ב. השנים השקופות

סגרירות הנפש

מאז שהפסקתי להיות ילד ונעשיתי מתבגר, ואחר כך מבוגר, היחסים שלי עם הורי היו מתוחים מעט. מצד אחד הם באמת אוהבים אותי מאוד, וגם אני אותם ומצד שני יש מתיחות וחוסר נוחות שלפעמים כמעט מתפוגגות ואחר כך חוזרות ומתגברות ומטרידות שוב.

זה די עצוב כי אנחנו משפחה קטנה מאוד, יש להם רק אותי ואת אחי, והוא גר בארה"ב עם אשתו והילדים והקשר חם, אבל מקוטע בגלל המרחק והשפה ועכשיו גם הקשר איתי החמיץ ונעכר.

הורי אנשים לא צעירים יותר אבל בריאים ובכושר טוב ושניהם פעילים ונמרצים, בהחלט לא חסרי ישע או תשושים. לשניהם יש רישיון נהיגה ומכונית ובית נאה וכלים נאים והכנסה מכובדת ולא חסר להם כלום חוץ מצאצאים שאפשר להתגאות בהם ולרוות מהם נחת.

קשה להם להסתיר שהבחירות שלי בחיים הן לא לרוחם - הדרך בה אני הולך, בן הזוג שאני מחלק איתו את חיי, העבודה שלי, כל אורח חיי מביך אותם, מעצבן אותם, גורם להם מבוכה וחוסר נחת.

אני אמנם אזרח הגון וישר דרך, עובד בעבודה מסודרת, חי עם אותו בן זוג שנים רבות, ובסך הכול חיי לא שונים כל כך מחייהם הבורגניים המסודרים, ובכל זאת.

לפעמים זה פשוט מרגיז, מעליב אפילו. מילא כשהייתי צעיר ועדיין לא ידעתי לאן אפנה, אבל גם היום?

אני כבר מעל חמישים למען השם, והם עברו כבר את השבעים! אולי די כבר? תקבלו אותי כמו שאני, מספיק לנסות לשנות אותי, לשלוט בי באמצעות רגשות אשמה וכסף, זה לא עבד כשהייתי צעיר יותר, וזה בטח לא יעבוד כעת. הרי אתם לא פרימיטיביים ולא סתומים, אתם חילוניים שרחוקים מדת וממסורת, לכאורה אנשים נאורים שראו עולם, אתם ליברליים ופתוחים ומודרניים, אז אולי די כבר?

והפעם, אולי בגלל האוגוסט הנורא והחם הזה, ואולי סתם כי נשבר לכולנו המריבה התקופתית הייתה קשה מתמיד. לא רק כסף היה מעורב בה אלא גם המון רגשות עלבון וזעם שהודחקו יותר מידי שנים, פתאום גיליתי בי הדר פולני פגוע שלא ידעתי בכלל שהוא חבוי בי והתקשיתי למחול על העלבון שעלבו בי, ולשם שינוי דווקא הפעם בן זוגי (רומני קריזיונר ומהיר חימה שבדרך כלל רק מחמיר את המצב) ניסה להרגיע, לשכח ולמתן את הסכסוך ואני זה שהתפרץ כי חשתי שנעשה לי עוול ונגרם לי עלבון מיותר והכול בגלל שטות חסרת ערך שאפשר היה לתקנה במילים ספורות.

אולי טעיתי אבל אני הבן שלהם לא איזה אדם זר ובאמת שלא היה צורך להקים זעקה ומהומה מכוערת כזו, וגם אם שגיתי הרי תיקנתי מיד ואפילו התנצלתי, למרות שלא חשתי שיש בזה צורך, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, התערובת הנפיצה מאוד הזו של כעס ומתח ועלבון וחשדנות וכספים, הכול התפוצץ בבת אחת ושום דבר טוב לא יצא מזה למרות שבסך הכול לא השתנה כלום ואחרי ההתפרצות עולם כמנהגו נוהג ורק הטלפון שלי הושלך על הרצפה בהתקף זעם שלו וכעת הוא משמיע רעשים חשודים, והמכונית שלי שהם נתנו לי (ביוזמתם, בלי שאפילו עלה בדעתי לבקש) חזרה אלי, אבל אחרי מה שהיה אני חש נבוך ומושפל לנהוג בה ובכל זאת נוהג כי אחרת עלי להיסחב בשני אוטובוסים לעבודה.

הכול כמו קודם ובכל זאת לא - אנחנו לא מדברים יותר כל יום בטלפון כמו פעם, וכולנו חשים נבוכים ונעלבים ולא מוכנים לסלוח, ובשיחה האחרונה שלנו (שאני יזמתי אחרי שנתקררה דעתי ורציתי לפייס ולשכח הכול) אימא הודיעה לי שהפעם לא תהיה ארוחת חג משפחתית, הם נוסעים בחג מהבית, הכריזה, והיו דמעות בקולה, דמעות שצרבו את נשמתי למרות ששמחתי כי הארוחות האלה שנואות עלי מאוד.

