ג. אהבת חיי

9. היציאה מהארון

אחרי שחזרנו להיות יחד החיים שוב קיבלו טעם. מצב רוחי השתפר מאוד, שלא לדבר על חיי המין שלי, והיו לנו כמה שנים נעימות יחד. דיברנו כל יום ונפגשנו פעמיים שלוש בשבוע.

הוא היה בא בערב, אוכל איתי ואחר כך היינו צופים בטלוויזיה, מדברים, צוחקים, לפעמים עושים אהבה, לפעמים סתם מתחבקים. הלהט הראשוני נרגע קצת כמובן, בכל זאת, כבר לא היינו ילדים, אבל האהבה, הרצון לגעת זה בזה, להתחבק ולהתפנק יחד, לצבור חוויות משותפות, לא נחלש. ישנו יחד לעיתים קרובות ככל האפשר ולכבוד יום הולדתי הארבעים הפתיע אותי חיליק בטיול בן שבוע לוונציה.

הטיול הזה היה לנו כמו ירח דבש רצוף רומנטיקה, סקס, אוכל מצוין וההנאה של שהייה במקום זר בו לא מכירים אותנו. היה נפלא לחוש חופשיים ולא לחשוש להתחבק, להחזיק ידיים ולהתנשק גם בחוץ.

מרוב שמחה שכחנו שאין מקום שאין בו ישראלים, ושאצלנו כולם מכירים את כולם ולא יודעים לסתום את הפה.

כמה ימים אחרי הטיול סיפר לי חיליק בפנים עגומות ששרי, אשתו, שמעה ממישהי ששמעה ממכרה שלה שטיילה בוונציה איפה הוא באמת היה כשהיא חשבה שהוא בתערוכה מקצועית בברלין, ויותר חשוב, עם מי.

"סיפרתי לה הכול עלינו." אמר בעייפות, "ואפילו ביקשתי סליחה."

"היא כעסה?"

"כן, מאוד. היא אמרה שרימיתי אותה ושזה לא בסדר שנתתי לה לסבול כל כך הרבה שנים בלי להסביר לה למה הנישואים שלנו לא מצליחים. היא אמרה לי דברים איומים ולצערי הכול היה נכון."

"חשבתי שהיא כבר הבינה מעצמה שאתה מעדיף גברים."

"לא. היא הרגישה שמשהו אצלנו לא עובד, אבל האשימה בעיקר את השתלטנות של אבא שלה שגרמה לי להתרחק ממנה. נורא הרגיז אותה שהיא סבלה מיסורי מצפון בגלל המאהב שלה בזמן שאני... אחר כך היא בכתה וכשניסיתי לחבק אותה היא דחפה אותי מעליה ואמרה שאני מגעיל אותה. זה היה נורא יניב, פשוט נורא, היא צודקת כמובן, אני באמת מגעיל. כשהתחתנו הבטחתי לה שאני אוהב אותה ואעשה אותה מאושרת ותראה מה עשיתי?"

"זו לא אשמתך חיליק, הרבה זוגות לא מחזיקים מעמד מכל מיני סיבות, אבל באמת חבל שהיא גילתה ככה. עדיף שהיית מספר לה בעצמך."

"אני יודע, אבל לא העזתי. לא הצלחתי להגיד את זה, בטח שלא לה. באמת אהבתי אותה יניב, אני עדיין אוהב אותה, היא אימא של הילדים שלי ושותפה שלי בחיים ובעבודה, היא המשפחה שלי ובגדתי בה כי אני חלש ואין לי אופי. מגעיל אותי איך כל פעם אני נכנע מחדש לזין שלי, אני שונא אותו."

"אני לא." אמרתי וניסיתי לא לבכות.

"אחרי שנפרדנו בגלל הילד הרוסי היפיוף שלך החלטתי שזהו, אני עם גברים גמרתי. חיזרתי אחריה, חזרנו לישון יחד, היה לי טוב איתה, אבל אחרי שבועיים חזרתי לאינטרנט לחפש זין. היא צודקת, אני מגעיל."

שתקתי, אומלל, לא יודע מה להגיד.

"היא רוצה להתגרש, אומרת שהיא לא יכולה לסבול אותי. גם אני לא יכול להסתכל על עצמי, יש לך משהו לשתות יניב?"

"אני חושב שיש לי קצת וויסקי."  

הוא שתה כמעט חצי בקבוק, מדבר על חייו, על התיעוב שלו למשיכתו לגברים, על חששו לאכזב את הוריו, הורי אשתו וילדיו. דיבר על הכול חוץ מאשר על האהבה שלנו.

הנחתי לו לשתות, משגיח עליו, ואחרי שהוויסקי נגמר לקחתי אותו למיטה. שכבנו זה לצד זה בחושך, בשתיקה, בלי חיבוק, בלי נחמה. הוא ישן ואני בכיתי חרש, מרגיש שכל חיי בוזבזו לשווא על אדם ששונא את עצמו ולא מסוגל לאהוב, ואז הוא הסתובב פתאום וחיבק אותי, מאמץ אותי בכוח אל גופו. "אני מצטער יניב, דיברתי רק על הדברים הרעים ושכחתי את הדברים הטובים שקרו לי."

