4. אחרי החגים

בטי חיכתה לנו, צופה בטלוויזיה בתוכנית על מלחמת האזרחים האמריקאית, על המסך מראים תמונות ישנות בשחור לבן והקריין מדבר על הקרב הקשה בשילה. בטי מסתכלת על תמונה של ערמת גופות, חיילים צעירים במדים מיושנים, מתים, בדיוק כמו כל החיילים המתים האחרים שראיתי, ודמעות נוזלות לה על הלחיים. אני עושה טעות ומסתכל גם כן, פתאום אני מריח את הריח שבטח היה שם, ורץ להקיא.       

דוב ובטי יושבים על הספה וממתינים למקס. בטי רוצה לקום וללכת אחריו אבל דוב לופת את זרועה ומרתק אותה לספה, "תעזבי אותו, הוא ילד גדול הוא יכול להקיא לבד."

"אבל דובל'ה, אולי הוא צריך עזרה." היא מנסה למשוך את ידה אך לשווא.

"מה שהוא צריך זה קצת שקט ושלווה אחרי הלוויה הזו, תעזבי אותו." דוב טומן את פניו בין שדיה העטופים בחלוק המגבת המפוספס נושם את הריח העולה מהחריץ שביניהם ונאנח.

בטי מלטפת את ראשו ונאנחת גם כן.

הוא מרים את ראשו ומתרחק ממנה, "מעכשיו את רק שלו, הבנת? אני צריך אותו במצב טוב וכשיר. תדאגי לו ואל תתעסקי עם אחרים."

בטי מגחכת, "כן המפקד!" היא אומרת והולכת לחדר השינה, להמתין למקס.                                                                                           

 

עד שגמרתי דוב כבר הלך לישון, בטי כיבתה את הטלוויזיה ועלתה למעלה, לירז ישן במיטה הישנה שלי, מחבק בובת במבי מפרווה. התקלחתי ביסודיות במקלחת למטה וזרקתי את כל הבגדים שלבשתי לכביסה.

מיקי נכנס הביתה ותפס אותי עולה ערום במדרגות לחדר שלנו. הוא חייך אלי חיוך חולמני וידעתי שהוא לא שמע חדשות, ולא ידע איפה הייתי. "לא קר לך, משוגע רוסי שכמוך?" שאל באנגלית, מחייך חיוך של לפחות שלוש בירות.

"אתה שיכור, איך חזרת הביתה?"

"אני שיכור? ואתה? איפה היית כל היום? איפה הייתם כולכם?"

נתתי לו תקציר של היום הזוועתי שעבר עלי, ואז נזכרתי פתאום בצו הגיוס וחזרתי מהר להציל אותו מכיס החולצה שזרקתי לכביסה.

מיקי עיין בו ונאנח, "לפחות אתה לא מחמיץ את חג המולד למרות שכאן אף אחד לא מתרגש ממנו." חיבק אותי, מתעלם מכך שאני עירום.

חיבקתי אותו חזרה, "לילה טוב מיקי." פלטתי ורצתי אל בטי, מוצא מפלט חמים בין זרועותיה.

"אתה קפוא." לחשה וחיבקה אותי, בוכה חרש.

"הסדרה על מלחמת האזרחים הייתה עצובה מאוד." התנצלה כשניגבתי את דמעותיה בשמיכה.

"הספקת לקחת את הילד מהגן?"

"כן, וכשהלכתי איתו לסופר הוא התעקש לקנות בובת במבי ואמר שאם לא אקנה אותה הוא יישאר איתה בחנות." היא נישקה אותי שוב ושוב. "הוא אוהב אותך מאוד מקס."

"גם אני אוהב אותו." עניתי, שמתי את הצו במגרה ונרדמתי.

 

מיקי צוחק. "את קשה מידי בעניין הכסף. אל תשכחי שמקס קיבל חינוך אירופי, תני לו להוציא עליך כספים, ככה הוא רגיל."

"חינוך אירופי בתחת שלי, שונא מתנות יחיה."

"אוי בטי, את כזאת דוסית מעצבנת." הוא נשכב עליה ומועך אותה, אבל היא נאבקת ומשתחררת ממנו ומתיישבת. "אולי, אבל אני לא רוצה שאחר כך הוא יזרוק לי שאני זונה. זה מה שקורה בסופו של דבר, ככה נגמר כל קשר עם גבר, את מעצבנת אותו והוא ישר מחשב בראש את כל הכספים שהוציא עליך וזורק לך שאת זונה."

"את פסיכית זה לא נכון." מוחה מיקי בזעף, אבל קולו חסר את מידת השכנוע המספקת ושניהם חשים בכך.

 

השבועות הבאים היו מתוחים. הצו במגרת השולחן הטיל צל על כל מה שעשינו, וככל שהתקרב מועד הגיוס כך נעשה הצל שחור וסמיך יותר. החלק הכי טוב של היום היה אחרי שלירז היה נרדם, היינו עולים לחדר השינה ועושים אהבה, מדברים ושוב עושים אהבה, ואז נרדמים. בטי הייתה שונה מנשים אחרות שהכרתי ובניגוד להן שנאה שאני מוציא עליה כסף. היא התעקשה לשלם על עצמה, לא הייתה מוכנה לקבל מתנות, לא רצתה ללכת לבתי קפה, ועשתה לי חיים קשים כל פעם שבזבזתי סתם כסף.

הסקס היה עוד יותר בעייתי מעניין הכסף, בטי אהבה להיות איתי במיטה, אבל הייתה נורא ביישנית. אם הייתי הולך לפי הראש שלה לא הייתי זוכה לראות אותה אף פעם ערומה. במיטה היא הייתה נלהבת, אבל חסרת ניסיון.

אהבתי את התמימות שלה ואהבתי לראות את פניה כשהיינו יחד במיטה, אבל היא התעקשה על האפלה מוחלטת וכשרציתי שתגיד לי מה היא אוהבת, היא הסמיקה ושתקה. בסוף התפשרנו על תאורה של נר רומנטי בצורת לב, היא התרגלה להתפשט באור הקלוש הזה אבל המשיכה לשתוק, לשמחתי הגוף שלה דיבר במקומה וכל פעם שנהנתה היה עורה הזהוב מסמיק בגוון אדמדם מקסים.