גם הפעם לא העזתי להגיד לה את האמת, שזה דווקא הקלה בשבילי, ורק איחלתי שנה טובה וחג שמח, וניסיתי לחוש שמחה על שנפטרתי סוף סוף מעול המשפחתיות המעיקה הזו, ולא הצלחתי.

מכירים את התחושה הזו שאתה מסיר מעליך אפוד וקסדה מכבידים ובכל זאת חש אותם עדיין מעיקים על בשרך?

ככה אני חש בשבת הסתווית הזו, מזג האוויר הקריר ומשיב הנפש משקף את הרגשת הסגריריות שאופפת אותי, יש הקלה שהסתיו פה וכבר לא חם, אבל האפרוריות הזו שהשתררה פתאום, שכבת העננות הסתווית שמסתירה את אור השמש גורמת לעצבות ולכבדות ולהרגשה שזה סופו של עידן, שמהיום אני כבר מבוגר, ושהכול ישתנה מעכשיו ולא לטובה. 

איפה הרומנטיקה

לאחרונה נוכחתי שחיינו הזוגיים נטולי כל רומנטיקה - אני לא זוכר מתי בן זוגי עשה כלפי לאחרונה מחווה רומנטית או סתם הצהיר על אהבתו אלי, וגם אני לא נוהג להגיד לו אף פעם שאני אוהב אותו למרות שסך הכול אני מאוד קשור אליו ורגיל אליו ואם חלילה אאבד אותו אחוש כאילו קטעו חלק מגופי - רק הרעיון מפחיד אותי נורא - ובכל זאת חיינו יחד נטולי כל לחלוחית רומנטית.

יש לזה הרבה סיבות - גם אני וגם הוא כבר עברנו את החמישים, קיבלנו חינוך מאוד מעשי ופרקטי ומאחר ושנינו בנים בכורים, רציניים ואחראיים, יצאנו טיפוסים מאוד לא רגשניים, מאוד מופנמים וממעטים בדיבור.

לפעמים אני רואה צעירים שמתחבקים ומתנשקים סתם עם חברים במקום להגיד שלום ונדהם.

כאילו, מה זה צריך להיות?

למה נשיקות? לא מספיק ללחוץ יד?

ואני בכלל, פולנייה קרה שכמוני, אפילו את הורי לא מנשק, אז חברים?

אין מצב.

למרות שיש לנו רגשות כמו לכל יצור אנושי אנחנו כמעט לא מדברים עליהן, אומרים מעט מאוד על מה שקורה אצלנו בלב ולעיתים רחוקות מאוד מדברים על רומנטיקה ואהבה.

כאלה אנחנו, טיפוסים יבשים כאלה.

כשהיינו קצת יותר צעירים היינו פחות עצורים אבל כיום, בגילנו המופלג?

זה נראה לנו פשוט משונה ולא נחוץ. הרי אנחנו יחד כבר שנים, משתמשים באותה מיטה ובאותה אסלה ואפילו מתחבקים קצת במיטה כשקריר וזה מספיק, יכול להיות שאחרי שלושים שנה יחד לא צריך הצהרות אהבה, אני די בטוח שזו דעתו ורוב הזמן גם דעתי.

משום מה כעס ועצבים קל לנו יותר לבטא, אהבה וחיבה הרבה פחות.

אידיוטי, זה ברור, אבל ככה זה.

ובכל זאת, לפעמים כשאני רואה איך הוא מפנק את הכלב, או את התינוק של הדיירים שלנו – הוא נמס בצורה פשוט מביכה ליד התינוק הזה שעוד לא מלאו לו שנה - אני שואל למה הם כן זוכים לחוש את המתיקות והרוך שאצורים בו ואני לא?

למה לי לא מגיע לשמוע מילות חיבה?

למה אני לא מקבל יחס חם ונחמד סתם ככה, כי זה אני ואני חמוד?

לא יודע למה, אולי כי אני לא חמוד במיוחד?

לא משנה למה, עובדה שככה זה אצלנו, יותר נזיפות והערות מאשר ליטופים ומחמאות.

אולי אני כבר נראה לו מובן מאליו, רגיל ומשמעם והוא לא מרגיש שצריך להחמיא לי או להיות מנומס אלי?

לזכותו עלי לציין שגם אני חוטא כלפיו ביחס מעשי ויבש ושנים לא עשיתי למענו מחווה רומנטית.

נכון, אני עושה כל מה שצריך ואני תמיד אחראי ומעשי וממלא את חובתי, אבל אני כבר לא נחמד אליו יותר סתם ככה, כי בא לי.

מידי פעם, כשנחה עלי רוח טובה, אני משתדל להחמיא ולהיות חביב, בעיקר כשאני חש שמגיע לו, אבל זה נדיר. למען האמת אני מתבטא בלהט וברהיטות בעיקר כשיש לי ביקורת עליו ואני מתאמץ פחות להביע את רגשותיי כשיש לי מילה טובה להגיד.

זה באמת לא בסדר, חבל שהגענו לזה.

נגמר

שוב הוא עושה לי את זה, מודיע לי שנמאס לו שלא מתאים שהוא רוצה שניפרד.