"איזה דברים טובים?"

"אתה ויובל, זה שלמרות הכול אתה עדיין אוהב אותי וזה שהצלחתי להיות אבא לילד מדהים כמו יובל, אלה שני הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים."

"וזה שעוד מעט תהיה מנכ"ל." הוספתי בעוקצנות.

הוא צחק. "פולנייה מרשעת שכמוך. לא, זה ממש לא חשוב, חבל שרק עכשיו, כשאני כמעט בן חמישים, אני מבין עד כמה זה לא חשוב. אני אוהב אותך יניב, לילה טוב חמוד."

בסופו של דבר לא הגישה שרי תביעת גירושים ולא התמודדה עם אביה שדחף אותה להתחתן עם גבר שמצא חן בעיניו, לא בעיניה, כפי שאמרה לחיליק בסערת הוויכוח.

היא בחרה ללכת קודם לאימה ולספר לה על הקרע בינה לחיליק. האם, נסערת מאוד לשמע הידיעה, ביקשה ממנה להמתין עוד יום יומיים עד שתעכל את הבשורה ותחשוב איך לספר את עליה לבעלה. שרי הבטיחה לחכות, אבל יום אחר כך אימא שלה התמוטטה ברחוב והתברר שהיא קיבלה שבץ מוחי.

היא אושפזה למשך זמן ממושך וגם אחרי ששוחררה מבית החולים נותרה נכה ולא הצליחה לחזור ללכת, או לדבר.

משה - חמו של חיליק – הדהים את כל מכריו ומשפחתו כשעזב את המפעל שהקדיש לו כמעט את כל חייו, הזניח את עסקיו ותחביביו,  וישב יומם וליל לצד רעייתו, קודם בבית החולים ואחר כך בבית, מטפל בה במסירות במו ידיו, ומשאיר לביתו ולחתנו את הדאגה לעסקים.

"אף פעם לא ידעתי שהוא אוהב אותה כל כך." סיפר לי חיליק שבבת אחת נפל עליו עול כבד של אחריות. "לא הייתי מאמין שבגלל האישה השקטה והביישנית הזו שאף פעם לא הוציאה את האף מהמטבח הוא יעזוב הכול."

"אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בין בני זוג." הערתי.

"כן, זה נכון. תמיד חשבתי שהוא קצת מזלזל בה, לא ממש רואה אותה. לא הייתי מאמין שהוא אוהב אותה כל כך. פתאום הוא נראה אבוד, מי היה מאמין שהוא תלוי כל כך באשתו? הבוקר מצאתי אותו יושב במטבח, מחזיק את הספל שלה עם הכתובת – האימא הכי טובה בעולם - שהיא קבלה מהבנות לכבוד יום האם ובוכה."

"בן כמה הוא?"

"הוא כבר בן שבעים וחמש, אבל רק עכשיו הוא נראה באמת בגיל שלו. כל זמן שהיא הייתה בסדר היה לו מרץ של בחור צעיר ופתאום... אני פשוט לא מאמין שזה קורה, הוא אמר שהוא מרגיש שהכול באשמתו, שהוא הזניח אותה, לא הראה לה כמה הוא אוהב אותה וכמה היא חשובה לו, ושרי בטוחה שהכול באשמתה, שהשבץ קרה בגלל שהיא סיפרה לאימא שלה שהיא רוצה להתגרש, ואני מרגיש שהכול באשמתי... היא אישה כל כך עדינה ונחמדה, לא הגיע לה חתן כמוני." הוא הניח את ראשו על השולחן ובכה, ולי לא היו מילים לנחם אותו, הסתפקתי בחיבוק.

אימא של שרי נפטרה לבסוף בשלווה בשנתה ועל קברה ביקש ממנה  בעלה השבור סליחה ומחילה והפציר בכל הנוכחים להגיד לאהוביהם כל יום עד כמה הם אוהבים אותם כי הזמן עובר מהר ואף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

"אני אוהב אותך יניב." חזר ואמר לי, "תמיד אהבתי אותך, מהרגע שראיתי אותך בחתונה של אחיך. זוכר?"

"בטח. זה אחד הזיכרונות הכי נפלאים שלי."

הוא חיבק אותי בחוזקה וביקש מראש סליחה שלא יהיה לו מספיק זמן להיות איתי כי משה החליט לפרוש ולהעביר אליו את ניהול המפעל. "חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים ועכשיו אני פוחד, אני לא רוצה את הנטל הזה, אני מעדיף להיות אתך, לא במשרד."

"אז תתחיל לפזר סמכויות, אל תהיה צנטרליסט כמו הזקן."

"אתה צודק, אבל ייקח זמן עד שאני אתארגן. יהיו לי כמה חודשים עסוקים מאוד, מזל ששרי יודעת הכול ואני לא צריך יותר לשקר ולהתחמק כשאני ישן אצלך."

