתה יורדת לחדר של לני וצופה שם בטלוויזיה שלה. כשהצעתי לקנות לה טלוויזיה שתהיה אצלנו בחדר חטפתי על הראש. בטי אמרה שהיא תקנה לעצמה טלוויזיה כשיהיה לה כסף ושלא אעיז להציע לה יותר הצעות כאלה. העיקשות שלה להיות עצמאית גרמה לי לתסכול מעורב בהערצה. אף פעם לא הכרתי בחורה כזו. לפעמים היא גרמה לי חשק להטיח את ראשי בקיר מרוב כעס. לא יכולתי יותר להתאפק, הייתי חייב לשאול אותה שאלה שהציקה לי עוד מאתמול, "מי גילח לך את השיער ושם לך את המדבקה?"  ברור היה לי שזה לא קעקוע אמיתי. כשעושים קעקוע המקום נפוח וכואב כמה ימים, השושנה של בטי נראתה מושלמת מידי.

בטי הסמיקה שוב והשתמטה ממבטי, "לני עשתה את זה. אני יודעת שזה היה רעיון טיפשי, אבל הייתי כל כך אומללה ומדוכאת ו..." היא החוותה תנועת חוסר אונים. "אני יודעת שאתה לא אוהב אותי כמו את לאריסה, אבל..."

היא הפנתה אלי את גבה, לא מניחה לי לראות את פניה. סובבתי אותה חזרה, "בטי את טועה, זה לא נכון."

בטי משכה בכתפיה, פניה היו אטומים, ותפסתי פתאום שגם אם העברית שלי הייתה מושלמת, או לחילופין היא הייתה שולטת ברוסית, זה לא היה משנה כלום. היא פשוט לא האמינה למה שאמרתי לה. גם אם הייתי מדבר עד מחר זה לא היה עוזר. הביקור של לאריסה השאיר אדמה חרוכה ביני ובינה. נדהמתי לחוש עד כמה זה מכאיב לי.

כל מה שנשאר לי היה לחבק אותה ולהגיד שוב ושוב שאני מצטער.

רציתי לנסוע עם בטי לפגישה בחיפה, אבל כעונש לעצמי סירבתי. הגיע לי לשבת בבית ולהתעצבן ולקנא על זה שהיא מבלה עם בחור צעיר ויפה. איחלתי לה שתבלה יפה ותעשה חיים, וקיוויתי שהיא מאמינה לי שאני רציני. לפני שיצאה היא לבשה ג'ינס דהוי ומרופט, וסוודר זרוק, מנסה להראות מרושלת, ומצליחה להראות עוד יותר סקסית במין צורה ילדותית ונוגעת ללב.

אחרי שנסעה הייתי מפוזר וחסר מנוח. ראיתי קצת טלוויזיה עם לירז – סרט מצויר צרחני ומעצבן שמרט את עצבי. עזרתי לדוב עם המשוואות בפיזיקה עד שנמאס לו והוא גירש אותי והלך לישון, ואז עשיתי מה שדחיתי כבר מאתמול, הלכתי לדבר עם לני.

היא שכבה על המיטה שלה בוהה בחלל האוויר, מתעלמת מהטלוויזיה שהקרינה איזה סרט ישן בשחור לבן. "מקס." היא רמזה לי לשבת לידה.

ישבנו והבטנו זה בזה, "בסוף הצלחת להוריד לה את התחתונים נכון?" היא התגרתה בי, מנסה לגרום לי לאבד את הראש. לני עצבנה אותי, אבל בכל זאת התפעלתי מקור הרוח שלה.

"בטי יודעת עליך?" שאלתי, ניגש ישר לנושא.

"בטח שהיא יודעת." ענתה, מסתכלת לי ישר בעיניים. "אתה בכלל לא מבין אותה." התפרצה פתאום בזעם וניסתה לחבוט בי. "בשבילך היא סתם תחליף ללאריסה, אבל היא..." לפתי את פרקי ידיה. היו לה כפות ידיים מחוספסות וציפורניים מכורסמות. המכות שלה לא הכאיבו לי, אבל לא התכוונתי לשמש שק אגרוף ללסבית מתוסכלת.

"אל תכניסי לה רעיונות לראש. היא לא תחליף לכלום. אני אולי לא מכיר אותה כמוך, אבל אני יודע שהיא לא לסבית. תעזבי אותה."

לני פרצה בבכי ואני הנחתי לה. אני תמיד מתבלבל כשבחורות בוכות. מה לעשות, אפילו לסביות הן סך הכל בחורות. "אל תבכי." ניסיתי ללטף את כתפה, ולא הופתעתי כלל לחטוף אגרוף בבטן. לני לא סבלה מגע של גברים. התקפלתי באנחה, זה ממש כאב.

היא נרגעה והלכה לשטוף את הפנים. בינתיים דפדפתי בצילומים שנחו על שולחנה. מצאתי תמונות נחמדות, חלקן בצבע וחלקן בשחור לבן. אני לא מבין גדול, אבל הן די מצאו חן בעיני.

לני יצאה מהמקלחת, קצת חיוורת, אבל רגועה. "אלו סתם עבודות בשביל המכללה." אמרה בקוצר רוח ודחפה את התמונות לתיקיית קרטון. "זה הדבר האמיתי" היא פתחה מגרה והראתה לי חבילת תמונות בצבעי ספייה חומים זהובים.

הייתי המום, התמונות היו ממש טובות – כל מי ששאל את עצמו מה ההבדל בין פורנוגרפיה וארוטיקה יכול היה למצוא את התשובה כאן. בטי הייתה הדוגמנית הראשית וגם אני הופעתי פה ושם ברקע, בעיקר כצללית חסרת פנים. כל היופי והמיניות שחשבתי שרק אני מסוגל לראות אצל בטי היו פרושים כאן על הדפים הללו, גלויים לעיני כל. אחרי שראיתי את התמונות הללו לא היה לי מה להגיד יותר - לני הייתה מאוהבת בבטי, זה היה ברור כשמש בצהרים.

"אין לי אומץ להראות לה אותן."  אמרה לני. היא התרככה כלפי, אולי בגלל שנתתי לה להכות אותי, או אולי בגלל שראתה כמה התרשמתי מהעבודה שלה. "הייתי צריכה לצלם אותה בסתר, היא ממש לא בנויה להיות דוגמנית. הביישנות שלה חולנית." הסתכלנו זה על זה וצחקנו, שותפים לרגע, בגלל הרגש המשותף שלנו כלפי בטי.

"אל תשאל מה עשיתי בשביל הכתובת קעקע הזו. רק בגלל שהיא הייתה כל כך מזועזעת ממך הצלחתי." היא נעצה בי מבט קשה, "אתה אוהב אותה?"

"לא יודע אני... היא..." התחלתי לגמגם, מרגיש שאני מסמיק כמו ילד. לני בעטה בי בשוק, בעיטה מכאיבה מאוד ולפני שהספקתי להתאושש דחפה אותי החוצה לחצר. הפסקת האש הקצרה תמה. "יימח שמך, הלוואי שתיהרג בלבנון." הייתה ברכת הפרידה שלה.