4. חורף

הבנות חיכו לנו בשער שדה התעופה. דוב רץ אל אשתו, חיבק אותה ונכנס איתה לרכב. אני ובטי נשארנו עומדים זה מול זה, לבד בפעם הראשונה מאז האונס. בטי נראתה טוב. היא הסתפרה בתספורת קצוצה שהבליטה את עיניה היפות ואת עצמות לחיה הגבוהות, ולבשה ג'ינס חדש והדוק וסוודר אדום שנשמט על כתפה, חושף חלקת עור זהוב.

מה שרציתי היה לנשק אותה על שפתיה האדומות והמלאות, על צווארה הגלוי והעגול, על כתפה החלקה, ובעוד כמה מקומות שאי אפשר לדבר עליהם. במקום זה עמדתי כמו אידיוט, לופת את הנשק ושותק. הבנתי שלא אוכל לדבר איתה במגרש החניה עם כל האנשים סביבנו. בשביל מה שרציתי להגיד הייתי זקוק לפרטיות. אחרי שנגיע לאיילת השחר נוכל להיות לבד ואחר כך אסתלק. אני אתפוס טרמפים חזרה לבסיס ואניח לה לנפשה החלטתי, והשתדלתי להתעלם מהרצון לגעת בה ולהריח אותה. זה לא עבד, עמד לי כמו טיל והלב שלי דפק נורא חזק. גוטמן, שיצא גם כן לחופש, ניגש לבטי, הציג את עצמו בחיוך נחמד, והחמיא לה על התספורת החדשה שלה. "הצלמת שצלמה אותך עשתה לך עוול, את הרבה יותר יפה במציאות." אמר במבטא צרפתי שרמנטי, ונישק לה את היד כמו אציל פולני.

זה כבר ניער אותי מההלם. "חופש נעים גוטמן." אמרתי בתקיפות, ופתחתי לבטי את דלת המכונית כמו פיליפ המסכן של לאריסה - כנראה שהמבטא הצרפתי השפיע עלי - בטי חייכה חיוך מסנוור אל גוטמן ונכנסה למכונית.  

רק אחרי ארוחת הצהרים נפרדנו מדוב ויעל והלכנו לחדר שלנו. החדר היה נחמד מאוד, האוכל טעים, הנוף נפלא, ואם הגשם יפסק אפשר יהיה לראות את אתר החפירות בחצור ולבקר במוזיאון, אבל כרגע רציתי רק דבר אחד, להיות לבד עם בטי ולדבר עלינו.

במקום להתנפל עלי בצעקות כמו שחשבתי שתעשה היא חייכה אלי והלכה למקלחת. הייתי מופתע, אבל שתקתי. חיכיתי שתצא, בודק בינתיים את החדר הגדול ושואל את עצמי למה יש שם שתי מיטות נפרדות ולא מיטה אחת כפולה.

בטי יצאה, לבושה חלוק קטיפה כחול עם צווארון סיני גבוה, והתיישבה לצידי. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהחלטתי להתנהג כמו בן אדם הגון, מה שסבא קרא להיות מענטש.

היא התיישבה לצידי והביטה בי במבט בוחן. שתקתי בסבלנות, מחכה לה שתתחיל  לדבר ראשונה. "מקס," שאלה, מביטה לי ישר בעיניים, "אתה מוכן להתחתן איתי?"

פי נפער לרווחה, זה היה הדבר האחרון שציפיתי שתגיד. "מה? להתחתן, אבל... אבל למה?" גמגמתי.

נשים! מי יכול להבין אותן? בטח שלא אני.

היא לא צפתה לתגובה כזו והבעה מאוכזבת עלתה על פניה. "אם אתה לא רוצה אני אמצא גבר אחר. אולי מיקי יסכים, ואולי אחד מהחברים שלך, הם נורא נחמדים, חבל שאלכס כבר נשוי."

תפסתי את הראש בידיים וניסיתי להתעשת. "בטי!" צעקתי, "על מה את מדברת? למה את רוצה להתחתן איתי?"

היא קמה והתיישבה על הכסא, רחוק ככל האפשר ממני. "למה לא התקשרת אלי להודיע לי שאתה בסדר? מזל שדוב התקשר."

"לא העזתי, חשבתי שתשמחי שאני מת. חשבתי שאת שונאת אותי."

"לא. אני שמחה שלא נהרגת. כשאבא שלך טלפן וסיפר לי על התאונה כל כך נבהלתי עד שהתעלפתי. זה היה רק לכמה שניות." הוסיפה במהירות למראה הבעת פני המבוהלת.

"אבא שלי הודיע לך על התאונה?" שאלתי.

היא נשכה את שפתה והביטה בי בהתרסה. "כן, הוא ראה את החדשות והתקשר. הוא היה מודאג עד מוות בגללך, ורק שתדע שלא אני הודעתי לו על הלוויה, לא ידעתי מה הטלפון שלו, הוא ראה מודעת אבל בעיתון וצלצל לצבי." היא נשמה נשימה עמוקה והמשיכה, "אבל אם הייתי יודעת איך להתקשר אליו הייתי מודיעה לו."

סוף סוף היא התחילה לכעוס עלי כמו שהייתה צריכה לעשות מההתחלה. "איזו מין התנהגות זו, לריב בבית קברות, ועוד עם אבא שלך?"

היא ניסתה להמשיך, אבל אני כבר הייתי לצידה, מנסה לנשק אותה. כל ההחלטות שהחלטתי פרחו ממוחי. היא לא שונאת אותי, היא לא רצתה שאמות, והיא הייתה כל כך יפה כשכעסה. רציתי רק להרגיש אותה ולחבק אותה חזק.

בטי נאבקה בי, "תעזוב אותי!" צרחה בבהלה, והכניסה לי ברך ישר בביצים. התפתלתי על הרצפה, אילם מרוב כאב. אם יש משהו שכואב יותר ממכה במקום הרגיש הזה, זה מכה באותו מקום כשיש לך זקפה.

בטי כרעה לצידי חיוורת ומבוהלת, "מקס, מקס, אתה בסדר?" שאלה בקול רועד.

לא יכולתי לענות, התרכזתי בנשימות עמוקות ואיכשהו הצלחתי להגיע לאסלה לפני שהקאתי את ארוחת הצהרים. כשחזרתי לחדר, אחרי שהתרחצתי והתעטפתי בחלוק המגבת הלבן, שסיפק לנו המלון, מצאתי את בטי יושבת על המיטה בהבעה נחושה וממתינה לי.

"לפני שאתה מתרגז," אמרה במהירות, "כדאי שתסתכל על הצד החיובי שבעניין."

השתרעתי על המיטה השנייה באנחה, כאב לי מאוד ולא ראיתי במצבי שום צד חיובי. "בפעם הבאה שאת עושה דבר כזה לגבר כדאי שתברחי מהר. יש גברים שלא יקבלו את זה כל כך יפה כמוני." גנחתי.

היא כיווצה את פניה בהבעת הזדהות. "אני נורא מצטערת מקס, אבל תראה, רק לפני שבועיים כשאתה... אה...  תקפת אותי, לא הגבתי בכלל. כשהתנפלת עלי הייתי ממש משותקת, חזרתי להיות ילדה בת אחת עשרה, לא היית צריך בכלל להפעיל כוח כדי ל..."

הרגשתי שאני מסמיק וכיסיתי את פני בידיים.

היא השתתקה לרגע ושוב המשיכה, "חשבתי הרבה על מה שקרה ועל היחסים בינינו והגעתי לכמה מסקנות חשובות. רוצה לשמוע?"

הנהנתי, הייתי חייב להקשיב, זה המעט שהייתי יכול לעשות כדי לפצות אותה. "נתתי לך לרדות בי, זה לא היה טוב, לא בשבילך ולא בשבילי. אני אישה מבוגרת ואתה גרמת לי להיות שוב ילדה קטנה וצייתנית, זה לא בסדר!" חזרה ואמרה מביטה בי במבט רציני, מחפשת את עיני, תרה אחרי אות להבנה.

סוף סוף חזרה אלי יכולת הדיבור, "למה את רוצה להתחתן? מה הסיפור הזה?"

בטי נאנחה. "ורד נעלמה. יש חשש שהיא מתה. אם משטרת גרמניה לא תמצא אותה בקרוב הם יכריזו עליה כנעדרת, ולירז יהיה מועמד לאימוץ. אם אני לא אהיה נשואה לא יתנו לי אותו. אני חייבת להוכיח שיש לי משפחה מתפקדת ותומכת, אחרת ייקחו אותו למוסד ו... ו..." קולה נחנק, והיא הפנתה את פניה ממני כדי שלא אראה את הדמעות.