"אתה חושב שהילדים שלך יודעים?"

"לא. חס וחלילה. רק זה חסר. הקטנה צעירה מידי ויובל באמצע בחינות הבגרות... מספיק ששרי יודעת, אני לא רוצה שהם ידעו."

אחרי השבעה של חמותו ראיתי את חיליק לעיתים רחוקות. הוא היה מבקר אצלי רק במוצאי שבת, אבל דיברנו כל ערב, והתרגלתי להמתין לשיחה ממנו בערך בשמונה, לפני שהיה הולך הביתה מהמשרד. לפעמים היה לו די כוח לקפוץ אלי לביקור, אבל בדרך כלל הוא היה עייף מידי ועמוס ביותר מידי עבודה.

התגעגעתי אליו, אבל הבנתי וחיכיתי בסבלנות, כמו תמיד, שהוא יתפנה אלי. ערב אחד הוא לא התקשר. חיכיתי וחיכיתי, מודאג, ולא היה טלפון ממנו. ואז, ממש דקה לפני שהרמתי את השפופרת להתקשר אליו בעצמי נשמעה דפיקה בדלת.

זה בטח הוא חשבתי בשמחה, לא ראיתי אותו כבר למעלה משבוע והתגעגעתי מאוד. רצתי לדלת לפתוח אותה ונדהמתי לראות על הסף את יובל, בנו של חיליק. זיהיתי אותו מיד. במציאות הוא דמה לאביו יותר מאשר בתמונות שלו אם כי היה גבוה ורזה יותר, והייתה בהבעת פניו מעין שבריריות עדינה, שונה מהבעתו התקיפה והגברית של חיליק.

"אתה יניב? אבא שלי כאן?" שאל בהיסוס מה.

"אהה כן, אני יניב, אבל... למה אתה מחפש את אבא שלך אצלי?"

"אל תתחיל גם אתה עם זה, נמאס לי כבר מכל הצביעות הזאת. אימא ספרה לי עליכם עוד בשבעה של סבתא, אני יודע הכול."

"אני מבין, אולי תיכנס? אתה רוצה לשתות משהו?"

הוא הסכים לשתות כוס מיץ ואמר שהייתה לו מריבה קשה עם אביו שאחריה הוא עזב בכעס את הבית והוא חשב שהוא ימצא אותו פה.

"מותר לי לדעת למה בדיוק רבת עם אבא שלך?"

"כי הוא חתיכת צבוע מסריח."

הערתי בזהירות שאי אפשר לעבור את החיים בשלום בלי מעט צביעות.

"אל תדבר איתי כאילו שאני ילד." התעצבן יובל, "הוא כזה שקרן מסריח, צבוע, פחדן, ארוניסט! אני מתבייש שהוא אבא שלי, אתה דווקא נראה בן אדם נחמד, איך אתה סובל אותו כל כך הרבה שנים?"

"אל תדבר ככה על אבא שלך יובל, אני מבין שאתה כועס עליו עכשיו, אבל אני רוצה שתדע שאבא שלך אוהב אותך וגאה בך מאוד."

"גאה בי? אתה צוחק? אם הוא היה גאה בי הוא לא היה מנסה להכריח אותי ללכת לפסיכולוג."

"למה אתה צריך ללכת לפסיכולוג?" הופתעתי. חיליק תמיד התגאה בבגרות ובתבונה של בנו, מה פתאום הוא שולח אותו לפסיכולוג?

"זהו, שאני לא צריך! זה הוא שצריך טיפול, וגם אימא! חשבתי שלפחות היא תתמוך בי, אבל היא מסכימה איתו, כאילו שפסיכולוג ידע יותר טוב ממני מי אני."

"אני מצטער יובל, אני לא מבין על מה בדיוק אתה מדבר."

הוא סקר אותי בקוצר רוח מתנשא שרק בני שמונה עשרה ניחנו בו. "מה לא ברור פה? אחרי שאימא סיפרה לי עליכם ידעתי שאין טעם לחכות יותר. היום יצאתי לפני שניהם מהארון, ובמקום לתמוך בי ולעודד אותי הם נלחצו וביקשו ממני לשמור את זה בסוד מכולם וללכת לפסיכולוג, הצבועים האלה!"

10. זהות מינית

"אתה יודע, אולי פסיכולוג זה לא רעיון כל כך רע יובל? אתה עדיין מאוד צעיר ובגילך הזהות המינית לא תמיד יציבה ואולי שיחה עם איש מקצוע שייעץ לך..."

"ייעץ לי! אל תדבר שטויות. היית שולח אותי לייעוץ אם הייתי מספר לך שאני חושב כל הזמן על שדיים של בחורות?"

אין מה להגיד, הוא צדק.

"לא, אני מניח שלא אבל..."

"אבל מה? אבל מה?! מה כל כך נורא בלהיות הומו?"

"האמת שזה די מבאס. אתה תמיד במיעוט, תמיד מרגיש קצת בושה, לא מרגיש אף פעם לגמרי נוח עם עצמך."