לא מתוך כעס של ריב אלא בקור רוח, בקרירות.

פעם זה היה מפחיד ומלחיץ אותי נורא, היום רק מעציב מאוד.

אני עצוב נורא, מותש, לא רוצה להילחם יותר.

ניסיתי לחבק, לחבר והוא דחה, סירב.

ניסיתי שוב אחרי כמה זמן ושוב דחייה ועכשיו גם אני כבר לא רוצה, די.

יש גבול להשפלות שאני מוכן לספוג, לא רוצה לא צריך, גם אני לא רוצה מישהו שמאס בי, ואי אפשר יותר להכחיש, הוא מאס בי, היה הגיוני שזה יהיה הפוך אבל זה לא, זה הוא שמואס בי. כבר זמן מה אני חש בזה, חשבתי שזו רק תקופה שזה יעבור אבל לא, הוא לא רוצה בי יותר, בורח המון לאימא שלו, מוצא לו עיסוקים, ברור שנמאסתי עליו.

אחרי כל השנים וכל מה שעברנו יחד די, הוא התעייף ממני ולא רוצה אותי יותר וגם אני לא רוצה אותו, לא צריך שיעשו לי טובות.

אין לי מושג מה יהיה איתי בעתיד אבל אני נורא נורא עצוב ואומלל ובודד, השקעתי כל כך הרבה שנים ומאמצים בקשר הזה .. ועכשיו הוא החליט שזהו, נגמר.

אפילו לבכות אין לי חשק, ריקנות ועייפות ומיאוס, זה כל מה שאני מרגיש.

בשורות טובות

הוא הפתיע אותי בגדול וסוג של התנצל - נדיר מאוד אצלו - אחרי שאמר לי שאני מעצבן אותו, נמאסתי עליו ואפילו צורת הדיבור שלי מרגיזה אותו.

האמת שגם אני מרגיש ככה לפעמים כלפיו, וזה די מובן אחרי שחיים יחד כל כך הרבה שנים. אתה לא יכול להרגיש תמיד אוהב ושמח, לפעמים בא לך לחנוק את בן זוגך, בעיקר כשאתה עצבני ומודאג וחם לך נורא.

בדרך כלל אני מתאפק ושומר את הרגשות השליליים הללו בבטן, אולי גם הוא עושה את זה, ואולי גם הוא מרגיש פה ושם שהנוכחות שלי מעיקה עליו מאוד, לא יודע, אני לא טלפת, אבל נדמה לי שהוא מתאפק פחות ממני ומרגיש חופשי יותר לבטא את הרגשות השלילים שלו כלפי.

די נעלבתי כשהוא התנפל עלי, שוב, פשוט בגלל שאני קיים ואני אני ולא מישהו אחר ובעיקר בגלל שאני גר איתו באותו בית. אני יודע שזה אנושי להרגיש ככה לפעמים אבל זה גם מעליב.

אחרי שהוא התנפל עלי שתקתי - אני בדרך כלל שותק בנסיבות כאלו - ולהפתעתי, אחרי כמה שעות, כשכבר כמעט שכחתי מהעניין הוא הפתיע אותי ואמר שהוא לא היה צריך להגיד את זה והוא לא התכוון.

זה נגע מאוד לליבי.

אני מבין שלפעמים אני מעצבן אותו בדיוק כמו שהוא מעצבן אותי ואני חושב שיפה מצידו לפייס אותי ביוזמתו.

אולי זה נשמע פתטי אבל ככה אני מרגיש.

אכזבה

המצב נרגע, בערך. הוא מודה שהעניין של הסקס זה מה שמשגע אותו וגורם לו להתנהג בצורה דבילית, בראש הוא חרמן והזין מסרב לעמוד בלי זריקות, זה מטריף אותו והכל יוצא עלי.

לא שזו הפתעה גדולה, אבל בכל זאת, ממנו ציפיתי  ליותר, באמת שאין לי מושג למה. 

הוא לא מכיר אותי, אין לו שמץ של מושג מי אני באמת, גם כשהוא מנסה לרצות אותי, ולהנעים לי הוא מפספס ועושה דברים שרק מרגיזים אותי.

זה כל כך מאכזב, איך יכולתי לבחור בבן זוג כל כך טיפש, עיוור, חסר מודעות? זה הוא שנעשה אידיוט עם השנים או אני שתמיד היה אידיוט ולא הבין עם מי הוא חי?

הראש כואב נורא, טעם מר בפה ואכזבה איומה, מעצמי, מהחיים שלי, מהעולם כולו.

בערב, כשהיינו במיטה, ניסיתי לדבר איתו שוב על המריבה וכמו שזה קורה תמיד גם הפעם הוא הצליח לתת לי הרגשה שהגזמתי לגמרי, שניפחתי את העניין בלי שום טעם, ובעצם שום דבר לא נורא לא קרה.