חיכיתי בסבלנות עד שתתעשת, גם אני הייתי צריך כמה דקות לעכל את הידיעה הנוראית. הרעיון שלירז יעזוב אותנו היה איום מכדי לחשוב עליו. הוא ראה בנו את הוריו והמחשבה שמישהו ייקח אותו מאתנו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת.

"את צודקת, רק אם נתחתן יהיה לנו סיכוי לקבל אותנו. בבקשה בטי, תתחתני איתי." ביקשתי למרות שידעתי שהייתי צריך לסרב להצעה שלה, אבל סליחה סבא, אני לא מענטש אמיתי. כל זמן שהיא לא מגרשת אותי אני לא יכול להתרחק ממנה.

היא הנידה את ראשה, "בסדר." אמרה בפשטות, "אבל יש לי כמה תנאים."

בטח שיש לה תנאים, לנשים תמיד יש תנאים, ותמיד הם בלתי אפשריים.

"מה התנאים שלך?" שאלתי בעייפות.

"אל תהייה כזה," הוכיחה אותי בטי, "אני בסך הכול רוצה שנקנה בית. לדעתי עדיף לשלם כסף למשכנתא ולא לשכר דירה ובתור זוג צעיר יש לנו די הרבה נקודות זכות, בעיקר כי אתה עולה חדש."

היה בזה משהו, אבל רק המחשבה על עזיבת הבית שלנו ברחוב הדקל עשתה אותי עצבני. אני שונא שינויים, והיה לי נוח מאוד לגור שם.

בטי צחקה למראה פרצופי, "אל תדאג, לא נעבור לבית אחר, דוב רוצה לגור עם יעל בטבעון וכדי לקנות שם בית הם צריכים למכור את הבית בנשר. תראה, כבר עשיתי חישובים."

היא שלפה פיסת ניר והראתה לי חישובים מדויקים שכללו את מחיר הבית, ואת סכום התשלומים החודשיים שנצטרך להחזיר לבנק במקרה שניקח משכנתא.

"בטי, חסרים לנו עשרים אלף דולר." ציינתי, "איך עשית את החישובים האלו? חשבתי שאת לא מבינה כלום במתמטיקה."

בטי התעצבנה, "לזה בדיוק אני מתכוונת, אתה מתייחס אלי כמו אל ילדה קטנה. זה לא מתמטיקה, זה כסף, וחוץ מזה תהילה פקידה בבנק והיא עזרה לי עם החישובים."

פניה העגלגלים להטו מעלבון, היא הייתה יפה כל כך שלא התאפקתי ונישקתי את לחייה.

"מקס!" מחתה בטי בכעס ודחפה אותי.

"מה? אנחנו מאורסים, אנחנו מדברים על משכנתא, אסור לי לנשק אותך?" מצב רוחי השתפר לפתע והתחלתי לצחוק. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שסבתא מתה שצחקתי. עד אז אפילו לא חייכתי.

"רגע, זה נושא לשיחה אחרת," אמרה בטי בקפדנות. "שאלת על שאר הכסף, אז ככה, סבתא השאירה לך עשרים וחמש אלף שקל, ואבא שלך מוכן לתת את השאר. אני קבלתי ממנה אלפיים ש"ח ואת כל התכשיטים שלה, חוץ מטבעת הנישואים. את זה היא השאירה לך." היא שלפה מארנקה שקית ניר פעוטה ונתנה לי אותה. בתוך השקית הייתה טבעת הנישואים של סבתא, טבעת רחבה וחלקה עם עיטור מסולסל תואם לטבעת הענבר.

"קחי אותה, אם תרצי נוכל להשתמש בה בחתונה." אמרתי, עדיין המום מזה שלסבתא היה כל כך הרבה כסף. 

"חשבתי שתקפוץ מכעס בגלל שהזכרתי את אבא שלך." אמרה בטי, מביטה בי בחשש, מצפה להתפרצות נוספת. היא ראתה שאני שותק והעיזה להמשיך, "אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השעות אחרי התאונה בלעדיו. הוא ממש הציל אותנו. לירז ירד מהפסים בזמן האחרון, רק אבא שלך מצליח להשתלט עליו. הוא נשאר אצלו בסוף השבוע, מיקי והתאומים לא מסוגלים לטפל בו."

"לירז אצלו? אצל אבא שלי? איפה?" נעדרתי רק שבועיים וכבר חלו כל כך הרבה שינויים בבית.

בטי ליטפה את ידי וספרה שאבא גר בחיפה, בשכונת בת גלים, עם אישה נחמדה מאוד ששמה אניקה והיא אחות במחלקת ילדים ברמב"ם. הוא ולירז מסתדרים מצוין ובעצם כול בני הבית, כולל לני, נפלו בקסמו של אבא ואוהבים אותו מאוד.

"מפריע לך שהוא חי עם מישהי?" שאלה בדאגה, בוחנת את פני.

עצמתי עיניים והנדתי לאות לא. זה היה שקר, הרעיון שאבא מצא תחליף לאימא לא מצא חן בעיני בכלל.

ניסיתי להתנצל על מה שעשיתי, אבל היא הפסיקה אותי בחוסר סבלנות. "אני יודעת. דוב סיפר שהתנהגת בצורה מוזרה, חבל שלא התקשרת, בוא נעזוב את זה." עזבתי את זה ברצון, אם היא מוכנה לשכוח ולסלוח אני בעד.

בטי סיפרה שאחרי שעזבתי הם לא הדליקו את הטלוויזיה כי הבנים למדו ומיקי השכיב את לירז לישון. פתאום אבא שלי התקשר ושאל אם הם יודעים מה קרה. בטי הדליקה את הטלוויזיה, ראתה את שברי המסוקים עם כל הציוד המפוזר והגופות והתעלפה. מזל שלמיקי היה די שכל להתקשר חזרה לאבא ולבקש ממנו להגיע אלינו.

"התעוררתי אחרי כמה דקות וזה היה ממש בית משוגעים," סיפרה בטי. "התאומים נכנסו לפאניקה, ולירז ברח החוצה ובכה בהיסטריה. הוא נרגע רק כשאבא שלך הגיע ולקח אותו על הידיים, ונוסף לכך התחילו להתקשר כל החברים שלך ולשאול מה אתך ואיפה אתה. אלכס ואינה היו נהדרים, והתינוק שלהם כזה מתוק, אני מתה עליו." היא חייכה חיוך ענוג ששבר את ליבי.

זה שהיא לא יכלה ללדת היה עוד הוכחה שאלוהים הוא בן זונה מסריח עם חוש הומור מעוות. עד שצבי הגיע וסיפר שאיחרתי את הטיסה ואני חי, כבר היו אצלנו לפחות עשרה חברים שלי, כולם שתויים קצת, ומאוד עצובים, שניסו לנחם את עצמם ואת בטי.

"כל גבר פנוי לקח אותי הצידה ואמר לי שעכשיו הוא מבין למה מקס הסתיר אותי. קבלתי המון מחמאות והצעות ניחומים, קצת רטובות מוודקה, אבל מאוד נלהבות." הזעפתי פנים, כבר יכולתי לתאר לעצמי את החברים שלי מזילים ריר על בטי, עם חברים כאלה לא צריך אויבים.

היא צחקקה, "יורי נורא מתוק, וגם ייבגני. מזל שאתה חי מקס, אני חוששת שלא הייתי מצליחה להחליט עם מי משניהם אני..." היא התחילה לצחוק למראה פני הזועפים.

"אל תכעס, הם נורא שמחו כשהתברר שאתה חי והחליטו שאת נשף יום ולנטיין הם יקדישו לכבודך. תהיה מסיבה במסעדת מוסקבה בצ'ק פוסט והחלטנו לעשות אותה בסגנון שנות הארבעים, ולרקוד רק ריקודים ישנים כמו טנגו וולס. יורי כבר נותן לי שיעורים כי אני ממש גולם בריקוד. הוא טוען שנוכל להצליח לרקוד טוב רק אם נכיר זה את זו בצורה אינטימית. למה הוא מתכוון לדעתך?" שאלה וצחקה בעליזות.