אחרי כמה שבועות נפלאים יחד התברר ששוב נגמרו לנו הקונדומים כי בטי שהבטיחה לקנות חבילה חדשה טענה שהיא שכחה שהם נגמרו.

ידעתי שזה שקר, היא פשוט התביישה לבקש קונדומים בבית המרקחת. יכולתי ללכת עוד פעם למיקי ולבקש, אבל במקום זה העדפתי להישאר מתחת לשמיכה החמה ולעשות חושבים. נבדקתי פעמיים בשביל איידס, פעם אחת באמריקה מיד אחרי שגיליתי שלאריסה משתמשת בסמים, ומה היא עושה בשביל להשיג אותם, ועוד פעם, אחרי שחזרתי לארץ. עשרה חודשים בלי שום זיונים, שתי בדיקות שליליות, נדמה לי שזה אומר שאני בריא.

בטי אמרה שהיא נבדקה כמה פעמים והכל בסדר. "אם שנינו לא חולים באיידס אז למה שלא נעשה את זה בלי קונדום?" שאלה בטי והסמיקה.

"ומה עם הריון?"

"אין סיכוי, אני לא יכולה להביא ילדים. אמרתי לך כבר." אמרה והסבה את מבטה כדי שלא אראה את הכאב בעיניה. ואולי רק היה לי נדמה והיא סתם שיקרה?

איך אפשר לדעת על מי לסמוך? אין לי מושג, הדבר היחיד שאני יודע בביטחון מוחלט זה שאני לא יודע כלום ובסוף כולנו נמות.

 

בטי יושבת ליד השולחן המתנדנד בדירה של ורד ומסתכלת על ורד. היא שוטפת כמה כוסות, ומצליחה תוך כדי כך להרטיב לא רק את הרצפה אלא גם עצמה.

לפי הריח היא שתתה קוניאק חושבת בטי, ושומרת את מחשבותיה לעצמה.

"את לא נראית טוב ורד, אולי את צריכה לנסוע לאילת? שם חם יותר ותוכלי לעבוד באיזה מלון נחמד, לקבל טיפים מתיירים עשירים, ללכת לים, מה דעתך?"

ורד חושבת על ההצעה ומתייאשת מראש. "איך אני יגיע לאילת? ומה יהיה עם הילד?"

"אני ומקס נשמור לך על הילד, ונלווה לך כסף לטוס לאילת. תרוויחי טוב ותחזירי לנו. אם תסתדרי שם תוכלי להשכיר כאן את הדירה. מה את אומרת?"

בטי מדברת בקול אגבי ונינוח, מסתירה את עצבנותה. יש לה תחושה שהיא עושה דבר מכוער, מפתה את ורד העלובה לוותר על הילד שלה, גונבת את דעתה במסווה של חברות ושכנות טובה.

ורד מסתכלת עליה במבט ערמומי. "אני צריכה כסף לבגדים חדשים ולמזוודה." היא מלקקת את שפתיה כמו חתולה שהריחה חלב "אולי נשים את לירז בפנימייה?"

נקיפות המצפון של בטי נעלמות מיד, "העובדת הסוציאלית אמרה שהילד צריך להישאר בסביבה מוכרת, זאת אומרת בנשר."

ורד מצמצמת עיניים בחשדנות, "והרוסי שלך, לא אכפת לו?" בטי נאנחת בשקט, איך תסביר לנשמה פשוטה כמו ורד שרק בגלל הרוסי שלה היא מוכנה לעשות את כל הקומבינה המסובכת הזו. מקס ולירז נקשרו משום מה זה לזה והיא יודעת שעד שהילד לא יהיה בטוח מפגיעתה הרעה של אימו מקס לא יירגע.

 

אימא של לירז נסעה לאילת לעבוד שם, בטי שכנעה את העובדת הסוציאלית שהיא יכולה להיות האפוטרופסית שלו. ההסכם הוא שורד תשלח משם כסף בשביל ההוצאות עליו. מובן שהיא לא שלחה כלום, וכל ההוצאות שלו נפלו עלינו, לא היה לנו אכפת, שילמנו יחד את ההוצאות על חינוכו וקנינו לו המון בגדים וצעצועים, דוב אפילו הפתיע והגיע יום אחד עם אופניי ילדים ירוקים מצוידים בגלגלי עזר. הסבנו את חדרי הישן לחדר ילדים ולירז ישן שם במיטה שלי. קנינו לו כוננית בשביל כל הצעצועים שלו, תלינו תמונות עליזות של צבי נינג'ה וכל מיני דמויות של דיסני על הקירות, כל הארון מלא בבגדים הקטנים שלו, יש לו כבר נעלי חורף, מגפיים, ונעלי התעמלות עם מנורות קטנות בסוליות. יש לו גם נעלי בית שהוא תמיד מאבד בכל מיני פינות, ומתרוצץ בבית עם גרביים. כולנו מפנקים אותו, ונכנעים לכל משוגותיו, רק בטי צריכה להקפיד על משמעת וסדר, ובכל זאת אותה הוא אוהב יותר מכולם.

כשהוא שמע שאני הולך ללבנון הוא הודיע לי שאם אמות שם הוא מתכוון להתחתן עם בטי, כמעט נחנקתי מהקפה ששתיתי. כולם נורא צחקו כמובן, אבל אני חושש שאנחנו נעשה לו תסביכים עם הבלגן הזה שיש בבית שלנו. מה יכול להבין ילד קטן מההתנהגות של דוב שמביא הביתה בחורות לזיון של לילה אחד ומסלק אותם מהבית בבוקר, או ממיקי שעושה אותו דבר עם בחורים?

על לני אני לא רוצה בכלל לדבר, עדיף שלא נדע.

