ד. קישטה שרגא

שבוע אחרי שהבטחתי לגבי שלא אשקר לו מצאתי את עצמי משקר לו ישר בפרצוף. הוא צדק, כשהבטחתי לו ברגש שאף פעם לא אשקר לו באמת התכוונתי לזה אבל... אתם יודעים איך זה. בעבודה סיפרה לי סיגי על ההרצאה הייחודית והחד פעמית של הטיפוס הזה שחזר מואר מהודו וירצה על קורותיו באשרם נידח וישר ידעתי שגם אריק יהיה שם. הוא אוהב דברים כאלו, מעריץ כל מיני טיפוסים שעושים יוגה ושותקים שבועות על גבי שבועות בחור נידח למרגלות ההימלאיה. אותי זה קצת משעמם, יותר מקצת, למען האמת, אבל נתקפתי תשוקה עזה לראות את אריק ויותר מכך, להניח לאריק לראות אותי בחברת החבר החדש, היפה והמהמם שלי וגם... נורא רציתי לדעת אם אריק עדיין עם החבר שלו, הטיפוס המאוס ההוא ששנאתי ממבט ראשון.
גבי עשה פרצוף כשסיפרתי לו על ההרצאה של המואר מהאשרם ואמר שזה לא בדיוק הטעם שלו, כל הדברים הרוחניים הללו. מה שבאמת רציתי להגיד היה שזה גם לא הטעם שלי והוא צודק, אבל אז איך הייתי רואה שוב את אריק? כדי לשכנע אותו ללכת התלוננתי שהוא צר אופק ולא מוכן להיפתח לחוויות חדשות, לחצתי וקיטרתי והתלוננתי, ולבסוף נכנע לי גבי טוב המזג באנחה והסכים ללכת. התקשיתי קצת להסביר לו למה אני מתעקש לדחוס אותו לג'ינס החתיכי ולחולצה ההדוקה שקניתי לו אתמול במתנה. הבגדים האלו התאימו יותר לביקור במועדון מאשר להרצאה על נפלאות הבודהיזם, אבל התעקשתי מאוד, וגם הפעם הוא ויתר לי אם כי התלונן שהוא מתקשה לשבת בבגדים ההדוקים האלו.
"אז תעמוד." פקדתי עליו, "ככה כולם יראו איזה יפה אתה."
"אתה דפוק לגמרי." צחק גבי ברוח טובה ובלי שמץ של חשד בכוונותיי הנלוזות נישק אותי.
ההרצאה עמדה להתקיים באולם קטן שאליו הייתה צמודה מסעדה צמחונית בודהיסטית. המרצה המואר איחר ובזמן שהמתנו לו שיבוא ויאיר גם אותנו, החשוכים, הבטתי סביב, תר אחרי אריק, אך לשווא. גבי עמד לצידי, נשען על הקיר, שקוע במחשבותיו, אדיש לגמרי לקהל שהלך והתאסף לאיטו. כנראה שחוץ ממני כולם ידעו שאי אפשר לדרוש מבן אדם שעשה את כל הדרך הארוכה מהרי ההימאליה לישראל שידייק בזמנים.
ולפתע ראיתי את אריק. ליבי ניתר בחזי, הוא נראה כמו תמיד, רזה וחינני, שערו היה קצר יותר ולא הכרתי את הבגדים שלבש, אבל חוץ מזה לא חל בו שום שינוי. לידו הלך איתן המאוס שתיעבתי ממבט ראשון. כמה קללות וארס שפכתי על ראשו, איחלתי לו מאה מיתות משונות וניסיתי להוכיח באותות ובמופתים לאריק שאיתן לא ראוי לו ושהוא צריך להיפרד ממנו ויפה שעה אחת קודם אך לשווא, אריק כעס, קרא לי קנאי ולא מפרגן, עזב את דירתו, נפרד ממני לנצח ושבר את לבי ואת אמוני במין האנושי. הוא הבחין בי כמה שניות אחרי שאני ראיתי אותו והבעת מורת רוח וסלידה עלתה על פניו. ראיתי איך הוא מושך בשרוולו של איתן ומסב את תשומת ליבו אליי אך לתימהוני הרב במקום שאיתן יפגין גם הוא אותות של חוסר רצון למראי הוא חייך חיוך רחב ושעט לעברי ידיו פרושות לחיבוק ו... נפל בזרועותיו של גבי. "גבריאל!" הרעים בקולו, "מה שלומך? יובלות לא התראינו, נהדר לראות אותך, אתה נראה נפלא, מה קורה אצלך?"