"אני מרגיש לגמרי נוח עם עצמי ואני לא מתבייש בכלום. יש לי חבר שאני מאוד אוהב והוא אוהב אותי, וכיף לנו יחד."

"בן כמה הוא?"

"בן עשרים. הוא חייל בקרבי, בסוף שבוע הזה הוא חוזר סוף סוף לחמשוש." האיר חיוך את פניו הצעירים של יובל, "תגיד יניב, באיזה גיל ידעת?"

"מה, שאני הומו? אני חושב שתמיד, אבל רק אחרי הבר מצווה הבנתי את זה."

"כן, גם אצלי זה היה ככה. ההורים של אילן, החבר שלי, יודעים עליו כבר מגיל שש עשרה והם מקבלים אותו בלי בעיות."

"יש לו מזל."

"כן, נכון. איך ההורים שלך קיבלו את זה?"

"טוב, אצלי זה היה... אני יצאתי מהארון בצבא ו... זה היה מסובך וזה קרה מזמן. זה לא יעניין אותך."

"וכמה זמן אתה ואבא יחד?"

"נפגשנו בערך שנה לפני שנולדת. הכרנו בחתונה של אחי הגדול."

"וואלה! המון זמן, ולא הפריע לך שהוא היה נשוי?"

"כן, בטח, אבל מה יכולתי לעשות?"

"ללחוץ עליו שיתגרש או למצוא מישהו פנוי."

"ניסיתי, אבל זה לא הלך, כשאתה אוהב מישהו אתה מקבל אותו כמו שהוא. יכול להיות שהכל היה לטובה, לאבא שלך היה חשוב מאוד שתגדלו במשפחה רגילה."

"שטויות, כמעט כל ההורים של החברים שלי גרושים. מי שיוצא דופן זה אני, לא הם, והאמת, לפעמים היה כזה מתח בבית עד שקיוויתי שהם יתגרשו כבר."

"אני באמת מצטער לשמוע את זה. אני יודע שאבא שלך מאוד מעריך ומכבד את אימא שלך ומצטער מאוד שהוא פגע בה."

"אולי הוא מעריך אותה." אמר יובל באכזריות נעורים, "אבל את המפעל של סבא הוא אוהב, ואת מי שהוא באמת מכבד זה את סבא, לא את אימא."

"יחסים בין בני אדם זה דבר מאוד מסובך ומסתורי יובל, אני חושב שעד שלא תתבגר קצת לא תבין עד כמה המצב של אבא שלך מורכב."

"מה מורכב? סתם עוד ארוניסט נשוי אחד."

"יובל!" התרגזתי, "לצעירים בגילך קל מאוד לשפוט את ההורים שלהם, אבל אתה צריך לזכור שאבא שלך התבגר לפני שלושים שנה ואז, בשנים ההם, לא היה כל כך קל לצאת מהארון וגם אני שצעיר ממנו בעשר שנים... גם עלי עברו דברים מאוד לא נעימים ש... טוב, לא נדבר על זה עכשיו, אבל גם לי לא היה קל."

"למה שלא נדבר על זה עכשיו? מה קרה לך?"

"אני מעדיף לא לדבר על זה."

"אבל אותי אתה שולח לפסיכולוג? חשבתי שאתה שונה, אתה צבוע בדיוק כמו כל שאר המבוגרים."

"זו לא צביעות, מכאיב לי להיזכר בזה ואני חושב שאתה צעיר מידי לשמוע סיפור כזה."

"איזה סיפור? מה קרה?"

"איזה ילד עקשן אתה. כשהייתי חייל התאהבתי בבחור סטרייט וכתבתי לו מכתב אהבה. הוא כעס וקרע אותו ואחר כך הלך וסיפר לכל הבסיס שאני הומו."

"אוי! לא נעים." התכרכמו פניו של יובל באהדה, "אז מה עשית?"

"ניסיתי להתאבד."

"לא היה עדיף לעבור לבסיס אחר? התאבדות זה לא צעד קיצוני מידי?"

"יכול להיות, אבל אחרי שכמה בחורים אנסו אותי במקלחת הצבאית הייתי במצב רוח די קיצוני."

הוא שתק לרגע, מעכל את דברי ואחר כך המשיך לחקור אותי. "מה עשו לבחורים ההם?"

"כלום."

"לא התלוננת עליהם? לא סיפרת מה קרה?"

"לא סיפרתי על האונס לאף אחד חוץ מאשר לאבא שלך ולחבר טוב שלי שכבר מת וגם זה קרה רק שלוש שנים אחר כך. רק איתם  הצלחתי לדבר על זה."

"אני שמח שלא הצלחת להתאבד."

"זה בדיוק מה שאבא שלך אמר לי כשסיפרתי לו. הוא הגבר הראשון שרציתי מאז שנאנסתי וגם איתו לקח המון זמן עד שהצלחתי... הוא היה נהדר איתי, כל כך עדין ומבין... ידעתי שהוא נשוי, אבל לא יכולתי לוותר עליו."