רק אני ובטי מתנהגים כמו זוג רגיל, פחות או יותר. לפעמים אני חושב שלירז היה צריך לישון בחדר שלנו, רחוק מכל הבלגן, אבל אז אצטרך לוותר על הפרטיות שמעניק לנו החדר המבודד מתחת לגג. אני מתנחם בכך שגם מיקי וגם דוב מאוד זהירים, ושלירז ישן כמו בול עץ, וכל בוקר הוא רץ ישר אלינו להתפנק כמה דקות במיטה שלנו, כך שבזמן הזה יכולים דוב ומיקי להעיף את השותפים המביכים שלהם החוצה. בטי לעומתי לוקחת את עניין החינוך שלו יותר בקלות וטוענת שאני סתם נלחץ, ילדים צריכים להרגיש שאוהבים אותם ודואגים להם, זה מספיק.

ערב אחד ראיתי שבטי נורא חיוורת ועייפה. אחרי ארוחת הערב היא נעלמה לחדר של לני וכשחזרה הלכה ישר למטבח. עזבתי את הסרט בטלוויזיה והלכתי אחריה, בטי עמדה ליד השיש עם אמפולה קטנה וניסרה אותה במשורית מתכת פעוטה. הרגשתי שכל הדם עוזב לי את הפנים, בלי לחשוב בכלל מצאתי את עצמי דוחף אותה בגסות אל הקיר וחוטף מידה את האמפולה. בטי גנחה והמשורית הקטנה נפלה בקול צלצול עדין על הרצפה.

בדקתי את האמפולה וגיליתי שזה אופטלגין נוזלי. היה לנו חייל אחד ששתה אופטלגין נוזלי כשהיה מקבל מיגרנה, הוא טען שזה נורא מר, אבל עדיף על זריקה.

כשהרמתי את העיניים ראיתי את בטי יושבת על הרצפה, מחזיקה את הבטן, חיוורת נורא, נראית מותשת ועצובה. "זה בגלל הוסת." אמרה בלחש, "לפעמים נורא כואב לי."

עזרתי לה לקום והשבתי אותה על כסא. היא ביקשה מים, שתתה את כל הנוזל המר בלגימה אחת, ישר מהאמפולה, ומיד אחר כך לגמה את כל המים, והושיטה לי את הכוס.

"רוצה עוד?" בטי הנידה לאות הן, שתתה עוד כוס וקמה ללכת.

"בטי?" הלכתי אחריה, אומלל ומיואש.

"אני קצת עייפה היום, שב לראות את הסרט. אני הולכת לישון." אמרה ועלתה לאט במדרגות לחדר השינה. לא העזתי לעלות אחריה. התיישבתי על הספה בין דוב ומיקי ובהיתי בטלוויזיה בלי להבין מה אני רואה. אחרי שהדלת נסגרה מאחוריה התחיל הבלגן, "תגיד לי יא דביל, מה אתה חושב שאתה עושה?" מיקי התיז את המילים מפיו בקול קר וכועס, כאילו שהוא שונא אותי. גם דוב הביט בי בגינוי, "הפעם הגזמת סמל פרידמן." אמר וידעתי שהוא עצבני עלי כי הוא קורא לי סמל פרידמן רק כשהוא ממש כועס. לפני שהספקתי לענות להם התפרצה לני לחדר, מחזיקה בקבוק גומי עם מים חמים ועלתה בזריזות לחדר של בטי, מתעלמת משלושתנו.

אני שונא להסביר את עצמי, ועוד יותר שונא לדבר על לאריסה, אבל כמה חברים כבר יש לי שאני יכול להרשות לעצמי לאבד שניים ביום אחד? "עזבתי את לאריסה בגלל שהיא הייתה על סמים." הסברתי, "וכשראיתי את בטי עם אמפולה ישר חשבתי..." לא היה צורך לדבר יותר, זה היה ברור - הם הבינו מיד.

מיקי חיבק אותי ושם את הראש שלו על הכתף שלי, ודוב עשה פרצוף ועבר לכורסא. בדרך כלל מיקי ודוב חיים במין שביתת נשק מתוחה, אך יציבה, אבל היום למיקי נמאס להתאפק והוא התפרץ, "הומואיות זה לא דבר מדבק דיאמנט! מקס חבר שלי כבר הרבה שנים ותתפלא, הוא עדיין מעדיף בחורות."

"משתתף בצערך מיקי, אבל אל תפסיק לנסות. אולי בפעם הבאה." הפתיע אותי דוב בתשובה שנונה ולפני שהבנתי מה קורה הם הסתערו זה על זה והתגלגלו על השטיח. במקום להיות עם בטי הייתי צריך להפריד בין שני הפסיכים האלה, שהיו אמורים להיות החברים שלי. לני ירדה למטה באמצע המהומה ועזרה לי להרגיע אותם. היא חיבקה את מיקי, שחטף מכות מדוב ולקחה אותו לחדר שלו.

"כל הכבוד מקס לימדת אותו טוב, עוד מעט הוא יוכל לנצח אותי." גיחך דוב וצנח שוב על הכורסא.

"לפחות הוא מתאמן, אתה נעשית בטטת טלוויזיה, חוץ מלאכול וללמוד אתה לא זז בכלל." אני לא יודע למה הוצאתי עליו את כל הכעס שצברתי נגדו דווקא עכשיו, "נמאס לי כבר לראות אותך סמרטוטי כזה."

בתגובה דוב גרר אותי החוצה וניסה לפוצץ אותי במכות וכמעט שהצליח כי למרות שכבר מעל שנה הוא בכלל לא מתאמן דוב עדיין חזק מאוד וכבד ממני באיזה עשרים ק"ג.

למזלי הוא היה מאוד איטי, ככה שהצלחתי להתחמק בלי פגיעות רציניות. בסוף הוא התעייף והתיישב. ישבתי מולו, נזהר לא לגעת בו, אבל שומר על קשר עין.

"תראה מה זה נשים, אחת מקבלת וסת וכולנו משתגעים." צחק דוב, "אולי זה בגלל הירח המלא?" תהה והביט בשמים הנקיים מעננים. ירח של אמצע החודש - עגול וכסוף - טייל מעלינו, אדיש לשטויות שלנו.