רשמתי לעצמי להרביץ ליורי מכות, וניסיתי שוב לחבק אותה, היא התחמקה ממני בעדינות. "זה מביא אותנו לתנאי השלישי מקס, בלי סקס. אני מצטערת, אבל אני לא יכולה. קשה לי אפילו לחשוב על זה, ואתה יודע לאיזה 'זה' אני מתכוונת."

"תני לי להבין," ניסיתי לסדר במוחי המבולבל את שפע המידע שנחת עלי, "את רוצה שנתחתן ונקנה בית, אבל את לא מוכנה לסקס, למרות שלא אכפת לך לפלרטט עם... עם..." התחלתי לגמגם מרוב כעס.

בטי קפצה מבוהלת מהמיטה, מוכנה לזנק לכיוון הדלת אם רק אזוז לעברה. זה הכאיב לי נורא - אי אפשר לאהוב מישהו שפוחדים ממנו, אפשר להזדיין או לעשות סקס, אבל אי אפשר לאהוב - למדתי את השיעור הזה בצורה הקשה והכואבת ביותר שרק אפשר.

נשכבתי שוב על המיטה ושילבתי את ידי מאחורי ראשי, "בסדר בטי, בלי שום 'זה', נפריד את המיטות המטופשות האלו ונישן בנפרד."

בטי נרגעה וחזרה לשבת. "המיטות הנפרדות הן בשביל זוגות דתיים שצריכים לישון לחוד בגלל הנידה." הסבירה והסמיקה. "אנחנו מתחתנים בשביל הילד. אחרי שנקבל אותו נוכל להתגרש, נמכור את הבית ו..." העמדת הפנים שלה שהכל בסדר ושם דבר נורא לא קרה התמוטטה סוף סוף. היא התחילה לבכות בשקט, והחביאה את ראשה מתחת לכרית. "למה היית חייב להרוס הכל? לא היה אכפת לי שאתה שותה לפעמים, ושאתה קנאי, ושאתה מחביא אותי בגלל שאני לא משלכם, אבל איך יכולת להכאיב לי ככה?" התייפחה לתוך הכרית.

"אני לא יודע, סליחה." עניתי והעזתי ללטף את קפל מרפקה הרך שנח על הסדין. היא הסתובבה אלי ונגעה בעדינות בפני, מחליקה על לחיי ועל שפתי, נישקתי את ידה הקטנה ושתקתי, איך יכולתי לספר לבטי המתוקה על החיה הרעה שנמצאת אצלי בפנים ויודעת רק לפגוע ולהזיק?

למרות שעצמתי את עיני, הדמעות התעקשו להחליק החוצה ולהרטיב את הכרית. בכיתי עליה ועל כל שאר המסכנות שהכאבתי להן וניסיתי שוב לבקש סליחה. בטי חיבקה אותי, והניחה לי לבכות על כתפה עד שנרדמנו.

חלמתי שאני במסיבת יום ולנטיין, אבל האישה היחידה שם הייתה בטי, לבושה שמלת נשף אדומה חסרת כתפיות ונעלי עקב אדומות. כולם לבשו חליפות ערב אלגנטיות ובטי הסתחררה בין הגברים, רוקדת מעט עם אחד ועוברת לבא בתור, עד שהגיעה אלי. פתאום היינו לבד, רוקדים ואחר כך מתנשקים, ופתאום היינו במיטה. בטי הייתה ערומה, לוהטת כולה, מתנשקת איתי, מחבקת אותי בחוזקה ופתאום החלום הפך למציאות. התעוררתי מהחלום וגיליתי שאני במיטה עם בטי. איכשהו הצלחתי להפשיט אותה מהחלוק שלה ומתוך שינה ניסיתי לעשות איתה אהבה. ברגע שהבנתי מה קורה לי התגלגלתי למיטה השנייה והתכסיתי במהירות, הייתה לי זקפה ענקית, והייתי נורא מגורה ומבולבל. "סליחה בטי, אני נורא מצטער, זה היה מתוך שינה. לא התכוונתי." החדר היה חשוך למחצה, בשעון המעורר שליד המיטה ראיתי שהשעה כבר כמעט חמש בערב. ארוחת השבת תוגש בשעה שש בדיוק. ניסיתי לצאת מהמיטה, אבל בטי זרקה מעלי את השמיכה והתיישבה עלי ברגלים מפושקות.

"לאן אתה הולך?" שאלה והידקה את כתפי אל המזרון.

"אבל אמרת בלי סקס." מחיתי. היא ישבה עלי, עירומה לגמרי, ובלי לחשוב ניסיתי לגעת בשדיה המלאים. בטי אחזה בפרקי ידי והצמידה אותם אל ראש המיטה המגולף עץ. היא התפתלה מעלי עד שהכניסה אותי לתוכה, והחלה לנוע מעלי בתנועות איטיות ומשגעות. כל פעם שניסיתי לגעת בה או להגיד משהו היא לחצה על פרקי ידי והשתיקה אותי.

"התעוררתי מחלום כל כך נהדר." אמרה, "חלמתי שאנחנו יחד במיטה, ופתאום הערת אותי וניסית לברוח." היא התכופפה ונישקה אותי על הפה, נושכת את שפתי ומהדקת את שריריה סביבי.

כאן כשל כוח הסבל שלי, שחררתי את ידי, לפתי את מותניה והתהפכתי, מועך אותה מתחתי. היא כרכה את רגליה סביב מותני וכמה דקות אחר כך גמרנו. שכבנו אחר כך, מתנשפים ומזיעים, והחזקנו ידיים.

"חששתי שהתנאי השלישי לא יחזיק מעמד," אמרה בטי, "הגיע הזמן לתוכנית החלופית."

"מה התוכנית החלופית?" שאלתי בחשש, מי יודע איזה עוד רעיונות יעלו במוחה?

"אל תדאג, התכנית החלופית היא אותה התכנית, אבל בלי התנאי השלישי." נשמתי לרווחה, אבל היא עוד לא סיימה. "ואולי תוכל להחליף את יורי ותלמד אותי לרקוד? הוא נורא מתוק אבל..." היא נישקה אותי בעדינות והלכה למקלחת, צוחקת לעצמה.

"קום כבר מקס, אני מתה מרעב בוא נלך לאכול." קמתי וניגשתי למקלחת ומשכתי את הוילון שכיסה את פינת המקלחת. "גם לי יש תנאים, אני רוצה לראות אותך כמו שצריך, באור ולא... את יודעת, כמו שהיה עד עכשיו."

היה לה קשה, אבל היא עמדה בכך והניחה לי לגשת אליה לסבן אותה וליהנות מגופה היפה ומעורה השחום שנצץ במים. אחרי ששטפתי ממנה את הסבון הושבתי אותה על הכיור והתעלסנו בעמידה בטי עצמה את עיניה וכרכה את רגליה סביב מותני, מתמסרת לי, רועדת בזרועותיי. כבר מזמן לא הייתי מאושר כל כך. "זו הייתה חוויה מתקנת לטראומת המקלחת שלנו." אמרה אחרי ששכבנו במיטה, רטובים עדיין. איכשהו דילגנו על שלב ההתנגבות.

"למה את מתכוונת?" שאלתי בחשדנות.

בטי לטפה את ראשי ונאנחה, "אני מתכוונת ששנינו מקשרים מקלחת לניסיון מיני לא נעים." הסבירה.

הפרנויה שלי התגברה. איך היא ידעה לעזאזל שהפעם הראשונה שלי עם רומן הייתה במקלחת? עד היום לא ידעתי איך הוא סידר שאף אחד לא יכנס. הוא אפילו השיג מפתח ונעל את הדלת. בחלומותיי אני שומע את החריקה של המנעול החלוד ומתעורר בבהלה, ובמקלחות ציבוריות אני נעשה עצבני נורא, כמו שיעידו כמה אנשים שעשו איתי טירונות בגולני.

"מה את יודעת עלי ועל מקלחות?" שאלתי אותה, מתאמץ לדבר בקול רגוע.

בטי המשיכה ללטף אותי בעדינות, חושבת איך לענות לי. בדרך כלל אני שונא שנשים עושות לי את זה אחרי הסקס, אבל אתה זה היה שונה. המגע שלה באמת הרגיע אותי.

"אתה מדבר מתוך שינה מקס." אמרה לבסוף, "ואני מבינה יותר רוסית ממה שנדמה לך."