ככה הוא עושה תמיד - מצליח להקטין את ההתפרצויות שלו למימדים של ויכוח ביתי חסר חשיבות ולגרום לי להרגיש כמו דראמה קווין שעושה פיל מזבוב (אחד הביטויים השגורים על פיו) מה פתאום צעקות? אני צעקתי? וכאילו שאתה תמיד בסדר? גם אתה מתרגז לפעמים הנה, תראה איך אתה צועק? ובכלל מה הטעם לבזבז זמן על הנושא הזה, עדיף לעבור הלאה למרות שברור שאני זה ששגה והוא צדק,

ככה זה תמיד אחרי כל התפרצות שלו, הוא מדבר כאילו אני איזה הוזה חסר פרופורציות שמנפח כל ויכוח קטן למלחמת עולם ולמה אני מציק לו כשהוא עייף כל כך? ומיד נרדם, משאיר אותי נרגז עוד יותר.

במשך יומיים הייתי כל כך אומלל ונסער ובסוף הוא מתנהג כאילו לא קרה כלום, זה לא מעצבן? ואולי מבחינתו באמת לא קרה שום דבר?

אז מה אם הוא אמר ברגע של כעס שנמאסתי עליו, ושהוא רוצה שניפרד, ושאני בטלן וטיפש?

כעס ונפלט לו, עכשיו הוא כבר נרגע ועבר לו, אז מה הטעם לדבר על זה?

זה כל כך מתסכל, נכון שאנשים שחיים יחד אומרים לפעמים דברים חריפים מאוד כשהם כועסים אחד על השני, אבל יש דברים שאסור להגיד גם כשהדם עולה לראש. כמה חבל שהכלל הזה חל רק עלי, לא עליו, לו מותר להגיד הכול לרמוס ולדרוס ואחר כך לצפות שאני אשכח הכול רק כי הוא נרגע. או כמו שהוא מנסח את זה - מה שמותר לכומר אסור לאפיפיור.

ועל זה אני תמיד עונה לו שאם הוא אפיפיור אז אני נזירה.

בקיצור, הייתי עייף ועזבתי את זה ובמקום לדבר הסתכלתי על 'רביעיית רן'. עד שהסדרה נגמרה הוא כבר ישן וגם אני נרדמתי ולמרות שלא התווכחתי יותר לא נגעתי בו ולא חיבקתי אותו בלילה כרגיל.

גם היום נשארתי קריר ושתקן למרות ששיתפתי פעולה ועשיתי כל מה שהוא ביקש ונסעתי לעשות בשבילו את כל הסידורים שהוא רצה שאעשה וכל הזמן המשכתי לשתוק - הנשק הסודי של הפולניות.

עכשיו הוא שוב לא פה, לפני שיצא שאל בחביבות מודגשת אם אני צריך שהוא יביא לי משהו, וניסה להיות נחמד מעל ומעבר, אבל הפעם זה לא נגע לליבי.

אמרתי שלא, תודה, לא צריך, ופרשתי למחשב שלי. אני די בטוח שגם הלילה אישן בפינה שלי בלי לגעת בו.

עכשיו נזכרת?

הוא מהאנשים האלה שלא יודעים להגיד מילה טובה, לא מסוגל לתת מחמאה, ובטח לא להתנצל, ואני הרי יודע את זה אבל כמו טיפש, שאלתי אותו אחרי ויכוח קטן שכבר נשמט מזיכרוני אם במבט לאחור הוא מצטער על כל השנים שלנו יחד.

הוא ישר אמר כן. הוא מצטער ובמבט לאחור הוא חושב שזו הייתה טעות.

שלושים ושלוש שנים אני אוכל ממך חרא, וסובל את כל השיגעונות שלך, והניג'וסים שלך, ואף פעם אין די כסף, ותמיד הכול לפי איך שאתה רוצה וחושב, ולאחרונה גם כמעט שאין סקס, ובסוף אתה זה שמצטער?

כאילו מה? איך אתה לא מתבייש להגיד דבר כזה? ואפילו אם אתה באמת מצטער וחושב שהחיים שלנו יחד היו טעות, אז מה הטעם להגיד את זה עכשיו, כשאנחנו כבר מבוגרים כל כך?

כל כך כעסתי עד שחצי יום אחר כך לא דיברתי איתו בכלל, וגם אחרי שכבר כן דיברתי אמרתי רק שנמאס לי, ואני רוצה להיפרד.

כמובן שהוא מיד אמר שאין בעיה, הוא מסכים, ואפילו לא ניסה להתנצל על הדבר השטותי, המיותר והמעליב שהוא פלט, למרות שאני מכיר אותו ואני יודע שהוא כבר מתחרט שפתח את הפה, אבל להתנצל? בחיים לא.

אם אני רוצה להיפרד אז בבקשה, לא אכפת לו.

וזה לא שלא ניהלנו כבר את השיחה הזו, אמרנו דברים מהסוג הזה לא פעם, אבל איכשהו תמיד החלקתי את העניין והמשכתי, נתתי עוד סיכוי ועוד הזדמנות ואולי זה היה פשוט פחד מלהיות לבד? וגם הדאגה מי יטפל בו אם אני אסתלק? איכשהו עברו להם שלושים ושלוש שנים כמעט, ופתאום עכשיו הוא אומר שחבל שהתחלנו לחיות יחד וזו הייתה טעות.