למה, דווקא כשאכפת לך מבחורה אתה מתנהג כמו אידיוט ועושה הכל הפוך ממה שצריך?

דוב הגניב אלי מבט לראות איך אני מקבל את דבריו, וכשראה שאני רגוע המשיך להטיף לי מוסר, "בטי לא משרתת, מגיע לה שיתייחסו אליה בכבוד ובנימוס." הוסיף.

זו הייתה הערה מוזרה שגרמה לי להיזכר משום מה בערב הראשון שלי בוילה ברחוב הדקל ובכתמים שהופיעו על צווארה של בטי אחרי שיצאה מחדרו של דוב. פתאום הרגשתי שכל האוויר נגמר לי. "אתה ובטי?" שאלתי, מתאמץ לא לצעוק, "היה לכם איזה קטע פעם?"

הוא האדים והתחיל לגמגם, "מה פתאום... שכחת שאני נשוי?"

"כן, אבל אשתך לא פה." הזכרתי לו וקמצתי את אגרופי, מבחין שהוא לא יכול להסתכל לי בעיניים. "אם רק תעיז לגעת בה... אם אפילו תחלום עליה בלילה אני אגמור אותך אדוני הקצין." אמרתי לו בקול מאיים, ולמרות שדיברתי רוסית דוב ידע בדיוק מה אני אומר.

"אל תדבר שטויות." התרגז, ואז, מודאג ממראה פני, הוסיף בקול פייסני, "טוב, אולי חשבתי על זה קצת. אני גבר ויעל עזבה כבר לפני שנה, אבל ברגע שהיא ראתה אותך ישר ידעתי ש..."

רק אז הבחנתי שהוא מתאמץ לא לגלות לי כמה אני מפחיד אותו. פתאום חשתי בושה. "סליחה דוב, לא התכוונתי לכעוס עליך." התנצלתי.

דוב נאנח, מבולבל מהרשעות שראה בעיניי. "השתנית מקס, אתה כבר לא נחמד כמו שהיית פעם." אמר, עצוב כי גילה שהסמל הנאמן שלו מסוגל להיות נאצי מנוול גם כלפיו.

"בחייך, מקס אף פעם לא היה נחמד," התגנבה לני מאחורי גבי וניערה אותי בגסות. "לך לבטי. היא רוצה אותך."   

 

"למה היא נתקעה דווקא עם המגעיל הזה?" רטנה לני וזרקה את עצמה על הספה.

דוב גיחך והתיישב לצידה. "היא בחורה יפה, כמה זמן חשבת שהיא תהיה לבד? מה רע במקס?"

לני מעווה את פניה בגועל, "הוא שוביניסט, הוא חזיר גועלי, הוא שתלטן. לדעתי היא מנסה להעניש את עצמה עם הנאצי הזה."

דוב הזעיף את פניו. "לא נכון, את בכלל לא מכירה אותו, לדעתי את מקנאת." תקף את לני, משתדל לשכוח את הרגע המשונה ההוא שבו פחד מהסמל הנאמן והיעיל שלו.

"בחייך, לא סתם קוראים לו נאצי." התריסה לני בבוז.

דוב לא וויתר, "קוראים לו נאצי כי הוא פדנט כמו שצריך להיות כשמתעסקים בחומרי נפץ. חבל שהוא לא הלך לקורס קצינים. הוא מתאים להיות קצין יותר ממני, והוא גם מתאים להמשיך את הניהול של העסק יותר ממני. אני מקווה שאבא יעשה אותו מנהל עבודה וירד לי מהגב."

לני פוקחת עיניים נדהמות, "אבל... אבל אתה לומד הנדסת מכונות כדי שתוכל לבוא לעבוד עם אבא שלך, לא?" היא מגמגמת.

"כן, אבל אני שונא את זה, בסמסטר הבא אני עובר ללמוד הנדסת מחשבים, אני רק צריך למצוא דרך לספר לאבא שאני לא אלך לעבוד איתו אחרי הלימודים." אומר דוב ונגרר לחדרו. 

 

בטי שכבה על הצד וכל גופה מקופל סביב הכרית שחיבקה אל בטנה. התיישבתי מאחורי גבה ועשיתי לה מסג' בכתפיים ובגב. המגע בגופה הרגיע אותי והכעס שחשתי נשכח. נשכבתי מאחוריה, חיבקתי אותה ואמרתי לעצמי שזה מה שאני צריך, קצת שקט, אבל הפעם השתקנות שלה הציקה לי.

בטי קמה והלכה לשירותים, נועלת את הדלת מאחוריה. קול המפתח במנעול הקפיץ אותי. לעזאזל איתה, למה היא לא סומכת עלי? היא חזרה מהמקלחת לבושה בכותונת הפרחונית שעטפה אותה מכף רגל ועד ראש. הלכתי גם להתקלח ואחר כך נשכבתי לידה וניסיתי להתנצל, "את כועסת עלי?"

"לא, אבל היום לא יהיו זיונים, הכל כואב לי, אפילו השדיים."

"את חושבת שאני אתך רק בגלל הסקס? אין ביחסים שלנו עוד משהו חוץ מזיונים?" נעלבתי.

בטי הסתובבה אלי בחיוך. החיוך הראשון שראיתי אצלה היום. "זה לא התפקיד של הבחורה להגיד דברים כאלה?"

"כן, היום אני מתחבר לצד הנשי שלי." נישקתי בעדינות על מצחה, "מה דעתך על הזוגיות שלנו?" שאלתי שאלה נשית.

"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך."

"מספיק עם הארמית בטי, למה את לא יכולה לדבר בעברית פשוטה?"

בטי החביאה את פניה מתחת לכרית. "רציתי להגיד שרק אתך אני מרגישה..." היא השתתקה משאירה אותי מתוסכל, הסרתי את הכרית מעל ראשה, פניה, באור הקלוש שבקע מהמקלחת, היו סמוקים ממבוכה.

"מה? מה את מרגישה בטי?"

בטי נאנחה. "למה צריך להסביר לך כל דבר?" התלוננה והתיישבה במיטה, הניחה את לחיה על ברכיה המקופלות, והציצה בי מבעד שערותיה הפרועות. "אתה הגבר היחיד ש... אה... לא משנה."