נאנחתי, הבן אדם עובד קשה כדי להישאר בשליטה, ואז, כשהוא נרדם, תת ההכרה הבוגדני שלו מתפרע ומתחיל לפטפט – מה אני יכול לעשות? להפסיק לישון? לא מעשי, לישון בלעדיה? מעשי עוד פחות.

"יש כאלה שטוענים שכל החיים אנחנו מנסים לעשות תיקון לילדות שלנו." הושיטה לי בטי חבל הצלה, אבל אני סירבתי לקבל אותו.

"לא הייתי ילד. הייתי גבר ורציתי לחיות. רומן היה הכרטיס שלי לחיים. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשבת בשקט ולא להתנגד. מה שבאמת נורא זה שגם נהניתי מזה."

אף פעם לא הודיתי בכך בפני איש, כמעט שלא העזתי להודות בכך בפני עצמי, אבל הוא לא היה צריך להפעיל כוח כדי לזיין אותי. התנהגתי כמו בתולה שרוצה אבל מתביישת. סיפרתי לעצמי שפחדתי ממנו, אבל לא יכולתי להסביר את ההנאה שחשתי. כשהוא הצמיד אותי לקיר והתחיל לסבן לי את הבטן ואת התחת וכל השאר לא ניסיתי להתנגד. התעקשתי רק כשהוא ניסה לנשק אותי על הפה, כאילו שזה מה שהיה חשוב - אתה יכול לזיין אותי בתחת, אבל אל תכניס את הלשון שלך לפה שלי.

בטי הבינה. "העילוי לא הכריח אותי אף פעם. נהניתי ממה שהוא עשה לי. ידעתי שזה רע ואסור, אבל נהניתי. הרגשתי שהוא היחיד שאוהב אותי באמת. כשהם גילו והענישו אותי הייתי מרוצה, פתאום שמו לב אלי, התייחסו אלי כאל יותר מכוח עזר שמחתל תינוקות ושוטף כלים. זה היה שווה את המכות שקבלתי. אימא השתוללה מכעס, פעם ראשונה ששמעתי אותה מקללת ועוד בערבית." היא צחקה במרירות, "לפחות הפעם היא נגעה בי."

חיבקתי אותה ברוך, חש חולה מרוב צער ורחמים. היא פתחה לפני את הלב בלי חשבון, למה לא יכולתי להתנהג באצילות כמוה?

ספרתי לה חלק מהאמת, אבל לא את כל האמת. מילא הזוועה של הכלא, את זה יכולתי לתרץ, אבל איך אפשר להסביר או לדבר על השנה שאחריה? כמו פחדן שכנעתי את עצמי שעודף כנות עלול להיות רעל ליחסים שלנו. החלטתי למחוק את השנה ההיא מההיסטוריה שלי. סך הכל אני בחור טוב, חשבתי לעצמי. רק המלחמה גרמה לי להיות כזה, בעצם מגיע לי צל"ש ששרדתי את כל החרא שעברתי. במקום להתבייש במה שעשיתי עברתי לרחמים עצמיים.

בטי המשיכה לדבר, בניגוד אלי היא לא ריחמה על עצמה כלל, "אימא שלי לא אישה רעה רק... אני לא יודעת, היא פשוט לא ידעה מה לעשות, היא הייתה כל כך צעירה וכל שנתיים נולד לה עוד תינוק, ואבא בכלל לא עזר לה. לפני החתונה הוא הבטיח הרים וגבעות, אבל אחר כך, כשהילדים באו, היא נשארה לבד, בלי שום משפחה תומכת, רק הליטאים הקרים האלה שהתייחסו אליה כמו אל פרענקית שגנבה להם את הרבי שלהם."

בטי ישבה על המיטה, גבה נשען על הקיר, רגליה כפופות, מביטה ישר לפנים, נמנעת מלהביט בפני. "שאלתי את עצמי מה גורם לי לרצות דווקא אותך, אתה לא תאהב את זה, אתה רוצה לדעת מה אני חושבת?"

הנהנתי, חושש להפריע לגילוי הלב הנדיר שלה, בטי נגעה בי, מלטפת את זרועי, "לדעתי הסיבה היא כי אתה סמכותי וקנאי בדיוק כמותו. אתה גורם לי להרגיש שוב כמו ילדה, זה מדליק אותי, אבל זה חולני, זה לא טוב, אני..." היא נאנחה, "אני כל כך מבולבלת מקס, אני לא יודעת מה לעשות." 

"את צריכה לאהוב אותי כמו קודם וזהו." עניתי בפשטות.

בטי קמטה את מצחה, מביטה בי במבט תוהה, "אבל אף פעם לא אמרתי שאני אוהבת אותך, אמרתי שאתה חמוד ומתוק ואני אוהבת להיות אתך במיטה, אבל אהבה זה סתם שטויות. אתה יודע מה דעתי על הקשקוש הזה."

נכון, אף פעם לא דברנו על אהבה ועכשיו בטי עשתה לי את התרגיל שעשיתי לאחרות. גם אני התנהגתי ככה עם נשים שלקחתי למיטה, הרעפתי מחמאות והצהרות חיבה, אבל אף פעם לא הזכרתי אהבה. מסתבר שלני צדקה - נשים יכולות לעשות כל מה שגברים עושים, חוץ מלהשתין בעמידה - מרוב ייאוש התחלתי לצחוק.

"מה מצחיק כל כך?" בטי קמטה כנגדי את מצחה בזעף.

ליטפתי את ירכה המשיית. "את צודקת בכל בטי, אני פשוט כל כך שמח שאת עדיין רוצה אותי, אני אוהב אותך מאוד והייתי מתחתן אתך גם בלי האיום שייקחו לנו את לירז."

היא התבוננה בי בפליאה, "באמת? אבל אני בכלל לא הטיפוס שלך. אני רואה איך אתה מסתכל על נשים, אתה אוהב בחורות בהירות וגבוהות. למה אתה איתי? קודם רצית לעזוב אותי כי הבנת שאנחנו לא מתאימים וצדקת, אני לא מבינה למה התמוטטת כשעזבתי עם סם. אתה זוכר את זה?"

אם אני זוכר? התחלתי לרעוד רק מהמחשבה על הימים האיומים האלה. "מה את רוצה שאני אגיד בטי? אני לא יודע למה, כל דבר צריך להסביר? אני פשוט נעשה חולה אם את לא איתי. כשחזרתי למוצב הייתי כל כך אומלל עד שהלכתי מכות עם דוב, והוא הקצין שלי! זה ממש לא מתאים לי, אפילו חשבתי על התאבדות."

"אני יודעת. דוב ביקש שיוציאו לך את המחסנית ושישימו לך כדורי סרק בנשק. הוא נורא דאג לך. מזל שלא התחלת לשתות."

עכשיו כבר כעסתי. "ראשית, אני לא שותה כשאני על מדים. ושנית, אני לא מאמין לך. דוב לא היה נותן לי לשמור בלי נשק. לא יכול להיות, אם הוא חשש שאני לא יציב נפשית הוא היה צריך להפנות אותי לקב"ן." הדברים שאמרה הכעיסו אותי כל כך עד שקמתי מהמיטה והתלבשתי במהירות.

"אני הולך לאכול," רטנתי, "את באה?"

בטי קמה והתלבשה בזריזות בשמלה ארוכה ושחורה רקומה בחוטי כסף וזהב בסגנון תימני. היא תמיד הייתה כל כך זריזה בהתלבשות, שונה מכל אישה שהכרתי. היא גם אף פעם לא התווכחה או מחתה כשנזפתי בה, גם כשהיה ברור שאני טועה ומתנהג בנבזות. לצערי זה קרה לעיתים קרובות מידי. "למה את נותנת לי לרדת עליך כל הזמן? למה את לא מעמידה אותי במקום? זו אשמתך שאני שתלטן." הצקתי לה בעוד אנחנו ממהרים לחדר האוכל.

"אימא שלי אמרה לי תמיד, אף פעם אל תתווכחי עם גבר כועס, תשתקי עד שהוא נרגע." היא הביטה בי במבט מבודח, "היא הייתה אוהבת אותך מקס, היא גדלה במשפחה מזרחית. הנשים צריכות להיות שקטות וצייתניות ולקבל פקודות מגברים. בחורה ששוכבת עם יותר מגבר אחד היא זונה, חבל שזה נתקע לי בראש כל כך חזק. אולי גם אני צריכה לקבל קצת ניסיון עם גברים אחרים, כמו שיש לך עם כל כך הרבה אחרות. מה דעתך?"