"קראתי באיזה מקום שקורבנות אונס מרגישות פגומות ושוות פחות אחרי האונס ולכן הן מתחתנות עם גברים מתחת לרמה שלהן. אולי זה אותו דבר גם אצל גברים?"

"חיליק בהחלט לא מתחת לרמה שלי! הוא גבר מקסים ואני אוהב אותו בכל ליבי." התרגזתי.

"אני מסכים אתך שאבא נראה לא רע לגילו, וכשמתחשק לו הוא יכול להיות מאוד נחמד, אפילו מקסים, אבל סך הכול בגללו נשארת בודד כל החיים."

"כשתתבגר קצת יובל תראה שבדידות זה מצב נפוץ אצל הרבה הומואים." אמרתי נרגז, ורציתי להוסיף שאני לא בודד, יש לי גבר שאוהב אותי, הוא אהבת חיי ואני מאושר איתו למרות הכול, אבל לא הספקתי, חיליק התפרץ לדירה כמו רוח סערה ונרגע רק אחרי שראה את בנו, בריא ושלם, יושב לו בנחת במטבח שלי ושותה מיץ.

"יובלי, אתה בסדר? כל כך דאגתי לך! מה אתה עושה פה?"

"באתי לבקר את החלק הסודי של החיים שלך." השיב יובל בעוקצנות.

חיליק הסתובב אלי כנשוך נחש, "מה סיפרת לו יניב?"

"תרגיע אבא, הוא לא סיפר לי שום דבר שלא ידעתי קודם. אימא גלתה לי הכול עוד בשבעה של סבתא. הדבר היחיד שאני לא מבין זה למה הוא אוהב אותך כל כך."

"מספיק עם זה יובל." הטיח חיליק בכעס, "היחסים שלי עם יניב הם לא עסקך. בוא נחזור הביתה, אימא דואגת לך. מחר נקבע לך תור אצל ד"ר שפירא, הוא מתמחה בטיפול בבני נוער עם בעיות של זהות מינית ובינתיים אני דורש שתפסיק להיפגש עם החייל הזה."

"אתה דורש? יפה מאוד מצידך לדרוש." צחק יובל, "תשכח מזה, ותשכח גם מהמומחה שלך. אין לי שום בעיות של זהות מינית, אני יודע בדיוק מי אני, אני הומו ואף מומחה לא ישנה את זה."

"אתה סתם פישר קטן שלא יודע מהחיים שלו!" התעצבן חיליק ואחז בזרועו של הנער דק הגזרה, מטלטל אותו בכוח, "ואני לא מוכן בשום פנים ואופן שתהיה הומו."

"למה לא? מה רע בלהיות הומו?" ניסה יובל לחלץ את זרועו מאחיזת אביו, אך לשווא, חיליק היה חזק ממנו ובכעסו לא חש שהוא מכאיב לבנו.

"מה רע בלהיות הומו?" צעק חיליק ופניו האדימו כל כך עד שחששתי לבריאותו. "איך אתה יכול לשאול שאלה טיפשית כל כך? תסתכל עלי, תראה איזה חרא אכלתי כל החיים בגלל הסטייה המגעילה הזאת, אני לא מוכן שגם אתה תחייה ככה."

"אל תדאג, אני לא אחיה כמוך, אני אחיה עם גבר בגלוי וכולם ידעו שאני הומו."

"בשום פנים ואופן לא." דחף אותו חיליק, מטיח את גופו הדק אל הקיר, "לא תהיה הומו כל זמן שאני אבא שלך."

"אני כן אהיה ומצידי אתה יכול להפסיק להיות אבא שלי!" צרח יובל במרדנות ובתגובה הנחית חיליק סטירה על פניו.

"חיליק, מספיק." ניסיתי להפריד ביניהם, "די, אתה מכאיב לו."

"אתה אל תתערב." התפרץ עלי חיליק שהיה כעת מטורף מזעם, "לא עשית מספיק נזק? מספיק ששרי רוצה להתגרש ממני, לפחות אל תעודד את הילד הטיפש הזה להמשיך עם השטויות שלו."

"אתה מאשים אותי בזה שהבן שלך הומו ושלאשתך נמאס ממך?" שאלתי, פגוע עד דמעות.

"לא אמרתי את זה יניב." ריכך חיליק את הטון שלו, "תראה, לא התכוונתי... רציתי להגיד ש... התכוונתי..."

"כן, אבא? למה בדיוק התכוונת?" הצליח יובל לשחרר סוף סוף את זרועו והתרחק מעט מחיליק שנתקע ביני לבין בנו, מעביר מבטים ממני אליו, נראה זועם ומבולבל.

הפעם לא חשתי לעזרתו. עמדתי והבטתי בו כאילו ראיתי אותו בפעם הראשונה בחיי - גבר גדל גוף ששערו החל להידלדל, פניו מלאים ואדומים, שקיות מתחת לעיניו, קו הלסת שלו מרופט ומצחו חרוש קמטים - בן אדם שחי חיי שקר וסוד כמעט כל חייו, והקריב את אושרו ואושרי כדי לשמור על העמדת פנים שהוא סטרייט, וכעת הוא רוצה לגרור גם את בנו לחיים כאלו... לאיש הזה אני קורא אהבת חיי? למה? בגלל שפעם, לפני כמעט עשרים שנה, הוא היה סבלני ומבין ולא נגעל ממני למרות שניסיתי להתאבד? בשביל זה חייתי לבד שנים כל כך רבות, שומר אמונים לבן אדם שהאהבה שלנו נראית לו כסטייה? כנראה שהשתגעתי.