"נו, מה? תגידי."

"רק אתך אני... רק אתך הסקס... נו, מקס, למה אתה לא אתה מבין?"

"כי לא." התעצבנתי.

"מקס בבקשה, אל תכעס." לחשה בטי ונגעה בי בעדינות, מחליקה את אצבעותיה לאורך גבי.

נרגעתי ונשכבתי שוב לידה, חיבקתי אותה ואמרתי לה ברוסית כל מה שאי אפשר להגיד בעברית, אמרתי לה שאני אוהב את הריח והטעם שלה, שהיא משגעת אותי, שהיא גם ביישנית וגם נועזת, גם עדינה וגם קשוחה, ושאלתי למה היא לא אומרת לי שהיא אוהבת אותי?

דיברתי עד שהתעייפתי, ורק אז שמתי לב שבטי נרדמה. מה לעשות? חיבקתי אותה ונרדמתי גם כן.

בחמש לפנות בוקר התעוררתי פתאום מחלום משונה שבו לאריסה ואני היינו יחד בחדר שלנו בלוס אנג'לס ופתאום רומן נמצא איתנו במיטה. הנחתי לו להשתתף בהתעלסות כמו שהייתי עושה פעם, ואז התעוררתי בבהלה מהחלום, מרגיש בחילה מעצמי, והלכתי לשירותים להשתין.

כשיצאתי משם גיליתי שבטי יושבת על אדן החלון, מסתכלת החוצה. ניגשתי אליה ומיששתי את כפות ידיה, הן היו קרות. "בטי, את קפואה, בואי למיטה חמודה." ביקשתי, היא השעינה את ראשה עלי ונאנחה.

"כואב לך?" אחזתי בכפות רגליה הקרות, מנסה לחמם אותן בידי.

"לא. זה כבר לא כואב. אני בסדר, בעוד שלושה ימים בערך נחזור לפעילות."

"בטי, באמת," מחיתי, "כבר אמרתי לך אתמול ש..." נזכרתי שאתמול לא דברתי עברית וחוץ מזה היא נרדמה בזמן שדיברתי והשתתקתי.

היא נאנחה וגלשה לזרועותיי, נשאתי אותה למיטה ועטפתי אותה בשמיכה. "בפעם הראשונה שראיתי אותך היית מאוהב בלאריסה. מצא חן בעיני איך היית פותח לה דלתות ועוזר לה עם המעיל והכל. היית כל כך אבירי, יואל צחק ממך ואמר ש..."

"את מדברת על יואל וקסמן?" שאלתי. וקסמן היה זכור לי במעורפל כבחור גבוה ורזה עם זקנקנן צרפתי מטופש וחיוך מתחנחן.

בטי שינתה נושא. "אתה יודע שאתה מדבר מתוך שינה מקס? לפעמים על מישהו בשם רומן ובעיקר על לאריסה וגם על אחרות."

"אני לא שולט בחלומות שלי. החודשים האחרונים עם לאריסה היו סיוט ו..." בטי השתיקה אותי, מניחה יד על פי. נישקתי את אצבעותיה, היו לה ידיים כל כך עדינות וקטנות.

"אני לא מאשימה אותך מקס, אבל אתה אומר את השם שלה בצורה כזו ש..."

"בטי זה לא נכון, אני לא אוהב אותה יותר." מחיתי והתחלתי לנשק בעדינות את החלק הפנימי של מרפקה גורם לה להצטמרר ולהיאנח.

"מקס..." היא גנחה ודחפה אותי. "תפסיק." לחשה בקול מפתה.

המשכתי לנשק אותה, בסוף נרדמנו חבוקים, ומזל שלירז העיר אותנו בזמן, אחרת היינו מאחרים לעבודה.

***

שטרית ניסה להיות גבר ולקבל את העובדה שאני ובטי יחד, אבל הרגשתי איך העיניים שלו ממשיכות לעקוב אחריה לכל מקום, למרות שהוא לא נכנס אליה יותר סתם כדי לדבר.

שטרית המסכן, למרות הכל חיבבתי אותו, זה בטח קשה לראות כל הזמן את הבחורה שאתה רוצה ולדעת שהיא הולכת לישון עם גבר אחר. הוא התחיל לצאת עם בחורות אחרות, מידי פעם הייתה מתקשרת אליו סיגי אחת שנשמעה חמודה מאוד, לטובתו קיוויתי שהיא ישכח מבטי. גם בלי ההתערבות שלי הוא לא היה בשבילה, הוא היה צעיר מידי ולא מספיק חכם, במחשבה שנייה גם אני לא.

אני רק מתפלל שהיא לא תגלה את זה. 

לפי דרישתה של בטי הקפדנו על התנהגות מקצועית בעבודה. שום חיבוקים או נשיקות. אסור לנו לערב את החיים הפרטיים שלנו בעבודה טענה בטי בתוקף, ובכל זאת, מידי פעם, כשאף אחד לא ראה, הייתי מנשק אותה בעדינות, והיא הייתה מנסה להעמיד פנים שהיא כועסת.

בטי טענה שלעבוד ולגור עם אותו גבר זה פשוט יותר מידי שעות של יחד, ועמדה על כך שיהיו לי גם עיסוקים משלי. היא עשתה לי מינוי במכון הכושר בתל חנן וסירבה להצטרף אלי לריצות בוקר בטענה שבבוקר היא צריכה קצת פרטיות. מידי פעם הייתי מצליח בכל זאת לסחוף אותה להתעלסות ומדלג על הריצה, אף פעם לא התחרטתי על זה.

כל יום שלישי היא נסעה מהעבודה לטבעון כדי לעבוד אצל הזקן ששילם לה משכורת יפה על הניקיון והבישולים שעשתה, ואהב לשוחח איתה ביידיש. אחר כך היא הייתה הולכת לנקות בספריה, ובהזדמנות גם מחליפה ספרים. הייתי מחזיר אותה הביתה בעשר בלילה, עייפה ומפהקת. בימי שלישי, חוץ מאשר לנשק את לירז הישן, לא היה לה יותר כוח לכלום.