גבי חייך בשמחה, החזיר לו חיבוק ולחיצת יד, אמר שהוא נפרד משלומי, החבר הקודם שלו ושהוא עכשיו איתי. "תכירו, זה עמי." הציג אותי בפני איתן ואריק שהביטו בי במבטים קודרים ושתקו.
"אנחנו מכירים." קטע אריק את השתיקה הלא נעימה שהשתררה בין ארבעתנו.
"זה אריק, השכן שלי לשעבר, שסיפרתי לך עליו." אמרתי לגבי והסמקתי.
"ככה..." הציץ בי גבי במבט אלכסוני שגרם לי אי נוחות, "מעניין מאוד, מוזר שפתאום אתם נפגשים ככה פתאום, בלי כוונה."
"באמת מוזר," ציין אריק ביובש. "לא ציפיתי לפגוש אותך כאן, עמי." הרים לעברי גבה משתוממת. "הוא תמיד צחק מכל העניין שלי בבודהיזם." פנה לאחרים.
"רק חמור לא משנה את דעתו לפעמים." אמרתי בתוקף, מנסה להישמע משכנע ואמין. אני חושש שהם לא ממש קנו את זה.
כדי לשנות נושא איתן וגבי התחילו לדבר על התחלת ההיכרות שלהם בצבא, לספר סיפורים שרק מי שהיה שם היה יכול להבין עד כמה זה היה מצחיק, ולהעלות באוב בדיחות עתיקות שלא הבנתי. גם אריק לא הבין, אבל כמוני גם הוא שתק בגבורה וניסה לחייך. אחר כך הגיע המואר והתחיל להרצות. לא הבנתי כלום והשתעממתי עד דמעות. אריק הקשיב מרותק, ואילו איתן וגבי המשיכו להתלחש ולצחוק עד שמבטי הנזיפה של הסובבים אותנו הבריחו אותם החוצה. בלי להראות שום סימני צער הם יצאו מההרצאה, התיישבו במסעדה והמשיכו לקשקש במרץ.
אחרי שנשארנו לבד ניצלתי כמה דקות שקטות בזמן שהמואר עשה הפסקה לשתות קצת מים וניסיתי לדבר עם אריק, אבל הוא השתיק אותי במבט זועף. שקעתי בכיסאי נזוף ואומלל ושעשעתי את עצמי במחשבות נקם בעודי מסתכל דרך חלונות הזכוכית הגדולים של האולם אל המסעדה. ראיתי את איתן נמרח על גבי, מנסה לגעת בידו וללטף את פניו ואת גבי נרתע לאחור, מנסה לרסן אותו בעדינות וכעסי התגבר. הגנבתי שוב מבט לעבר אריק. היה לו פרופיל כל כך יפה ומעודן, וידיים כל כך עדינות ודקות. אהבתי אותו זמן רב כל כך, הערצתי אותו, התגעגעתי אליו וחלמתי עליו חלומות לוהטים במשך כשנתיים והוא ידע מה אני מרגיש ולא ניסה להפסיק את זה. הוא הבהיר לי שהוא לא נמשך אליי, אבל הרגשתי שהוא נהנה מההערצה הגלויה שלי כלפיו ועכשיו הוא לא יכול לנדב לי אפילו חיוך אחד קטן, ואיך הוא לא רואה שאיתן היקר שלו מת להיכנס לתחתונים של גבי? איזה טיפש הוא, ואיזה מטומטם אני שעדיין מקבל דפיקות לב כל פעם שאני מתקרב אליו? אני שונא אותו! אני שונא את כולכם! הומואים מטונפים שכמותכם!
ניתקתי את מבטי מפניו המרוכזות של אריק והבטתי שוב לעבר המסעדה. גבי הרחיק את כיסאו מהשולחן ונשען לאחור, אבל איתן חסר הבושה רכן קדימה, אחז בפניו בשני ידיו ונישק אותו על הפה בלי לשים לב לאנשים שישבו סביבם. רתחתי מזעם ומקנאה. מחשבות נקם ושנאה בערו בתוכי כמו מדורות הגיהינום. לא יכולתי לשאת את זה יותר. קמתי ויצאתי החוצה, והנה גבי עומד וממתין לי ליד הרכב שלי.
"נמאס לך להתנשק עם איתן?" רשפתי לעברו בזעם.