זה פגע בי מאוד אבל רתחתי מכעס בשקט ובמשך כמה שעות לא אמרתי מילה, שתקתי וחשבתי  ותך כדי כך עבדתי איתו בעסק שלו כי הוא ביקש וכמובן שאני נעניתי ובאתי לעזור לו, זה מה שאני עושה תמיד, שם אותו ואת הצרכים והדרישות שלו לפני אלו שלי. בצורה הזו ביליתי את השנים הכי טובות שלי - תמיד זה שמוותר ומתפשר, הולך לקראתו, מקריב את הזמן והנוחות שלי למענו, משתדל ומפייס, קודם הוא ואני רק במקום השני, ובסוף הוא זה שמצטער?

כנראה שאם אתה מתנהג כל כך הרבה שנים כמו סמרטוט, בסוף מתייחסים אליך כמו אל סמרטוט, אבל לא עוד, די נמאס לי!

לא מגיע לי לקבל מילה טובה, לקבל ליטוף וחיבוק, מחמאה מידי פעם, אפילו תודה על כל המאמצים שלי?

לא זוכר מתי בילינו יחד, נהנינו סתם, אפילו בבית קפה לא ישבנו שנים. לטיולים הוא הולך עם אימא שלו, לא איתי. לי מגיעים רק תלונות וקיטורים, ואם הוא שותק סימן שהכול בסדר. זה אמור להספיק לי, אבל זה לא, זה אף פעם לא הספיק ונמאס לי להסתפק בפירורים ועוד להגיד תודה.

כמה חבל שלא הסתלקתי הרבה קודם, כשעוד הייתי צעיר וחזק יותר, וכמה מתאים לו להגיד לי דבר כזה, להשפיל אותי ולצער אותי דווקא עכשיו, כשאני מובטל, ומתקשה ללכת, וכרגיל תפרן.

למה לא אמרת שאתה מצטער ורוצה להיפרד כשעוד הייתי שווה משהו? כשעוד הייתי יכול להתחיל מחדש?

עכשיו נזכרת לדבר?

זה יהיה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת אני לא אשאר איתו, למרות שלהיפרד עכשיו, בגילי ובמצבי, זה משימה כמעט בלתי אפשרית אני לא מוכן יותר לחיות איתו.

אז מה אם אני קשיש ושבר כלי? אפילו אפס כמוני מעדיף להיות לבד ולא לחיות עם בן אדם שמתחרט שאנחנו יחד.

להתנצל הוא לא התנצל, אבל הוא התעקש ונסע איתי אתמול לבדיקה ממושכת (ואני מקווה שמיותרת) בבית חולים, ועד שהזריקה פעלה את פעולתה בילינו כמה שעות נעימות יחד. נסענו לגראנד קניון החדש בחיפה, שהיה כמעט ריק בשעות הבוקר, ולפליאתי הרבה השיטוט בו היה תענוג גדול.

המקום חדש ויפה מאוד, קצת התברברנו בין הקומות של החנייה, אבל בסוף הגענו בשלום.

יש שם שלוש קומות של חנויות עמוסות כל טוב, ואנחנו נהנו לשוטט ביניהם ולהתפעל. אנחנו מבלים יחד לעיתים רחוקות מאוד ובדרך כלל לא במקומות מהודרים כאלה, הייתה לי קצת הרגשה של חו"ל.

הכי אהבתי את החנות של סטימצקי שהיא ענקית ויש בה פינות ישיבה נעימות ובית קפה קטן בקצה החנות. הייתי יכול להישאר שם עוד המון זמן אבל זה היה מסוכן מאוד לחשבון הבנק שלנו
למרות שארזתי כריכים הרשינו לעצמנו לאכול בחוץ, התיישבנו בבית קפה קטן וחמוד ואכלנו לראשונה בחיינו כריכים מלחם ארז המהולל. טיילנו בחנויות ספרים, ואחרי שראינו המון חנויות מפונפנות ומפחידות נכנסנו למשביר לצרכן הוותיק והמוכר. גם הוא היה אלגנטי ושופע בצורה מעט מבלבלת אבל לא נתתי לזה להפריע לי. עשינו קצת קניות - מגבות ולבנים, לא משהו מיוחד, אבל בכל זאת חביב ומענג.

כבר שנים שלא בילינו באופן כזה, סתם מתבטלים ונהנים ומבזבזים כסף. הוא היה סבלני וחביב שלא כדרכו והתאמץ מאוד להתחשב בי ולגלות אורך רוח.

כמה חבל שהוא לא תמיד כזה.

חזרנו הביתה רק בחמש בערב, מותשים מרוב הליכה והתרוצצות וישר הלכנו לנוח. לפני שנרדם הוא העיר שהוא לא מבין למה הוא עייף כל כך למרות שלא עשה בעצם כלום כל היום, ואמר בצחוק שהוא חושב שהוא התעייף מרוב מאמץ להיות נחמד כל הזמן.

זה נאמר כבדיחה, אבל יש בזה מעט אמת. 