גיליתי שאני אוהב את החיים השקטים שלנו - לא הלכנו לבלות במקומות רועשים, לא היו לנו אורחים מעניינים, לא קרה לנו שום דבר מרתק במיוחד - זה היה נפלא. טענתי את עצמי בשלווה ושקט לקראת הבלגן והקור של לבנון.

***

לעומת נשים אחרות בטי מעולם לא חקרה אותי על אהובות קודמות וגם לא נידבה סיפורים על מאהבים קודמים. דבר שלאריסה אהבה לעשות בטענה שהיא רוצה להיות כנה איתי, אבל ידעתי שהיא פשוט נהנתה לגרום לי קנאה.

אף פעם לא שמעתי מבטי את הדרישה הנשית המעצבנת לכנות ופתיחות מוחלטת. היו חלקים בחייה שהיא שמרה לעצמה, והיא קיבלה כמובן מאליו שיש דברים שאני שומר לעצמי, ולא ניסתה לחטט ולשאול שאלות, הכרתי לה תודה על כך. 

אהבתי לישון יחד איתה, היא ישנה על הבטן ואני על הצד, פני מופנות אליה וידי מונחת על גבה. במשך הלילה בטי נהגה לדחוף את ירכה הרכה והחמימה בין רגלי ולהתרפק עלי. לא היה דבר נעים יותר בעולם כולו מאשר לישון כך, אפוף בחמימות ובריח שלה.

הפסקתי לסבול מסיוטים ובבקרים הייתי קם עליז ורענן כילד. הפסקתי גם לשתות, ורק פעם בשבוע כשהייתי יוצא לבלות עם החבר'ה בפאב ושתיתי קצת בירה. כל מי שהכיר אותי שם לב שהשתניתי.

"נעשית בורגני מבוית." אמר יורי בעוקצנות. הם לחצו עלי לגלות מי אחראית לזה, אבל אני שתקתי והתחמקתי. לא רציתי להביא את בטי למקום כזה. הפאב בעיר התחתית היה חשוך, אפוף עשן סיגריות, ומלא גברים רעשניים ושיכורים, ובנות שיכורות לא פחות.

לבחורה כמו בטי לא היה מה לעשות שם, וחוץ מזה היא לא אהבה להשאיר את לירז עם שמרטף. לאריסה הייתה מעדיפה למות ולא לתת לי לצאת לבד בערב, או, אם חושבים על זה, לחיות בלי בילויים כל לילה. בטי הסתפקה ביציאה לסרט פעם בשבוע, ובשאר הזמן נהנתה לבלות בבית עם ספר טוב.

להפתעתי גיליתי שגם אני אוהב יותר את הבית מאשר את השוטטות ברחובות והבילויים בפאבים, כנראה שבאמת התחלתי להזדקן.

 

מקס קנאי מאוד ואני מעוררת בכוונה את הקנאה שלו כי זה גורם לי הנאה. אני מתביישת בעצמי, אבל לא יכולה להתאפק. לפני יומיים צחקתי עם הבחור שמביא את הגלופות של סולתם. היה לו חור בחולצה ואני דחפתי אצבע לחור ונגעתי בעור שלו, הוא צחק ותפס לי את היד וגם אני צחקתי. אחרי שהוא הלך ראיתי את מקס מסתכל עלי בכעס, ידעתי כבר שבערב, אחרי שלירז ילך לישון, יהיה לי סיפור איתו. הרגשתי איך העור שלי סומר בציפייה וחשתי איך הדופק שלי במפשעה מתחיל להלום בחזקה.

הוא לא חיכה עד הערב. שלח את הילד עם מיקי להצגה בטבעון, וגרר אותי למעלה. בלי מילים הוא הפשיט אותי בגסות, מהדק את ידי אל סורגי המיטה בעזרת החזייה שמשך מעל גופי, מועך אותי בגופו, מפשק את ירכי עם ברכיו וחודר לתוכי, בלי שום מילות חיבה או ליטופים. שנינו שתקנו, מביטים זה בעיני זו מתנשמים בחזקה, אבל שותקים. הייתי כל כך רטובה ומגורה עד שגמרתי אחרי שנייה. מקס גמר מיד אחרי, גונח בהפתעה.

"זונה שכמוך." לחש ברוסית, "את אוהבת את זה ככה, זונה שכמוך." שתקתי ולא גיליתי לו שאני מבינה את דבריו.

מקס חי באשליה שאני לא מבינה רוסית, ואחרי כל הזמן הזה ששתקתי אני לא יודעת איך לגלות לו שאני מבינה כמעט כל מילה שהוא אומר. אני מקשיבה איך הוא מדבר עם חברים בטלפון ואני יודעת שהוא לא רוצה שהם יכירו אותי ושהוא דוחה את כל ההזמנות שלהם להביא אותי לבלות איתם.

"היא לא משלנו." הוא אומר להם בצחוק. "לא שותה אוכלת כשר והיא רוצה להישאר עם הילד בבית." זה כואב ואפילו מרגיז, אבל מה אני יכולה לעשות?

שחררתי את ידי מהחזייה וחיבקתי אותו. "מקסי טיפשון שכמוך, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו. אתה כזה חמור."

הוא מלטף אותי בעדינות, מלקק את שקע המרפק שלי, מעביר בי צמרמורות עונג. "את חמוריתה קטנה." הוא לוחש ברוך, מנשק ונושך בעדינות את צלעותיי.

כמה דקות אחר כך אנחנו שוב מתעלסים, כשאני מתחילה לגמור אני שולחת יד ולוחצת על האזור הרגיש מתחת לאשכים שלו עוצרת את הזרע שלו מלהתפרץ. הוא נאנח בהפתעה, "בטי, בטי, מה את עושה לי?" אני גומרת ואנחנו ממשיכים עוד ועוד עד שאני גומרת פעם שלישית ומתמוטטת, הרוסה מעונג ועייפות. למרות המבוכה שנגרמה לי היה כדאי ללכת ולחפש את הטריק הזה בספר 'חדוות המין' בספריה.