"לא התנשקתי איתו," אמר גבי בשלווה. "הוא נישק אותי ומיד קמתי והלכתי. נכון שהוא היה חבר טוב שלי בצבא ותמיד חשדתי שיש לו קראש עלי, אבל הפעם הוא באמת הגזים."
"היה לו קראש עליך בצבא, באמת?" התחילה תוכנית זדונית להתרקם במוחי אכול השנאה.
"כן, מאז שנפגשנו בקורס חובשים הוא ממש נדבק אליי. חיבבתי אותו מאוד, אבל לא בצורה כזאת והייתי כל כך עמוק בארון באותה תקופה אז שאפילו הייתה לי חברה."
"באמת? היית עם בחורה?" הופתעתי.
"כן, זה היה די נחמד חוץ מהקטע של הסקס, ונשארנו חברים טובים עד היום."
"איך קרה שהחלטת לצאת מהארון?"
"אחרי שפגשתי את שלומי התאהבתי בו כל כך שלא היה לי אכפת." הוא חייך בעצב. "אי אפשר להישאר בארון עם אחד כמוהו."
"אתה מתכוון לאקס שלך? לטיפוס הזה שבגד בך ואולי הדביק אותך באיידס?"
"כן." אמר גבי קצרות, הוא לא אהב לדבר על שלומי, ומיהר לשנות נושא ולשאול אותי איך הייתה ההרצאה.
"משעממת נורא, לא הבנתי כלום, אבל את אריק היא ריתקה מאוד. מזלכם שהוא לא הסתכל סביבו כי ראו אתכם מצוין מהאולם."
גבי משך באדישות בכתפיו והידק את חגורת הביטחון שלו. "גם אני ראיתי אותך מהמסעדה וראיתי איך אתה מסתכל על אריק, אתה עדיין מאוהב בו?"
"מי אמר שהייתי מאוהב בו אי פעם?"
גבי גיחך. "בחייך, נדמה לך שאני עיוור? אתה דלוק עליו, אכלת אותו בעיניים."
"אתה מקנא."
הוא שתק והרהר ממושכות בשאלתי, "לא." פסק לבסוף. "אנחנו מכירים רק זמן קצר, עמי, ולמרות שלדעתי יש לנו סיכוי לבנות משהו יחד לכל אחד מאיתנו יש חבילה לא פתורה מהעבר. גם לי יש עדיין רגשות אל האקס שלי וגם לך... לדעתי, יש לך חשבון לא גמור עם אריק."
"מה דעתך לעזור לי לסגור את החשבון איתו, גבי?"
"אתה רוצה שאני אדבר איתו או משהו?"
"לא. אני רוצה שתזיין את החבר שלו ותעשה את זה ככה שיידע ויתבאס, שכולם ידעו ויצחקו ממנו. אני רוצה שהוא ירגיש מושפל ושיכאב לו כמו שלי כאב."
"אתה לא נורמאלי." נדהם גבי, "מאיפה בא לך הרעיון המופרע הזה?"
"אתה מסרב?"
"בטח שכן, זה רעיון גרוע, לא מוסרי ומכוער ו... אני לא מוכן בשום פנים ואופן! אני מתפלא עליך שבכלל חשבת על זה."
"ואני מתפלא עליך שאתה מתחסד מגעיל כזה." התרתחתי ועד שהגענו הביתה שתקתי בהפגנתיות למרות שהוא ניסה לרכך את דבריו הקשים ולהסביר למה הרעיון שלי לא סביר, לא מוסרי ולא מעשי, ושהוא לא נמשך בכלל לאיתן למרות שאיתן צעיר נאה, חלק וחטוב אבל בכלל לא הטעם שלו.
"איתן ייפגע מאוד אם אני אעשה לו דבר כזה, שלא לדבר שאני עלול להיות נשא, ובכלל, הרי אני אתך עכשיו אז מה פתאום שאני..."
"שתוק כבר!" צעקתי, "אל תדבר איתי! אני ברוגז אתך! צבוע, מגעיל אחד, אחרי כל מה שעשיתי בשבילך? ביקשתי ממך רק דבר אחד קטן ואתה מסרב, אני שונא אותך."
"למה אתה מתכוון אחרי כל מה שעשית בשבילי?" השתומם גבי.
"כל המתנות שקניתי לך והדברים שנתתי לך ו..."
פניו של גבי החווירו. "לא ביקשתי ממך כלום, להיפך, אמרתי לך שאתה מגזים ושאני לא צריך כל כך הרבה בגדים וחפצים ואני כן רוצה לשלם לך שכר דירה. זה אתה שהתעקשת."