הסתובבתי והלכתי לחדר השינה, הוצאתי את המזוודה הגדולה שקנינו לכבוד הנסיעה לחו"ל והתחלתי להשליך לתוכה את בגדיו של חיליק. לא יאומן כמה חפצים משלו הצטברו אצלי במשך השנים.

מילאתי את המזוודה בבגדיו, הוספתי את ספריו, משקפי הקריאה שלו, נרתיק כלי רחצה עם מברשת שיניים,  סכין גילוח ומסרק, קרם פנים ואפטר שייב, נעלי בית ו... הבטתי סביבי, מה עוד?

"מה אתה עושה יניב?" הפריע לי חיליק, מביט בי בפליאה.

"כמו מה זה נראה? אני אורז את הדברים שלך ומעיף אותך החוצה. אני חושב שארזתי הכול, אם שכחתי משהו אני אשלח לך אותו בדואר, בסדר?"

"לא. לא בסדר. תפסיק עם זה, די. אני מצטער על מה שאמרתי, לא התכוונתי להאשים אותך יניב, אתה לא אשם בכלום, אני אוהב אותך."

"אני יודע. גם אני אוהב אותך, אבל אני כן אשם, אשם בזה שנתתי לך לסגור אותי בארון שלך כל כך הרבה שנים. אני באמת לא מבין למה, אולי בגלל מה שקרה לי בצבא לא חשבתי שמגיע לי משהו טוב יותר, או שאולי זה קרה בגלל שאני סתם הומו פחדן עם חרדת נטישה? לא יודע, אבל אני יודע שזה נגמר. אני לא מוכן יותר לחיות ככה. קח את הדברים שלך ועוף לי מהחיים חיליק." אמרתי ודחפתי לידו את ידית המזוודה.

הוא אחז בה והביט בי, חסר ישע, "אתה מתכוון לזה ברצינות?" שאל בחוסר אמון.

"כן, אני מתכוון לזה בשיא הרצינות. לך מפה."

בלי להתווכח יותר הוא גרר את המזוודה לעבר דלת הכניסה, פניו אטומות ומבטו בוהה. "אתה בא איתי יובל?" פנה לבנו שהביט בנו בשתיקה.

יובל פנה אלי, "אני יכול להישאר אצלך איזה יום יומיים יניב, רק עד שהעניינים בבית יירגעו קצת?"

"בטח, אין בעיות. אתה מוזמן להישאר בחדר האורחים שלי כמה זמן שתרצה, ואני אשמח להכיר גם את החייל שלך."

"אחלה, תודה."

פתחתי את דלת הכניסה והובלתי את חיליק החוצה, ידי מונחת קלות על שכמו. הגבר החזק והבטוח בעצמו שאהבתי כל כך הרבה שנים כאילו הזדקן בבת אחת, נראה פתאום מכווץ, אפור ולא ממוקד.  

מודאג ואשם חשתי צורך ללוות אותו למכונית ולהשגיח שהוא ישוב בה לבטח. "הכול בסדר חיליק, אתה מרגיש טוב?"

"לא, אני מרגיש רע מאוד. חשבתי שאני אהבת חייך."

"אתה באמת אהבת חיי, מעולם לא אהבתי אף גבר כמו שאהבתי אותך. מרוב אהבה אליך שכחתי את עצמי, מזל שיובל הזכיר לי שמגיע לי משהו טוב יותר מגבר שחושב שלאהוב אותי זו סטייה מגעילה. תחזור הביתה לאשתך ותסדר את החיים שלך ואל תדאג ליובל, אני אשגיח עליו."

הוא הנהן בפיזור נפש והתניע. "תודה, להתראות יניב."

"כן, אולי." אמרתי בשקט, לא בטוח שהוא שמע אותי מעל רעש המנוע, וחזרתי הביתה, מוכן לחיות בלעדיו את שארית חיי.

כפיות ולישון11.

יובל ואילן - החבר הנחמד והביישן שלו - החליטו לבלות את יום שישי בבית במקום לצאת לבלות. אחרי שאכלו איתי ארוחת ערב הם הסתגרו בחדר של יובל וחוץ מפרצי צחוק חנוקים וחריקה קלושה של קפיצי המזרן לא שמעתי מהם יותר שום דבר.

נשכבתי על הספה מול הטלוויזיה ונמנמתי מול יומן החדשות כשאני מבטיח לעצמי שהנה, אני כבר מרגיש טוב יותר, ואני בכלל לא מתגעגע ודואג יותר לחיליק, זו סתם התקררות קטנה שגורמת לעיני לדמוע ולשנתי לנדוד.