נשכתי את השפתיים ושתקתי. השעה הייתה שש וחמישה, אבל חדר האוכל היה עדיין ריק למחצה, דוב ויעל לא נראו באופק. משכתי את בטי אל ספסל חשוך שנחבא מאחורי שיח בצד חדר האוכל והושבתי אותה בכוח על הספסל, לוחץ את כתפיה אל משענת הספסל, מדבר בשקט אל תוך פניה.

"עכשיו תקשיבי לי גברת," סיננתי בזעם, "אני קנאי. אני מודה בזה. אני חולה מהמחשבה שגבר אחר יגע בך. אני לא אהיה כמו המשוגעים האלה, שמעדיפים להרוג את האישה מאשר לתת לה להיות עם גבר אחר, אבל אם את רוצה אותי אל תחשבי על גברים אחרים. אם את רוצה אחר, בבקשה, תגידי לי ללכת ואני אסתלק. רק אל תבגדי בי, אני אשנא אותך, ואני לא רוצה שזה יקרה. אפילו אם לא נהיה יחד אני לא רוצה אף פעם לשנוא אותך."

היא הנהנה בשקט. "בסדר מקס, אתה צודק."

טעמה של ארוחת הערב היה כנסורת בפי. כל האמיתות שהוטחו בפני הרסו את תאבוני. דוב הודה שהסתובבתי שבועיים עם כדורי סרק וטען שבזמן ששמרתי הוא שמר עלי. "דאגתי לך מקס, פחדתי להפנות אותך לקב"ן. כשאתה במצב כזה אי אפשר לדבר אתך בהגיון. נורא דאגתי לך, כמה חברים אתה חושב שנשארו לי?"

"מרוב שדאגת לי כולם ידעו שאני פסיכי? שאני עלול להתאבד? שאני הולך עם כדורי

סרק? ככה מתנהגים עם חבר?" רתחתי מכעס, איך הוא העז להתנשא עלי ולהתנהג כאילו הייתי ילד?

"מקסי," דוב חיבק אותי בחיבה, "אף אחד חוץ מבוסקילה וגוטמן לא ידעו, והם לא ידברו. לכל אחד יש בעיות לפעמים. דרך אגב, אמרתי להם שיפסיקו לקרוא לך נאצי. אני יודע שאתה שונא את זה." חרקתי שיניים מרוב כעס, אבל דוב רק צחק, הוא היה עליז מאוד היום. לא היה טעם לנסות לריב איתו, הוא פשוט סירב לשתף איתי פעולה.

יום שבת עבר בלי שום תובנות פסיכולוגיות חדשות מצד בטי. פשוט בילינו יחד ונהנינו, טיילנו באתר העתיק והלכנו למוזיאון, ובטי זכתה במעריץ חדש. המדריך במוזיאון התפעל כל כך משאלותיה הנבונות ומהיקף ידיעותיה עד שנגרר אחריה גם לארוחת צהרים, בוהה בה בהתפעלות בעוד הוא מנסה להעמיד פני מלומד שענינו הוא רק ארכיאולוגיה.

שתקתי ולא הגבתי על התנהגותו המעצבנת, ורק כשהיינו לבד בחדר הוצאתי מכיס מעילה של בטי את הפתק ששם בו בהיחבא וקרעתי אותו לגזרים בחמת זעם. בטי צחקה ונישקה אותי עד שנרגעתי, ואת השעות האחרונות שלנו באיילת השחר הקדשנו להתעלסות ארוכה ומספקת.

לפני שנפרדנו הבטחתי לה לא לספר לאף אחד בבית על התכניות שלנו עד שלא נגבש אותן לגמרי, ובטי הבטיחה לברר את כל הפרטים בקשר לחתונה בקפריסין. היא טענה שאין לה חשק להתעסק עם הרבנות ושהמהירות מהווה גורם מכריע בתכניות שלנו. "אם לא נמהר עלולים לקחת לנו את הילד. אין לנו זמן להתמזמז בויכוחים עם אולמי חתונות על תאריכים ותפריטים. נעשה את זה קצר וזריז." פסקה.

הסכמתי מיד, האמת היא שדי רווח לי שלא אצטרך להתעסק עם רבנים שיתחילו להציק לי למה לא עברתי ברית מילה, וכמובן שהיא צדקה, לא היה לנו זמן להתעסק עם כל השטויות של הזמנת אולם וכל זה, המהירות הייתה חשובה מאוד. אמנם חלף בי הרהור מעורפל שרוב הנשים אוהבות את כל הטקס הזה של שמלה לבנה וכל הבלגן סביב החתונה וירח הדבש, אבל בטי אף פעם לא הייתה כמו כולן, ואם היא לא אמרה כלום אני בטח לא התכוונתי לדבר על זה.

אחרי שהבנות החזירו אותנו לקרית שמונה ונסעו חזרה הביתה נשארנו לבד במנחת, מצפים למסוק, ואז סיפר לי דוב שבכוונתו ללכת ללמוד מחשבים ולעזוב את הנדסת המכונות. "אבא יתאכזב נורא, אבל אני לא רוצה לעבוד ב'יהלום'." אמר לי בקול החנוק הזה, ששמר עד עכשיו לדיבורים על הפרידה מיעל.

לא הייתי יותר מידי מופתע. צבי קיווה כמובן שהבן שלו ימשיך את דרכו בניהול העסק, אבל דוב לא התאים לעבודה ב'יהלום', לא היה לו חוש טכני והוא לא ידע איך לדבר עם הלקוחות ועם העובדים.

דוב חשש לספר לאביו את האמת, הוא הרגיש כל כך מדוכא מהפרידה שלו מיעל עד שלא העיז להתעמת עם צבי ולשבור לו את החלום. "מספיק שעשיתי לו בושות וגרמתי לאשתי לברוח ממני, לא יכולתי לאכזב אותו שוב." אמר דוב, "אבל עכשיו כשיעל בהריון ואנחנו שוב יחד אני מתכוון לספר לו הכל."

ברכתי אותו, שמח מאוד בשמחתו, כובש את עקצוץ הקנאה שדקר אותי בחשאי. כמעט כל החברים שלי, חוץ מקוליה ומיורי - הרווק הנצחי - כבר נשואים ומתחילים להקים משפחות, חבל שבטי לא יכולה ללדת. אולי היא תסכים ללכת לטיפולי פוריות? ואם לא, אז אולי אחרי שנגמור את האימוץ של לירז נאמץ עוד ילד קטן ואולי ילדה? זה יהיה נחמד, אני מת על ילדות.

"אבא כבר לא צעיר והוא מתכנן לפרוש בעוד כמה שנים." אמר דוב בכובד ראש "לדעתי, אחרי שהוא ישלים עם זה שאני לא אמשיך את השושלת, הוא יציע לך להחליף אותו. כבר עכשיו אתה פחות או יותר הסגן שלו, שולה ספרה לי שאבא סומך עליך מאוד והוא רוצה שתיסע אתו לחו"ל לפגוש את הספקים שלו. איך הגרמנית שלך?"

שתקתי, המום לגמרי. 'יהלום' הוא מפעל משפחתי, לא חברה גדולה, וברור היה לי שדוב הוא היורש, למרות שצבי עדיין בריא וחזק ויכול להמשיך בעבודה עוד עשרים שנה לפחות. תמיד חשבתי שדוב יגמור ללמוד ויבוא לעבוד ב'יהלום', ואני אהיה מנהל העבודה שלו, כמו שאני עובד בשביל אבא שלו.

"האמת היא שאני מדבר קצת גרמנית. למדתי גרמנית בבית הספר ובגלל שסבא עזר לי תמיד קבלתי ציונים טובים." אמרתי, "בגלל זה הבאת אותי לעבוד ב'יהלום'? כדי שאני אחליף אותך?"

צבי הסמיק קצת והתפתל באי נוחות. "לא במודע, לא תכננתי כל כך רחוק, אבל כנראה שכן. כשאני חושב על זה יותר לעומק אז אולי אתה צודק, אתה אוהב לעבוד שם, נכון? אבא ייתן לך משכורת גדולה יותר ותוכל לשלוח את בטי ללמוד. היא מתבזבזת בעבודה שם, היא צריכה ללכת ללמוד. אולי תתחתנו?" עכשיו כבר לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לו על התכניות של בטי ועל החתונה המתוכננת שלנו.