הוא נכנס לחדר שלו והתחיל לארוז במהירות את חפציו, מכניס לתיק הענקי והישן שלו רק את מעט החפצים והבגדים שהביא איתו, משאיר בארון את החולצות, הג'ינסים והנעלים שקניתי לו. גל קפוא של צער ובהלה הטביע אותי בבת אחת. "גבי תפסיק, מה אתה עושה?" ניסיתי לעצור אותו, אבל הוא הדף אותי מעליו בתקיפות והמשיך לארוז. "גבי." יבבתי, "די, אל תלך." ראשי הסתחרר וכאב נורא פילח את לבי, יורד עד לקיבתי.
"לא קנית אותי, עמיקם," אמר גבי בקפידה, "אני לא שייך לך, ואני לא מוכן שתרעיל אותי בשנאה שלך, לאריק יש זכות להמשיך את החיים שלו בלעדיך עם איתן, או עם מישהו אחר. הרצון שלך לנקום בו הוא חולני ומרושע, ולסחוב גם אותי לעולם המעוות שלך בטענה שאני חייב לך... איך יכולת להגיד את זה? אתה מגעיל אותי, אני מתחיל להבין למה אריק ברח ממך."
המשפט האחרון שהוא הטיח בי בטרם יצא ננעץ בי כמו חרב. לא יכולתי להישאר יותר בבית שחלקנו יחד במשך כמה שבועות מאושרים. מרוב אומללות ברחתי לפטיו, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות בדמעות מרות, מחבק את קישטה שניסה ללקק את פניי ולנחם אותי. ישבתי שם עד שעלה הבוקר, בוכה, מחבק את קישטה הנאמן, מתחרט על הדברים הקשים שאמרתי לגבי ומתגעגע אליו מרות. בבוקר קמתי נוקשה כולי ודידיתי למטבח. בעודי מכין לעצמי קפה קלטתי להפתעתי שבשעות הספורות מאז שגבי עזב סבלתי יותר מאשר במשך כל החודשים שעברו עלי בלי אריק. "אני אמות בלעדיו, קישטה." אמרתי לכלב שישב והביט בי שותה קפה, ושופך את רובו על הרצפה כי ידיי רעדו. "גם אתה מתגעגע אליו?" שאלתי את הכלב שהחל ליבב. הוא רץ לדלת ונבח קצרות, הלכתי בעקבותיו ואז הדלת נפתחה וגבי עמד בפתח, נראה כאילו לא ישן כל הלילה. רצתי אליו וחיבקתי אותו. אחרי היסוס קל הוא החזיר לי חיבוק.
"חזרת?" נצמדתי אליו, מאושר כאילו זכיתי בפרס הגדול בלוטו.
"לא בדיוק, עמי, נזכרתי פתאום ששכחתי את שרגא וחזרתי לקחת אותו."
"קישטה הוא שלי!" צעקתי ושוב פרצו הדמעות מעיניי, "חשבתי שחזרת." התייפחתי. גבי חזר לחבק אותי וניסה להרגיע אותי, אבל אחרי הלילה הזוועתי שעבר עלי הייתי היסטרי לגמרי, לא יכולתי להפסיק לרעוד ובקושי עמדתי על הרגלים. הוא לקח אותי למיטה, נשכב לידי, חיבק אותי, נענע אותי בזרועותיו כאילו הייתי תינוק, וסיפר לי שגם הוא לא ישן כל הלילה, ושהחדר המסכן מעל המוסך שהוא חזר אליו אחרי שיצא מהבית לא ממש מתאים לכלב כמו שרגא שרגיל לפטיו מרוצף קרמיקה ולאוויר צח. דיברנו והתחבקנו ובסופו של דבר נרדמנו חבוקים. בערב קמנו רעבים והכנו יחד ארוחה. גבי התנהג כרגיל ולא אמר כלום על עזיבתו וגם אני שתקתי. רק אחרי האוכל הוא שאל מה אני רוצה שנעשה הלאה.
"אני רוצה שתחזור."
"ומה עם הנקמה באריק?"
"תעזוב את זה, אני לא רוצה לדבר על זה יותר."
"גם אני לא."
"אז תחזור?"
"אם אתה רוצה אותי."
"כן, בטח, ואני מצטער על כל מה שאמרתי. אתה לא חייב לי כלום גבי."