כשהילד ומיקי חוזרים אני הולכת למטבח, מתנודדת קלות, ברכי עדיין רועדות מכל הפעילות.

מקס אוחז במרפקי, מיצב אותי ביד חזקה וצוחק. הוא יושב מול מיקי שניהם אוכלים ערמות פאנקייקים ושותים בירה. לירז מכרסם בקושי את הפאנקייק שלו, נשען על מקס ומתבכיין.

אני לוקחת את הילד העייף למקלחת, ושומעת את מיקי שואל את מקס באנגלית, "מה יהיה הסוף אתכם, אולי תירגעו כבר. כמה זמן אפשר לסבול את ההפקרות הזו?"

הם צוחקים צחוק פרוע, מתעלמים ממני כאילו שאני סתומה. האנגלית שלי טובה למדי, אבל מקס נהנה לחשוב שאני בקושי מבינה מילה. יש לו צורך מוזר להמעיט ביכולות השכליות שלי. כשראה את ספר התיאוריה של הנהיגה ראיתי עליו שהוא לא מאמין שאוכל ללמוד את החומר המופיע בו ולעבור את המבחן. אני לא מתווכחת איתו, אם נעים לו לחשוב עלי בתור ישראלית טיפשה ופרימיטיבית. אישה שיודעת רק לבשל ולהזדיין, אז שיהיה לו לבריאות.

לני נורא כועסת עלי. היא בודקת את הסימנים על כתפי, סימני נשיכה עדינים, כמעט לא מורגשים, ורותחת. "את עובדת כל כך קשה כל היום ואחר כך צריכה להשביע את רצונו של הגבר הזה." בפיה המילה גבר נשמעת כקללה. היא רואה אותי כמין נשמה אבודה וענוגה, אישה ילדה בתולית וחסרת ישע שגבר אכזר מתעלל בה.

אני יודעת שאני לא נשמה עדינה ואוורירית וגם לא אישה יצרית וחסרת שכל. אז מה כן? מה לני הייתה אומרת אם הייתה רואה איך לפעמים אני מתנפלת על מקס, מפשיטה אותו, משתפשפת בו, מאלצת אותו לשכב בלי תנועה בעוד אני מבצעת בו את זממי עד שהוא לא יכול לשאת יותר. הוא כורע לפני מתחנן ומבקש שאניח לו לנשק אותי בין הרגלים.

אני יודעת שלני לסבית, ומקס יודע שהיא לסבית, אבל הוא לא אומר לי שהוא יודע, ואני לא אומרת לו שאני יודעת. יש המון דברים שאנחנו לא מדברים עליהם. למה הוא לא נפגש עם אבא שלו? למה אחיו התאבד? מה קרה לאימא שלו? מי הם רומן ומריה? מה קרה בכלא? ולמה הוא היה קצין ואחר כך הורד בדרגה? ומה בכלל הוא עשה בצבא הרוסי? למה הוא מחזיק אותי כל כך חזק בזמן השינה עד שעלי להיאבק בו רק כדי להסתובב? המון המון שאלות לא פתורות.

הנושאים האסורים למגע גולשים גם לתחום של ההתעלסות. אני לא מספרת לו שלפעמים הוא מתעלס איתי מתוך שינה וקורא לי בשם של אחרת, איזה מריה אחת. אני לא מסבירה לו למה קשה לי לשכב על בטני ולהתמסר לנשיקות ולליטופים שהוא מעתיר על ישבני. הוא מפסק את פלחי העכוז ומנסה לגעת בי בלשונו ואני קופצת ממקומי בבהלה, "גם אתה שונא שנוגעים בך שם." אני מוחה.

"מה שמותר לאפיפיור אסור לכומר." הוא עונה לי בפתגם מטופש.

"אם אתה אפיפיור אני נזירה." אני יורה חזרה. אנחנו צוחקים ומשאירים עוד תחום אחד לא פתור ולא ברור בקשר שלנו.

 

הקנאה שלי לבטי טיפשית, אבל זו לא אשמתי, פתח המעבדה שלה נמצא מול דלת בית המלאכה וכל הנהגים שהביאו לנו משלוחים ראו אותה - עגלגלת ועליזה עם חזה מלא, עיניים גדולות וזהובות וחיוך מקסים. היא לא פלרטטה איתם, אבל היא פשוט הייתה שם, והגברים שהסתובבו ליד המעבדה הסתכלו עליה, העירו הערות וניסו לגשש ולברר מה הסיכויים שלהם. הבנתי אותם, יש בה משהו מתוק, היא משדרת פגיעות סקסית נשית ומפתה שגורמת לכל גבר להביט בה וזה משגע אותי.

פעם גם אני הייתי מתנהג ככה. ניסיתי להיות קול בקשר לזה, אבל היה לי קשה. לא עבר יום בלי שאיזה גברבר חצוף התחיל איתה. חלקם היו שואלים אותי מה שמה ואם היא פנויה. גרוזיני אחד שאל אותי אם היא נותנת, וכמעט התעלף כשדחפתי אותו לקיר ושלפתי עליו סכין. הוא ברח מהר ומזל שאף אחד לא ראה אותי.

ככל שהכרתי אותה יותר כך התחזקה דעתי שהיא צריכה להמשיך בלימודים גבוהים ולעבוד במקום תרבותי יותר, ורצוי בלי גברים בסביבה. לכן שמחתי כשהיא ספרה לי שהיא רוצה ללמוד ספרנות ומה שמעכב אותה זה שאפשר ללמוד את המקצוע הזה רק בתל אביב.

בטי, לשמחתי הרבה, לא רצתה לעזוב את הקריות ולגור בתל אביב. היא קיוותה שעד שהיא תשלים את הבגרות ותגמור לעשות תואר ראשון אפשר יהיה ללמוד ספרנות באוניברסיטת חיפה.