"זה נהדר, אבל למה בסוד?" התפלא דוב.

משכתי בכתפי. "ככה היא רוצה, אולי היא חוששת שהמשפחה שלה תכעס על זה. אני לא יודע למה ולא אכפת לי. העיקר שהיא רוצה אותי." חייכתי אליו, כובש את חששי שבטי מתחתנת איתי רק בגלל הילד ולא בגלל שהיא אוהבת אותי באמת. אני אוהב אותה מספיק בשביל שנינו החלטתי, ועליתי למסוק. 

עוד שבוע יא מאנייק!  

מקס צריך לחזור היום. הייתי אמורה לקבל מחזור אתמול. אבל לא קבלתי, אולי בגלל המתח. יכול להיות שטעיתי כשבקשתי מויטלי לחכות למקס בבית כדי שיוכלו לדבר בפרטיות.

אני כל כך מקווה שהם יתפייסו, ויטלי הוא איש כל כך נחמד ורגוע. חבל שמקס דומה לו רק בחיצוניות ולא באופי. למה אני כל כך אוהבת את הגבר המתוח והכועס הזה?

מיקי טוען שאם גמרתי ואין לי שום סימני מכות זה לא נחשב אונס. אולי הוא צודק, אמנם פחדתי קצת, אבל בצורה נעימה, כמו שפוחדים בלונה-פרק. זה מפחיד, אבל יודעים שזה ייגמר טוב. מקס בכל אופן כעס בכל הרצינות וגם היה מאוד רציני אחר כך כשביקש סליחה, אבל ככה זה אצלו תמיד. קודם מתעצבן וכועס ואחר כך מתחרט ומתנצל. למה אני תמיד נתקעת עם גברים כל כך דרמטיים? 

שבוע המילואים האחרון אחרי הבילוי באיילת השחר חלף באיטיות, כשבאו המילואימניקים החדשים לעשות איתנו חפיפה הסתלקנו משם במהירות הבזק, מאושרים להיפטר מהמקום הנתעב ההוא.

תפסנו טרמפ טוב וכעבור פחות משלוש שעות הייתי בבית. ידעתי שכולם עדיין בעבודה והילד בגן. חשבתי שיהיה לי די זמן להתקלח, לנוח, אולי אמצא אפילו מעט אוכל ביתי טעים במקרר.

ניסיתי לפתוח את הדלת גיליתי שהיא לא נעולה. מופתע מעט נכנסתי וגיליתי את אבא יושב מול הטלוויזיה וממתין לי. הוא קם, כיבה את המכשיר ונעמד מולי בשתיקה. החלטתי שאני מפסיק עם ההתנהגות האידיוטית שלי ופותח מיד דף חדש, אם לא למענו אז למען בטי, אחרי כל מה שהיא סבלה מגיעה לה שאתנהג כמו בן אדם. לא שהיה לי קל לעשות את זה, אחרי כל כך הרבה שנים היה לי קשה להרגיש פתאום כמו הבן שלו.

האמת היא שלא ידעתי מה הרגשתי בדיוק כלפיו. הבעיה שלי עם אבא התחילה מזמן, עוד כשהייתי ילד. הוא התגייס כשהייתי בן שש וחזר רק אחרי שנתיים של שירות בצבא. הוא היה קצין במלחמת אפגניסטן, הזיכרונות הראשונים שלי ממנו הוא של גבר לבוש מדים עם המון ברזלים על החזה, גבוה וזועף, נובח עלי פקודות, מתלונן לפני סבתא שאני מפונק ומעצבן, מה שבטח היה נכון. המצב בין שנינו לא השתפר מאז שהוא גרם למארק להתאבד, והסתלק.  

עכשיו הייתי רגוע יותר מאשר בלוויה ויכולתי לבחון אותו בנחת.

הוא נראה טוב, אני מקווה שבגילו אראה טוב כל כך. "פפה." אמרתי חרש וחיבקתי אותו, יכולתי לחוש את המתח מתפוגג מגופו כשנענה לחיבוק שלי.

הוא הרחיק אותי מגופו מביט בי בעיון, "אתה גבר עכשיו." אמר, ספק בגאווה ספק בעצב.

בזמן שהתקלחתי והחלפתי לבגדים אזרחיים אבא חימם לי אוכל וישב לאכול איתי, "אוכל טעים מאוד." אמר, "בטי מבשלת טוב, איך שכנעת אותה לחיות אתך?"

משכתי כתפיים, "יש לי שיטות משלי." אמרתי בקור רוח.

אבא פרץ בצחוק, "נו, איפה אתם מתחתנים?" שאל.

אין ספק, הוא היה מעודכן, מעניין מי סיפר לו, בטח בטי. "נתחתן בחתונה אזרחית בקפריסין. ככה בטי רוצה."

"אתם יכולים להתחתן ברבנות, אתה יהודי כשר לגמרי." אמר אבא בחיוך. הרעיון שאני עומד להתחתן שעשע אותו משום מה.

לא ראיתי מה מצחיק בזה, "בטי לא אוהבת רבנים ובכלל, אנחנו מתחתנים רק בגלל הילד, זה סתם עניין פרקטי. אנחנו מבוגרים מידי בשביל רומנטיקה." אמרתי, מנסה להישמע מעשי ולשמור לעצמי את הדגדוג של ההתרגשות והשמחה שחשתי, תוסס בתוכי כמו בועות שמפניה.

אבא צחק מקרב לב, "אף אחד לא מבוגר מידי לרומנטיקה." אמר בעליזות.

בטח, ואתה צריך לדעת את זה, חשבתי בכעס. הרעיון שאבא חי עם מישהי עדיין זעזע אותי. כדי לשנות נושא שאלתי למה סבא ניסה לגדל אותי כמו נוצרי וגרר אותי לכנסיות ולתפילות.

אבא הרצין, "ולדמן, אבא של אימא שלך, ברח מגרמניה אחרי ליל הבדולח כדי להלחם עם הצבא האדום נגד הנאצים. הוא הרגיש שלגדל אתכם כיהודים היה מסוכן מידי. זו הייתה הדרך שלו לשמור עליכם." הוא ראה את התימהון בפני ונאנח, "היינו צריכים לספר לך על זה קודם, יצאת מבולבל לגמרי נכון?"

הנדתי בראשי לאות הן, "אבל למה את מארק הוא עזב ולקח אותי?" אני הייתי חביבו של סבא, תמיד היינו יחד. מטיילים, מדברים ומבלים. סבא לימד אותי להעיף עפיפונים לתקן כל מיני דברים. לקח אותי לכנסיות, לימד אותי לטינית וגם נהנה מאוד כשגיליתי כשרון למתמטיקה ולשח. הוא התייחס יפה למארק, אבל לא היה קרוב אליו כל כך, מארק היה יותר הילד של סבתא ואימא.

אבא נאנח. "כי למארק עשו ברית מילה, סבא שלך כעס נורא בגלל זה. הוא התעקש שלא נימול אותך, וחוץ מזה אתה תמיד היית פרא אדם קטן והוא היחיד שהצליח לסבול אותך. אולי הייתי צריך להתעקש יותר על החינוך שלך, אבל תמיד הייתי עסוק מידי. ילדים יכולים להיות מתישים מאוד." גילה לי, כאילו שלא ידעתי, לירז יכול היה להוציא לי את המיץ עם השאלות והמרץ שלו. לפחות  עכשיו ידעתי למה לא עשו לי ברית מילה.

אבא המשיך לדבר, כעת כשתיבת הסודות המשפחתית נפתחה הוא החליט להוציא הכל החוצה. "אני רוצה לספר לך עוד משהו. מארק לא היה שלי, הוא היה בן שלוש כשפגשתי את אימא שלך ואין לי מושג מי אבא שלו. זה לא היה חשוב, רציתי אותה כל כך עד שפשוט קיבלתי אותה עם הילד. גם אותו אהבתי מאוד. לא הבדלתי ביניכם, אתה זוכר?"

פניו הביטו בי בתחינה, מפצירים בי להיזכר. "בטח שאני זוכר, התעלמת משנינו באותה מידה." אמרתי בכוונה להכאיב לו ככל האפשר.

אבא נשען אחורה ועצם את עיניו, ידיו היו שלובות על חזהו ואני ידעתי שהן רועדות. "עשיתי הרבה טעויות כשהייתי צעיר יותר מקסים." אמר בפשטות, "אני מאוד מצטער, אתה סולח לי?" שאל והביט בי, מצפה לתשובתי.