סתיו מתוק

כבר סיפרתי עד כמה אני שונא את הקיץ?

נדמה לי שכן אבל אם יש מישהו שעוד לא יודע אז אני שב ומצהיר - אני ממש שונא את הקיץ, שונא להזיע, שונא שחם, ממש שונא.

אין לי סבלנות לקרוא, אין לי סבלנות לשום דבר חוץ מעיתונים. אני רק רואה טלוויזיה ומתעצבן מהחדשות.

נעשיתי קשיש נרגן והזמן הפנוי שיש לי בשפע מעיק עלי ולא מנוצל לשום דבר מועיל, הזמן שלי נמרח ונדמה לי שבגלל החום הוא איכשהו עובר לאט יותר.

מהרגע שנעשה חם אני בורח כל לילה לישון למטה, בחדר האורחים הקריר יותר. מתעורר מבולבל לפנות בוקר וחוזר לישון איתו.

לא פלא שכל היום אני מרגיש עייף ועצבני.

אין לי מושג איך הצלחתי להעביר את שנות הילדות והנערות בלי מזגנים, היה לנו בבית רק מאוורר מסכן אחד שעמד על המקרר, וזה הכול, ובכל זאת אני לא זוכר שסבלתי כל כך מהחום כמו היום.

הבוקר התעוררתי למטה ועליתי למעלה לצחצח שיניים, להשתין  ולהתקלח ואחר כך, עייף, צנחתי לצידו על המיטה, ופתאום נשבה רוח קלילה וצוננת, רוח סתווית ממש. השמיכה הייתה מגולגלת בפינת המיטה ואי אפשר היה להגיע אליה והוא שכב על הצד, פניו אלי, וכמעט מבלי משים נדבקתי אליו וככה נמנמנו לנו עוד קצת, חבוקים.

שכחתי כבר מתי ישנו ככה לאחרונה.

אחר כך נעשה שש בבוקר והיה צריך לקום. הייתה המהומה הרגילה של הבוקר וכל אחד הלך לדרכו, לא לפני שהוא הציק לי איך אני יוצא מהחנייה, ואני צעקתי עליו שהוא מעצבן והכל באשמתו כי הוא נכנס עקום ...

רק הרבה אחר כך כשאכלנו יחד ארוחת צהרים חפוזה ומאוחרת - לפני שהוא שוב יצא - הוא שאל בחצי חיוך אם זה באמת קרה או שהוא חלם שהתחבקנו קצת לפנות בוקר.

אמרתי שכן כי היה לי קצת קר, ואחר כך העפתי אותו החוצה כי רציתי לשטוף את המטבח ששוב היה דביק ומטונף, וכרגיל שוב הזעתי כהוגן...

עוד נזיע המון עד שהחורף יגיע ויהיה קר, אבל היום לפנות בוקר היו לנו כמה דקות סתוויות מתוקות ביחד.

כרוניקה של אכזבה

יום לפני יום הולדתו של אבא, נפטרה הזמרת צילה דגן, ולכן מצאתי את עצמי נוסע עם רכב מלא כסאות לבית הורי שהזמינו חברים לכבוד יום הולדתו של אבא. הבוקר היה אביבי ויפה ורוחי הייתה טובה עלי ופתאום ברשת ג' אומר קול נשי מוכר – שלום, אני צילה דגן, נולדתי ב 1946 בג'רז'וניוף שבפולין - ובעוד אני מאזין פעור פה היא מתבדחת על זה שכן, יש מקום כזה בעולם...

את מספרת לי? הרי גם אני נולדתי באותו מקום, עשר שנים אחריה, וכמוה גם אני עליתי לארץ בסוף שנות החמישים, רק שאני הייתי אז תינוק והיא כבר הייתה ילדה בת עשר.

התפרצתי לדירה של הורי לספר באושר לאימא שהנה, יש עוד מישהו שהגיע מהעיר הקטנה והנידחת הזו שאני מתפדח כל פעם מחדש להגיד את שמה משבר השיניים...

"כן," עונה לי אימא בנחת, "הורי באמת אמרו תמיד שהם הכירו את הוריה."

שנים הערצתי את קולה הנפלא של האישה הצנועה הזאת והצטערתי על הקריירה המוחמצת שלה. אני מדליק את הרדיו ביום השואה רק כדי לשמוע אותה שרה בעברית את השירים של איציק מענגער ותמיד חשבתי שאם היה לה גם קצת מרפקים וחוצפה כמו שיש לצרחניות שמתרוצצות היום בגלגל"צ... אבל לא, הכישרון האדיר והקול הנפלא של האישה המקסימה הזאת חברו אצלה לצניעות ולחוסר שאפתנות. היא מעולם לא הצליחה בגדול, אבל בלב שלי היא מולכת לצידן של נחמה הנדל וחווה אלברשטיין. אני בטוח שהיא תישאר בזיכרון ההיסטורי שלנו הרבה אחרי שכל הזמרות מפלסטיק ישכחו.

למרבה שמחתי בדרך חזרה השמיעו את אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם - שיר חורף יוגוסלבי - שבלב אני קורא לו שיר העגורים.