"הבעיה היא איך לממן את הלימודים." שחה לי בתמימות. "הציעו לי עבודה מאוד משתלמת, אבל יש לי קצת בעיה איתה." הראתה לי כרטיס ביקור של סטודיו ללימודי ציור וצילום וסיפרה לי שבחור אחד הציע לה לעבוד אצלו כמודל לציירים וצלמים.

"להיות מודל זו לא עבודה קשה. רק לשבת בשקט ולתת לציירים לצייר, אני אוכל לעבוד אחרי הצהרים, אחרי שאגמור לעבוד ב'יהלום." אמרה, "הבעיה היא שצריך לדגמן בעירום. זה קצת מפריע לי, אבל מוטי אמר שאחרי כמה ימים אני אתרגל ו..."

היא פערה עיניים גדולות כשקרעתי את כרטיס הביקור של מוטי לגזרים וזרקתי אותו לפח. "אתה שוב מקנא." אמרה בעצב, "זה סטודיו לאמנות מקס, אין לך שום סיבה..."

רותח מכעס דברתי בלי לחשוב, וכמו תמיד הצטערתי על זה, אבל רק כשכבר היה מאוחר מידי. "גם אם המוטי הזה הוא באמת בעל סטודיו לציור, ואני די בטוח שלא, תוכלי להרוויח יותר אם תלכי לעבוד במכון ליווי. יש אחד מאחורי שוק הקריות, הם בטח ישמחו להעסיק אותך אחרי הצהרים."

בטי החווירה, "לא יפה מצדך לדבר ככה." אמרה בשקט.

בטי לא אהבה לריב, היו בחורות שמריבה סוערת ממש חרמנה אותן. הן נהנו לצרוח ולצעוק ואפילו להרביץ ולשרוט, לאריסה הייתה זורקת עלי כוסות וצלחות תוך כדי צעקות וקללות. בטי לא הייתה כזו, היא עמדה ושתקה, מביטה בי בעיניים גדולות ונראתה מבולבלת. זה גרם לי לחוש עוד יותר רע ולכן המשכתי ללכלך, יודע שאצטער על זה מאוחר יותר. "אולי במקום לעבוד אצל מוטי אני אשלם לך כל פעם שנהיה יחד? ככה לפחות רק אני אראה אותך ערומה." הצעתי בארסיות.

היא משכה בכתפיה ופנתה לצאת מהחדר ואני ידעתי שעיניה מלאות דמעות. בטי הגאה והמאופקת לא הייתה מוכנה לבכות לידי.

חיכיתי כמה דקות עד שנרגעתי והלכתי לחפש אותה, היא שטפה את הרצפה במטבח מקשיבה תוך כדי כך לתוכנית של שירים ישנים בעברית. בזכותה התחלתי להקשיב למוזיקה ישראלית ואפילו ליהנות קצת ממוזיקה מזרחית. "סליחה בטי." אמרתי בלחש, "דברתי שטויות, אני נורא מצטער. בבקשה, אל תעבדי בדוגמנות, אני לא רוצה שאף אחד יראה אותך ערומה." היא סחטה את הסמרטוט ונתנה לי את הדלי.

"בסדר." אמרה בקצרה, "תשפוך את המים לשירותים ובוא לישון."

כששכבנו לבסוף במיטה, חבוקים וצמודים, אפי טמון בשערה, כמו שאהבתי, היא אמרה, "זה שאתה קנאי לא אומר שמותר לך להעליב אותי."

"את צודקת." אמרתי ונשבעתי שמעכשיו אני אתאפק ולא אעשה לה סצנות, אבל כמו שאר השבועות שלי גם זו לא החזיקה מעמד הרבה זמן.

    

ניסיתי לשכנע אותו שלא ילך לצבא ושאולי נעזוב בכלל את הארץ, אבל בניגוד להרבה עולים חדשים הוא בכלל לא מתלהב מהרעיון של לתפוס אמריקה. ביום יום הוא מקטר על המדינה, על האקלים, על האנשים ועל מה לא? אבל אין לו ממש חשק להסתלק מכאן.

הרעיון של התחמקות מהצבא כלל לא עולה בדעתו. הוא ממש מתבייש שהעז לבלות בארה"ב שנתיים ועזב את החברים שלו לשרת לבד. יש לו רגש חובה ונאמנות עצומים כלפי צה"ל וגולני, כאילו שבלעדיו הם יתמוטטו. זה מעורר בי הערצה וכעס בעת ובעונה אחת. כשניסיתי לשוחח איתו על התחמקות מהמילואים הרגשתי שאני מאכזבת אותו, כאילו שבקשתי ממנו לגנוב או לעשות דבר מה מביש.

יש לו מין מצפן פנימי שמכוון אותו ואומר לו מה בסדר ומה לא, והמצפון הגברי המחורבן הזה אומר לו שלנטוש חברים לנשק זה הדבר הכי גרוע שגבר יכול לעשות. הקוד האתי הנוקשה הזה תופס גם לגבי נשים. אישה, לדעתו של מקס, חייבת בנאמנות מוחלטת כלפי הגבר שלה. כל הרהור על גבר אחר נתפס אצלו כעברה חמורה, הוא כמובן יכול להסתכל על כל אחת שמוצאת חן בעיניו ולחשוב עליה מה שהוא רוצה, אבל אני, אני אישה ולכן אצלי זה כבר סיפור אחר לגמרי.

כשניסיתי להסביר לו שמוסר כפול הוא דבר אידיוטי שעבר מהעולם הוא הסכים איתי שמבחינה רציונאלית אני צודקת לגמרי, נשבע שהוא יהפוך להיות לגבר הכי פמיניסטי במזרח התיכון ושב להתנהג בדיוק כמו קודם.

לני משוכנעת שהוא שוביניסט גברי נתעב, אבל מצד שני, האם חזיר שוביניסטי היה שוטף את הרצפה בלי שאצטרך לבקש ממנו בכלל? או היה תולה כביסה, וגם מוריד אותה, ביוזמתו? כמה חזירים שוביניסטים מקפידים על הרמת הקרש בשירותים, ועושים בהתנדבות עיסוי נהדר של כפות הרגלים?

אפילו לני נאלצה להודות שמקס הוא מקרה מבלבל.