מה יכולתי לעשות? ידעתי שאבא אוהב אותי. נכון שהוא לא היה הרבה בבית, ומי שגידלו אותי היו בעיקר סבא וסבתא ומארק, אבל לא הייתה לי ילדות קשה. אהבו אותי, סבלו את התעלולים שלי, תמיד היה לי מה לאכול ומה ללבוש. אף פעם לא הכו אותי או התאכזרו אלי, לא הייתה לי שום סיבה להתלונן. פתאום נמאסתי על עצמי, כבר הייתי בן שמונה עשרה כשמארק מת, אדם מבוגר לגמרי, ואני יושב פה ומתבכיין כמו תינוק. יש לי מזל שלפחות אבא שלי חי ורוצה לשמור איתי על קשר, מה הטעם להעלות גירה על סיפורי העבר.

"כן, בטח. גם אני התנהגתי כמו אידיוט בלוויה." אמרתי, "סליחה." אבא חייך ואם היה לי שכל הייתי שותק וסוגר בכך את הנושא, אבל אף פעם לא האשימו אותי בעודף חוכמה. "מארק ידע?" המשכתי לחקור.

אבא נאנח. "כן, אימא סיפרה לו כשהוא היה בן שלוש עשרה והוא ביקש לא לספר לך עד שתהיה יותר מבוגר."

"למה עזבת אותנו, אותי ואת אימא?" שאלתי את השאלה שרדפה אותי בעשר השנים האחרונות.

"לא יכולתי להישאר." אמר אבא בפשטות, בלי להציע הסברים נוספים.

"למה?" תבעתי, "למה אימא התאבדה?" אבא שלף לוח שחמט והחל לסדר את הכלים. השחורים לו והלבנים לי. הנחתי כף יד על הלוח, מפיל את הכלים המחוטבים, המוכרים לי עוד מילדותי, שח היה אחד הדברים היחידים שהיינו עושים יחד כשהיה לו פנאי אלי.

"למה פפה?" שאלתי בתוקף.

אבא נאנח, "אולי עדיף שנשכח את מה שקרה בעבר? זאת ארץ חדשה, יש לך חיים חדשים... למה צריך לדבר על דברים כאלו?"

"כי אני חייב לדעת." התעקשתי  והוא ויתר והחל מדבר לאט ובחוסר רצון. "הבחור שהיה עם מארק במיטה היה איגור דודוביץ, המתמחה של אימא בבית החולים, אתה זוכר אותו?"

אימי הייתה רופאת עיניים שהתמחתה בניתוחי לייזר עדינים ואיגור דודוביץ המתמחה שלה היה צעיר יפה תואר ונעים הליכות שהפך לידיד המשפחה. "כן, אז מה?" עניתי בקוצר רוח.

אבא נאנח והקפיד לא להביט בעיני כשדיבר לאט ובחוסר רצון. "איגור היה המאהב של אימא, היא התאהבה בו ורצתה לעזוב אותי ולהתחתן איתו. בגלל זה הגענו הביתה מוקדם, כדי לדון בנושא בפרטיות."

רגע עמדתי דומם, המום ממה ששמעתי, ומיד נתקפתי חמת זעם איומה. הפכתי בבעיטה את השולחן והתנפלתי על אבא, רותח כולי מכעס. הוא לא התנגד והניח לי להטיח אותו ארצה. אולי בגלל הרוגע שבו קיבל את הסתערותי הצלחתי לעצור ברגע האחרון את האגרוף שכמעט נחת על פניו.

אבא שכב על הרצפה, עיניו עצומות ופניו רגועות, ואז התיישב ורמז לי להתיישב לצידו. התיישבתי והוא חיבק אותי בעדינות והמשיך לדבר, "אהבת את אימא שלך, אני יודע. גם אני אהבתי אותה מאוד. היא הייתה האהבה הראשונה שלי ו... טוב..." אבא המסכן, הוא התקשה לדון בחיי הנישואים שלו. "היא לא רצתה להיכנס שוב להריון, אבל התעקשתי שגם אני רוצה ילד ממנה, ואז אתה נולדת ו... הייתי טיפש, פגעתי בה והיא החזירה לי, ככה הרסנו הכל." הוא קם ממקומו והחל מסדר את החדר, אוסף את כלי השחמט שפיזרתי ומניח אותם במקומם. "רציתי לשכנע אותה שתישאר איתי, לא היה אכפת לי שיש לה אחרים, גם אני...  טוב אף אחד מאתנו לא היה חכם גדול. אחרי שהיא מצאה את המאהב שלה עם מארק היא ברחה החוצה. אני הלכתי להשתכר, דודוביץ הסתלק, השד יודע לאן, ומארק תקע לעצמו כדור בראש. חבל שאתה גילית אותו, באמת חבל."

שתקנו, לא היה מה להגיד יותר, אבא צדק, עדיף היה שלא היה מספר לי כלום.

***

כשבטי חזרה מהעבודה היא מצאה אותנו יושבים ומשחקים שח, אבא ניצח אותי כמעט כל פעם. לירז התנפל עליו בחיבוק ורק אחר כך נזכר בי, אבא לקח אותו החוצה לשחק ואני נשאתי את בטי על כפיים לחדר השינה שלנו. אחרי שנרגענו מההתעלסות סיפרתי לה מה אבא סיפר לי. "אולי בגלל אימא שלך אתה כזה?" שאלה וחיבקה אותי.

"אבל לא ידעתי כלום," מחיתי, "הייתי המום לגמרי, כשאבא סיפר לי ניסיתי..." השתתקתי, לא נעים להודות שכמעט הרבצתי לאבא.

"לא הרבצת לו מקס, נכון?" נחרדה בטי.

השפלתי את עיני, משתמט ממבטה הבוחן, "כמעט," הודיתי.

היא שבה וחיבקה אותי. "אוי מקס, אתה נוראי." לחשה, ושוב נסחפנו להתעלסות לוהטת.

אני יודע שזה לא הפתרון המומלץ לבעיות תקשורת זוגית, אבל אחרי כל הזמן הזה במילואים הייתי חרמן ולא יכולתי להתעמק בבעיות הפסיכולוגיות שלי. מה זה משנה למה אני כזה? ככה אני, זה האופי שלי. אולי בגלל אימא, אולי בגלל סבתא, אולי בגלל מארק, למי אכפת? זה מה שיצא ממני וזהו.

***

אחרי שחזרתי מהמילואים צבי לקח אותי לשיחה רצינית סיפר לי שדוב לא יבוא לעבוד ב'יהלום' אחרי לימודיו והציע לי להיות הסגן שלו, ובאותה הזדמנות העלה לי את המשכורת ובמקביל הגדיל מאוד את הקף הסמכויות והאחריות שלי.

"אתה לא נראה מופתע." העיר.

"דוב כבר סיפר לי שהוא לא רוצה לעבוד כאן, הוא רוצה ללמוד הנדסת מחשבים."

"ככה זה, בן אדם מתכנן ואלוהים צוחק." חייך דוב, "אני אוהב את דובל'ה, אבל האמת שאין לו כשרון לעבודה הזו. מזל שהוא הביא לי אותך." הודיתי לו ואמרתי לו שההחלטה הראשונה שלי היא להביא עוד בחורה שבהתחלה תעזור לבטי ובעתיד תחליף אותה.

צבי פער את פיו, נדהם. "זה הדבר הראשון שאתה עושה, זורק את בטי?"

לא יכולתי להחליט אם הוא מופתע באמת או צוחק ממני. התפתלתי בכסא נבוך, "כדאי שנכין לה מחליפה, היא רוצה ללכת ללמוד בשנה הבאה וחוץ מזה לא נוח לי לעבוד עם בחורה שאני...  אה...  אתה יודע למה אני מתכוון." גמגמתי.

"אז אתה חושב שלא טוב לזוגות לעבוד באותו מקום?" שאל צבי, מבודח מאוד משום מה.

הרגשתי שאני מסמיק ממבוכה. בטי ספרה לי ששולה, שהתאלמנה כמה שנים לפני צבי, התחילה לבלות איתו יותר ויותר זמן גם אחרי שעות העבודה. הם הכירו זה את זו שנים ובעצם הקימו יחד את 'יהלום', גם המשפחות שלהם היו מיודדות. שולה הגיעה לעבוד עם צבי דרך בעלה המנוח ששירת עם צבי בצבא. זה היה די טבעי שאחרי ששניהם התאלמנו הם ימצאו שפה משותפת ויתחילו לבלות יחד גם מחוץ לשעות העבודה.