בעודי מקליד את הפוסט הזה אני שומע ביוטיוב את השיר והלב נצבט מכאב.

האם גם עלי יגידו אחרי לכתי שהייתי החמצה גדולה ושחבל שלא היה לי בנוסף לכישרון גם קצת מרפקים וחוצפה לדחוף את עצמי קדימה, להתפרסם ליחצן את עצמי במקום לשבת בשקט ולחכות שיגלו אותי?

האם זה מקרי שגם היא וגם אני שהגענו מאותו מקום וקיבלנו מן הסתם חינוך דומה מתקשים לפאר ולשבח את עצמנו ולא מצליחים בגדול בעוד שאחרים, הרבה פחות מוכשרים אבל בטוחים בעצמם ושחצנים הרבה יותר מצליחים יותר?

במקום לשלוח שוב את הסיפורים שלי להוצאה לאור ולהסתכן ששוב יגידו לי לא, אני מעדיף לשבת בחושך בחדר שלי, לאכול את הלב ולהתנחם בחיבור רשימה ארוכה של כל האנשים המוכשרים שהתגלו רק אחרי מותם.

אני מודע לחלוטין לכך שהפחד מאכזבה ומכישלון עוצר אותי ובמקום לקום ולעשות מעשה אני ממציא תירוצים ואומר לעצמי שאני עדיין לא טוב מספיק, ומה זה חשוב בכלל... יודע שזו טעות, אבל מתקשה להתגבר על הפחד מדחייה, ועל הביישנות ויוצא קרח מכאן ומכאן.

מה מרגיז אותי אצלו?

נו, אז מה מרגיז אותי אצלו?

המון דברים.

הוא מבוגר ממני בכמעט חמש שנים ובהחלט לא מה שנקרא גבר חדש. לא מבשל ולא מכבס, מסרב ללמוד להפעיל מדיח כלים או מכונת כביסה, לא רגיש, לא בוכה ולא סובל שיחות נפש. נלחץ כשמנסים לעצב אותו, או להבין אותו. אין בו שמץ של רוחניות, וגם אחרי שלושים שנות הכרות לא מצאתי בו שום מעמקים אפלים או מסתוריות.

האמת, סתם בן אדם רגיל לגמרי. הוא הגיע לארץ בגיל שתים עשרה מרומניה. העברית שלו טובה, אבל עם שמץ מבטא וכושר ההתבטאות שלו לא משהו, אולי בגלל שעברית היא לא שפת אם שלו ואולי כי הוא לא טוב עם מילים. הוא גם לא כל כך אוהב לקרוא ספרים וגם כשהוא קורא הוא מעדיף ספרי היסטוריה וביוגרפיות. רומנים ומעשיות מכל הסוגים מעצבנים אותו, ומדע בדיוני מבריח אותו. קשה לו להתרגל לאינטרנט ולהסתדר עם המחשב והוא טכנופוב ידוע לשמצה, משתמש בנייד עתיק שהוא לא יודע לבדוק בו הודעות ובחיים לא שלח מסרון למישהו. רוטן תמיד שאני יושב עם הגב אליו ומבזבז שעות על המחשב הזה. אם לא הייתה האופציה של בדיקת מצב החשבון דרך האינטרנט הוא בטח היה זורק לי את המחשב מהבית.

פעם הוא כל כך התרגז שהקדשתי יותר מידי זמן לגלישה באינטרנט עד שזרק כוס על המסך, לא רק שלא התנצל אלא שגם הניח לי לאסוף לבד את השברים. יש לו מזג ג'ינג'י כזה והוא יכול להיות די גועלי כשהוא מתרגז, ולפעמים הוא נעשה מרושע ולא הוגן, וכשהוא כועס מאוד גם די נבזי, בעיקר כשהוא מרגיש מאוים, אבל הוא לא נוטר טינה כמוני, ואחרי שהוא נרגע הוא שוכח הכול ונדהם כשאני מזכיר לו שהוא עשה ככה, ואמר ככה, ופגע והעליב והיה לא רגיש.

להתנצל הוא לא יתנצל בחיים, בטח לא מיוזמתו, אבל יש לו דרכים משלו להראות שהוא מצטער ומתחרט על מה שהיה ורוצה שאני אשכח ואסלח לו. למזלנו אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני קולט את כוונתו בלי יותר מידי מילים.

הוא די קלישאה של גבר בסגנון הישן. מוכן לעזור לי בניקיון ובסידור הבית רק אם אני מציק ומנדנד, אבל אז הוא עושה עבודה טובה להפתיע, מאוד יסודי ורציני אם כי איטי. ניקוי מקלחות ושירותים זו המומחיות שלו אם כי בשטיפת רצפות הוא ממש גרוע. כשאני מתלונן על הקצב האיטי שלו הוא עונה לי שבמיטה אני דווקא מרוצה מהתכונה הזו, זה תמיד גורם לי לצחוק ולהניח לו.