לא שוחחנו מאז שזרקתי אותו החוצה וכל מה שידעתי עליו הגיע מיובל שהקדיש את רוב זמנו למבחן הבגרות במתמטיקה, מניח להוריו לפתור בעצמם את בעיותיהם.

שמעתי אותו מזכיר כבדרך אגב בשיחת טלפון עם אילן שהוריו כנראה מתגרשים סוף סוף. אבא גר בינתיים במשרד שלו במפעל ואימא מוכרת את הווילה ותלך עם אחותו לגור אצל המאהב שלה שהשיג בשעה טובה גט מאשתו הנקמנית.

"איך אבא שלך יכול לגור במשרד?" לא התאפקתי לשאול אחרי ששני האוהבים הצעירים נפרדו זה מזה בהצהרות אהבה ובנשיקות דביקות שגרמו לי מבוכה.

"אהה, אל תדאג." אמר יובל בעליזות - הוא היה נער טוב מזג ועליז ונוכחותו הנמרצת הקלה עלי מאוד את הבדידות – "יש לו שם ספה, מטבחון ומקלחת קטנה. אני ואילן היינו שם המון פעמים כשרצינו פרטיות. הספה קצת קשה, אבל לא נורא."

"בטח קר לו שם." הערתי, מנסה לתאר לעצמי את חיליק חובב הנוחות גר במשרד עגום וקודר.

"אז שילבש סוודר ועוד גרביים." פטר יובל את דאגתי בקלות ראש ושקע שוב בספריו. הפרופיל שלו, טון קולו, מחוות קטנות שעשה כשדיבר וצחק, הכול הזכיר לי עד כאב את אביו.

הקריין דיבר על התמוטטות הבורסה באיזה מקום, ואחר כך, בעודו מתרגש מרעידת אדמה שהתחוללה אי שם, שקעתי בתנומה.

ישנתי וחלמתי, ובחלומי נסעתי לבית הורי באוטובוס, לפני צומת ג'למי הצצתי מהחלון ובדקתי בדאגה מה מצבו של העץ הבודד. לשמחתי הבחנתי בניצנים ירוקים מבצבצים על ענפיו הערומים והבנתי שהוא הצליח לשרוד למרות שהוא תקוע באמצע כביש בין עירוני סואן. העץ הבודד עדיין חי חשבתי בקורת רוח ואז נגע מישהו בכתפי.

התעוררתי בבהלה והתיישבתי, מבולבל, רואה מולי את חיליק, המזוודה הגדולה שלנו בידו, עומד ומביט בי. "הערתי אותך?" הוא שאל, נבוך קצת, "חייכת אז חשבתי ש... סליחה, לא התכוונתי. רק הבאתי קצת בגדים ליובל. איך אתם מסתדרים יחד?"

"נהדר. הוא ילד נחמד מאוד."

"הוא שם?" גרר חיליק את המזוודה אל חדר האורחים בכוונה להיכנס אותה פנימה.

זינקתי מהספה ואחזתי בכתפו, "לא. אל תיכנס עכשיו. הוא נמצא שם עם אילן."

"אני מבין." שמט חיליק את המזוודה מול הדלת, הסתובב והביט בי, מניח לי לבחון אותו בעוד ידי נשארת מונחת על כתפו.

"יניב." אמר אחרי ששתקנו כמה שניות, מביטים זה בזה. "מה שלומך?"

"לא משהו, ואתה?"

הוא כרך את ידיו סביבי ומשך אותי אליו לחיבוק גדול. "עכשיו כבר יותר טוב."

הנחנו את המזוודה לנפשה והלכנו יד ביד למיטה. אחרי שגרמנו גם לקפיצי המזרון שלנו לחרוק קצת התקלחנו יחד – "סוף סוף מקלחת שאפשר לזוז בה." אמר חיליק בהנאה - ואחר כך התכרבלנו מתחת לשמיכה וניסינו לחשוב מה הלאה.

"שרי לא רוצה לגור יותר בווילה שלנו. אבא שלה בנה אותה לפי טעמו והיא שונאת אותה. היא רוצה לגור בעיר עם ישי."

"מי זה ישי?"

"החבר שלה. הם הכירו מזמן, עוד כשהיא הייתה בתיכון. בגלל אבא שלה הם נפרדו והיא נתקעה איתי. אני מקווה שיום אחד היא תצליח לסלוח לו."

"ולך."

"לא מגיע לי שיסלחו לי."

"אל תדבר ככה."

"אבל זה נכון, וגם יובל שונא אותי כי הרבצתי לו."

"סטירה אחת קטנה לא תזיק לו, אני בטוח שהוא כבר שכח מזה."

"אף פעם לא הכיתי אותו קודם. אני לא מאמין שעשיתי את זה, אני כל כך כועס על עצמי."

"לדעתי מה שאמרת לו היה יותר גרוע מהסטירה, אבל הוא ענה לך יפה מאוד. חבל שאני בגילו לא הייתי כל כך בטוח בעצמי."