"אחרי שהבן הקטן של שולה יחזור מהטיול שלו במזרח הרחוק ויתחיל ללמוד בירושלים אני מתכנן לגור איתה בדירה שלה בנוה שאנן." אמר צבי בנחת, "הנכד הגדול שלי כבר מת לעבור לגור בדירה שלי." הוא חייך בערמומיות, "אני מקווה שאין לך התנגדות?" 

הרגשתי שאני מאדים כמו טמבל. "לא, כמובן שלא, אתה שונה לגמרי ממני." אמרתי ולא יכולתי להסתכל לצבי בעיניים.

מיקי טען שבטי נהנית לגרום לי קנאה. "נכון שאחרי מריבה הסקס לוהט יותר?" שאל וצחק.

הודיתי שכן, שמח שיש חבר כמו מיקי שאני יכול לדבר איתו כל כך בגלוי על סקס.

"בטי גדלה באווירה של הזנחה רגשית." הסביר לי, "כשאתה מקנא לה זה מחמיא לה ומראה לה שאכפת לך ממנה, אבל אל תגזים, דברים עלולים להיגמר באלימות." הוא שקע בהרהורים ואני ידעתי שהוא חושב על ג'פרי. "בכל זוג יש אחד בוגר ומנוסה יותר." אמר. "אצלכם זה אתה, תצטרך לשים לב ולרסן מידי פעם את שניכם, זה קשה, אבל חייבים לעשות את זה." הביט בי כאילו רצה שאבין דבר מתוך דבר.

"אתה ואדם?" קלטתי פתאום.

מיקי הסמיק, "החזקתי מעמד עד כמה שיכולתי, אבל אני רק בן אדם והוא... הוא עקשן. בטי הסכימה." הוסיף במהירות למראה ארשת פני.

צחקתי וחבקתי אותו, "תיזהר עם הילד מיקי או שבטי תכסח אותך."    

"מיקי, מה דעתך על השמלה החדשה? ותגיד מה אתה חושב באמת, עדיין אפשר להחזיר אותה." מיקי בחן את בטי העומדת באמצע חדרו וידיה פרושות לצדדים, הסתובב סביבה, בדק את תכשיטיה, בחן את הנעלים החדשות – נעלי עור בצבע אפור בהיר עם עקב צנוע, ואפילו הרים את שולי השמלה לבדוק את האמרה.

"מושלם" אמר לבסוף, "אלגנטי מאוד וגם סקסי, איזה גרביונים תלבשי?"

בטי הראתה לו שתי זוגות, אחד שחור ואחד אפור. "האפור כמובן." הורה מיקי, "השחור לא מתאים לנעלים."

לפליאתו בטי החלה לגרוב את הגרביונים השחורים, מותחת בעדינות את הניילון הדקיק ובודקת שדוגמת התחרה לא מתעקמת. "יודע צדיק נפש בהמתו," אמרה למראה גבותיו המורמות בפליאה של מיקי. "השחורים הם בשביל מקס והאפורים בשביל המסיבה."

היא מרימה את שולי השמלה, מתקינה את הגרביונים ולובשת תחתונים שחורים תואמים, לכאורה בעלי גזרה צנועה מאוד, אבל עם דוגמת תחרה מפתה החושפת את עורה הזהוב שמעולם לא נחשף לשמש.

"מקס המסכן, אין לו סיכוי." אמר מיקי בחיוך, והחליק את אצבעו מתחת לקצוות הגרב, בודק את גמישות הבירית.

הם שמעו את השער חורק, מנגו נובח בשמחה, דלת הבית נפתחת ומקס קורא לבטי, היא החליקה את שולי השמלה, נישקה את מצחו של מיקי ויצאה. 

לכבוד נשף הוולנטיין קנתה לעצמה בטי שמלה אדומה סקסית וענדה את תכשיטיה של סבתא. היא נראתה נפלא, שנייה אחרי שדגמנה לפני את השמלה, והראתה לי את הגרביונים בדוגמת התחרה שגרבה מתחתיה, פשטתי את הבגד מעליה והפלתי אותה על המיטה.

אחר כך שכבתי לצידה, מלטף בעדינות את גבה ולחשתי לה מילות אהבה ברוסית. כמו תמיד אחרי סקס מצאתי את עצמי, כמו בחורה, שוקע במחשבות על הקשר שלנו. לא ידעתי אם היא מבינה כמה הסקס שלנו מיוחד, אולי היא חושבת שככה זה אצל כולם? על מה בכלל היא חושבת? היא אף פעם לא אמרה לי מילות חיבה באף שפה, ובכלל לא דברה על דברים אישיים, רק הגוף שלה דיבר בשבילה, קשה היה לי להאמין שבחורה שכל כך נהנית מסקס חיכתה רק לי. למה לעזאזל היא אף פעם לא מספרת לי כלום?

היו לנו עוד שלוש שעות לפני היציאה. בטי כבר הכירה אותי ולא חיכתה עד הרגע האחרון להראות לי את הבגדים. היא הסתובבה אלי וחיבקה אותי, "יש לי רכבת בגרביונים פרא אדם שכמוך, מזל שראיתי את הנולד וקניתי שתי זוגות." היא התחילה לחבק וללטף אותי ושוב הייתה לי זקפה.

"תוריד לי את הגרביונים." פקדה עלי.

כרעתי בין רגליה וגלגלתי את הבד הדקיק מעל ירכיה, הן היו מלאות ורכות והעור שלה היה חלק והדיף ריח נפלא, דחפתי את פני לתוך ערוותה וחשתי בהנאה כיצד היא רוטטת למגעי. "מקס," לחשה, "בוא אלי, עכשיו."

פתאום התחשק לי לעשות לה תרגיל מנהיגות, "לבוא לאן?" היתממתי, מתווה עיגולים בלשוני סביב הדגדגן המתוק שלה.

בטי גנחה שוב, "מקס, בוא כבר!" התהדקו ידיה על כתפי.

"לבוא לאן? תגידי לי? אני רוצה שתגידי בפירוש מה את רוצה." אלוהים יודע מאיפה היה לי הכוח להתעקש ככה, כולי בערתי מרצון למלא את פקודותיה.

"אני רוצה ש... ש..." היא התהפכה על בטנה, "שתשכב לידי על המיטה."

נשכבתי לצידה והיא לכדה אותי בין רגליה, התיישבה עלי והתחככה באברי הזקוף, מנשקת ונושכת אותי חליפות עד שתפסתי במותניה, דחפתי את הזין שלי לחור הרטוב והחם שלה. לא הפסקתי עד ששנינו גמרנו בבת אחת, כמו תמיד.

"בטי למה את לא אומרת לי אף פעם מה את מרגישה?" שאלתי אחרי שחזרה אלי נשימתי.

היא צחקקה. "אני מרגישה נהדר. קצת עייפה וקצת דביקה, אבל נהדר."

"לא. התכוונתי מה את מרגישה כלפי?"

היא התרוממה על מרפק אחד והביטה בי בפליאה, "אתה מרגיש טוב? מה עובר עליך?"

התרגזתי. באמת, מה עובר עלי? נשכבתי מעליה מועך אותה ומהדק את ידיה מעל לראשה. "פשוט תעני לי וזהו." רטנתי בזעם.

בטי חייכה, "אה, הנה מקס המוכר והחביב שב אלינו."

הידקתי את אחיזתי בפרקי ידיה, לא יכולתי יותר להחזיק את זה בפנים. "בטי, אני מטורף עליך, אני אוהב אותך. אל תשגעי אותי, את אוהבת אותי? תעני לי, מה את מרגישה אלי?"

היא הרימה את ראשה ונשקה לי על פי, הרפיתי את אחיזתי מידיה ונשכבתי לצידה, מחבק אותה כורך את רגלי סביבה, טמנתי את פני בין שדיה והיא ליטפה את ראשי, התחבקנו בחזקה, מתחככים זה בזה, מתגלגלים במיטה, "אני לא יודעת מה אני מרגישה, אבל כשלא היית כאן ישנתי עם הטרנינג שלך, זה הרגיע אותי." אמרה בביישנות, גורמת לליבי לנתר משמחה.

"באמת?" התרגשתי והושטתי יד ללטף את לחיה, אבל היא השתמטה ממני וברחה למקלחת.