אוהב לצפות בעיקר בכדור סל ובסרטי פעולה, ובתכניות של ערוץ ההיסטוריה, אבל לפעמים נתפס על איזה סרט רומנטי, בעיקר אם מדובר על סדרה בריטית עסיסית ולא רגשנית מידי.

הוא מתלבש בפשטות, מתעלם מחידושי האופנה ומסרב ללכת לקנות בגדים בלעדי, אני אחראי על המלתחה שלו וגם על הקוסמטיקה אם כי בהתחלה כשרציתי לשים לו קרם פנים הייתי צריך לשבת עליו ולהחזיק אותו חזק שלא יברח. נו, טוב, זה היה מזמן, עכשיו הוא התרגל שזה נעים ומניח לי למרוח אותו בלי התנגדות, אבל בתנאי שלא יהיה לזה ריח בושם נשי.

אם מקבלים אותו כמו שהוא, בלי תלונות ובלי ניסיון לשנות אותו הוא דווקא די בסדר. יש לו רגלים חמות במיטה גם בשיא הקור, לא אכפת לו שאני קורא במיטה, הוא נרדם עם האור בלי בעיות ומחבק אותי כל הלילה ברצון ובלי תלונות.

תמיד הוא היה שמנמן כזה וחביק בנוסח דובוני. אני מחבק אותו בשמחה גם עכשיו, אחרי שרזה מאוד (הרופא שלנו מרוצה מהגזרה החדשה שלו), אבל עדיין לא התרגלתי לזה שלאחרונה הצלעות שלו בולטות ואפשר למשש אותן, זה מעציב אותי כל פעם מחדש.

גם העניין הכאוב של הסקס מעציב אותי, בעיקר כי הוא מטריד אותו וגורם לו להרגיש רע עם עצמו למרות שהוא בחיים לא יגיד את זה. הדבר הכי חושפני שהוא הצליח להגיד בנדון היה - עכשיו אני כבר לא גבר - מה שממש לא נכון. הוא לא הסגיר רגש גם כשהלך לניתוח שנורא הפחיד אותו ואף פעם לא בכה, אפילו לא אחרי שאביו האהוב נפטר. שנה שלמה הוא היה טיפה משוגע, אבל לא בכה.

בדרכו שלו הוא רגשני מאוד ואין שבוע שהוא לא מבקר בקבר של אביו וכשהוא צופה בסרט שנוגע לליבו עיניו מאדימות, אבל דמעות מעולם לא זולגות מהן והוא יצחק אם ארמוז שהוא מתרגש.

מאביו הוא למד לתקן דברים בבית, לפתוח סתימות, לקדוח חורים, להחליף צמיג מפונצ'ר או לתקן תריס מקולקל. ויש לו ארגז כלי עבודה מצויד להפליא, הוא נהנה לקנות מברגים ומקדחות וכיוצא בזה גם כשאין בזה צורך.

לעניות דעתי המאוד משוחדת הוא גבר די נאה, ואני אוהב את החיוך שלו ובניגוד אלי, ששערי הלבין לגמרי, שלו עדיין חום ערמוני ומלא, בלי שמץ קרחת. המרץ שלו פשוט בלתי נתפס. הוא קם בבוקר לצעדת בוקר ומתרוצץ כל היום בלי להתעייף, מרגיש שזו גילוי חולשה לישון בצהרים או להתבטל קצת. קם מוקדם בלי בעיות אבל גם נרדם מוקדם. מסיבות רעשניות ומוזיקה רועמת לא חביבים עליו, וזה בסדר, גם עלי לא.

הבילוי המועדף עליו הוא טיולים ברגל, רצוי בטבע או באתרים ארכיאולוגיים שהוא מוצא מרתקים להפליא.

הוא שונא מעשנים וסולד ממקומות מעושנים ורווי אלכוהול ולמרות שבצעירותו אהב לשתות אלכוהול – כיום זה אסור לו בגלל הסוכר - הוא מעולם לא הגזים, ואף פעם לא ראיתי אותו שיכור.

הוא הרבה יותר חברותי ומוחצן ממני, הכבד והמופנם, אבל בדיוק כמוני הכי טוב לו בבית והוא מתעב רעש ומהומה, ומעדיף לבלות עם המשפחה, בלי יותר מידי טקסים ובלגנים ועשיית רושם על זרים.

איזה מזל שגם אני ככה.

אין אף בן אדם שיכול לעצבן אותי, לפגוע בי ולהרגיז אותי כמוהו, אבל גם אין אף אחד שאני סומך עליו יותר. אני יותר שנים בעולם איתו מאשר בלעדיו ולמרות שאנחנו שונים לגמרי מהצעירים הנחמדים שהיינו ב - 1980 הוא עדיין חושב שאני יפה, מחמיא לי וחושק בי, ורק איתו אני ישן טוב בלילה.

ניסיתי לכתוב מה מרגיז אותי בו ובסוף זה יצא כמו וידוי אהבה, נו, מילא, העיקר זה שהוא אחד ויחיד במינו, אין עוד אחד כמוהו, ואולי טוב שכך ועוד יותר טוב שהוא חושב עלי בדיוק אותו דבר.