"הדור הצעיר הזה... אין לי מושג איך הם יצאו כאלו." נאנח חיליק.

"למה הלכת לגור במפעל? לא כאב לך הגב מהספה הקשה במשרד?"

"היא מספיק טובה בשבילי. מאין לך שהספה במשרד קשה?"

"יובל סיפר לי."

"אז שאלת עלי?" שמח חיליק.

"בטח ששאלתי, דאגתי לך."

"גם אני דאגתי. בלבלתי ליובל את המוח בשאלות עליך כל כך הרבה פעמים עד שהוא אמר לי להפסיק לנדנד לו ולבוא לראות בעצמי מה שלומך."

"בגלל זה באת? חשבתי שהגעת לכאן כדי להביא ליובל בגדים."

"זה היה רק תירוץ."

"באמת? בחיים לא הייתי מנחש."

"הנה, שוב יוצאת ממך הפולנייה המרשעת, שאלתי את עצמי לאן היא נעלמה, אני לא יודע איך סבלתי אותה כל כך הרבה שנים."

"גם אני לא, אתה פשוט קדוש מעונה." דגדגתי אותו.

הוא צחק, התפתל ודגדג אותי בחזרה. נאבקנו וצחקנו כמו ילדים עד כשיובל דפק בדלת ושאל אם גם לנו בא לאכול משהו.

חיליק החליף צבעים מרוב מבוכה וגם אני התביישתי קצת, אבל אמרתי לעצמי להפסיק להיות דביל, הרי זה הבית שלי ואין לי במה להתבייש, בטח שלא מילד כמו יובל.

שמתי על עצמי חלוק ויצאתי. אילן עמד וטיגן חביתה ענקית מדיפת ניחוח, פרוסות לחם השחימו בטוסטר, הקומקום העלה אדים ופתאום התיאבון שאבד לי לאחרונה שב ובגדול.

"זה אבא שלי שם?" החווה יובל בסנטרו לעבר חדר השינה, "או שסוף סוף קיבלת שכל ומצאת לך מישהו שווה יותר?"

"בעיני אין אף אחד ששווה יותר מאבא שלך, ועכשיו לך ותתפייס איתו. תגיד לו שאתה לא כועס על הסטירה שהוא נתן לך כי הוא אוכל בגללה את הלב."

"אבל אני כן כועס."

"אז תגיד לו את זה ותסלח לו כדי שנוכל לשבת לאכול בשקט."

יובל הביט באילן - שחייך והניד אליו בראשו לאות כן - ונכנס לחדר השינה. כמה דקות אחר כך הוא וחיליק יצאו משם מחייכים ואנחנו התיישבנו לאכול. טרפנו את כול האוכל תוך כמה דקות, אחר כך ראינו סרט מתח רצוף מכות ויריות והלכנו לישון.

"אל תחזור לגור במשרד, אני רוצה שתבוא לגור איתי." אמרתי לחיליק כשהתכרבלנו יחד במיטה.

"אני אשמח מאוד לבוא לגור אתך יניב, אבל אני אף פעם לא אצליח להיות כמו אילן."

"לא נורא, כבר השלמתי עם זה שאתה לא יודע לבשל."

"יפה מצדך, אבל אתה יודע שלא לזה התכוונתי."

"זה בסדר חיליק, גם אני לא מתכוון לצעוד עם דגל במצעד הגאווה. אני רק אשב בצד בבית קפה ואנופף להם. יש מצב שתבוא איתי?"

"אני לא יודע אם יהיה לי אומץ. קשה לי עם עצמי יניב, אני יודע שאני לא בסדר, אבל מאוד קשה לי לקבל את עצמי כהומו. אין לזה שום קשר למה שאני מרגיש כלפיך, זו לגמרי הבעיה שלי. אני נורא מצטער ומתבייש, אבל אני לא חושב שאני אי פעם אצליח לקבל את עצמי בשלמות כמו יובל ואילן. מצטער, זו האמת ואם אתה רוצה לזרוק אותי החוצה בגללה זה בסדר, זכותך."

"חיליק." נרגש מנאומו הבטתי בפניו האהובים, המוכרים לי יותר מפני, "חשבתי עלינו הרבה בשבוע האחרון ואני מבין עכשיו שהשלמתי עם הכל כי גם אני לא ממש מרגיש נוח עם האהבה שלי לגברים. סך הכל היה לי די נוח לחיות אתך בארון ויכול להיות שאם הנסיבות היו אחרות גם אני הייתי מתחתן כמוך... לא יודע. בכל מקרה, אני מבקש ממך להפסיק להתנצל לפני כל הזמן, לא הכרחת אותי לחיות אתך, זאת הייתה הבחירה שלי. אני אוהב אותך מאוד, אבל אם עוד פעם אחת אני אשמע ממך הערות הומופוביות כמו ששמעתי אותך אומר ליובל אתה זה שתחטוף סטירה."

"הנה, היא שוב חזרה, הפולנייה הכעסנית, התגעגעתי. קדימה, בוא כפיות ונלך לישון. לילה טוב יניב."

"לילה טוב אהבת חיי."