גבי הלך להביא חזרה את חפציו מהמוסך ואחר כך כששכבנו לישון שאל אותי אם באמת רציתי שהוא ואיתן... אם לא הייתי מקנא.
"לא יודע. בוא לא נדבר על זה יותר, בבקשה?"
"בסדר, יותר לא נדבר על זה. לילה טוב חמוד."

היה לנו חודש אחד קייצי שקט ומושלם של אושר לפני שהתחילו הבעיות. בתחילת ההכרות שלנו גבי היה פשוט מר מושלם. אפילו אימא התקשתה להחמיץ לו פנים  אחרי שאבא שעמל בשלומיאליות על השידה החדשה שקנתה באיקאה הזעיק אותו לעזרה.

גבי הרכיב את השידה תוך עשר דקות ובכל זאת הצליח להסיר את האשמה מעל אבא כשהראה לאימא שהתרשים שצורף לשידה המפורקת היה שגוי ומבולבל. איכשהו עלה בידו להצניע את העובדה שהוא לא נזקק כלל לתרשים כדי להבין מיד שאבא הפך את היוצרות ובלבל בין ראש לזנב.
כמה ימים אחר כך הוא בא לאסוף אותי ואת אימא מחנות בגדים שבה ניסתה אימא לשווא למצוא שמלה לאיזה אירוע צדקה משמים. באורח מופלא איתר גבי את השמלה היחידה בחנות שהלמה את אימא, צירף אליה חגורה תואמת שתלש משמלה אחרת ומיד אחר כך הגדיל לעשות וצירף לתלבושת מחרוזת נאה שתלתה על צוואר אחת מבובת הראווה. אימא דרשה שהוא יתלווה אליה גם לחנות הנעלים ושם התאים לה גבי בלי היסוס נעלים שהשלימו להפליא את התיק שחשקה בו אימא. את כל המעשה הרב הזה ביצע בקלות ובביטחון עצמי שקט ורגוע שהותיר אותי, את אימא ואת כל המוכרים שסבו סביבו המומים מהתפעלות.
"חשבתי שאתה לא מבין כלום בבגדים ובאופנה?" חקרתי אותו אחר כך בבית.
"לדעתי, אף אחד לא מבין כלום באופנה." אמר גבי בשלווה, "הכול עניין של בטחון עצמי, אני נראה לכולם מומחה גדול כי אני בוחר רק מה שנראה לי יפה ולא נותן למוכרים לבלבל אותי עם הפטפוטים שלהם."
"ואם מדברים על מוכרים... תן לי לבדוק לך את הכיסים, הנה..." שלפתי מכיסו פתק מגולגל היטב. "ידעתי שההומו הקטן והחצוף הזה ינסה לדחוף לך את הטלפון שלו."
"איזה הומו קטן וחצוף?" תהה גבי בתמימות מתוקה.
"לא חשוב," השלכתי את הפתק הזנותי שכתב לו מוכר הנעלים לפח ומשכתי אותו למיטה, "היית נהדר עם אימא ומגיע לך פרס מיוחד, במה אתה בוחר?"
הוא גיחך והשתרע על המיטה. "אתה יודע במה."
כן, ידעתי. הוא אהב שאני מעסה את כפות רגליו בדיוק כפי שאני אהבתי לעסות אותן, למרוח אותן בקרם ואחר כך להתקדם יותר למעלה, ועוד יותר ו... סקס תפס חלק חשוב מאוד ביחסים שלנו, לפעמים סקס חזק ואלים ולפעמים עדין ומתפנק, אבל תמיד היה סקס בשפע, והנה, דווקא כשהימים החלו להתקצר והלילות נעשו קרירים יותר ויותר והחגים המתועבים משמשו ובאו גבי נעשה פתאום עצוב ומופנם ופחות נלהב במיטה. ניסיתי להרגיע את עצמי שאולי זה בגלל שתאריך בדיקת האיידס השנייה והקובעת שלו הולך ומתקרב? או אולי הוא אחד מאותם אנשים שפחות שעות אור משפיעות עליהם לרעה? ואולי הוא מתגעגע למשפחה שלו? אולי החגים המתקרבים גורמים לו לחוש בחסרונם? ומה בעצם אני יודע על המשפחה שלו?
"איפה אתה רוצה לבלות את ראש השנה?" שאלתי ערב אחד, כמה ימים לפני פרוץ החג.
"לא אכפת לי." אמר גבי והמשיך להקליד במהירות בלי להרים אלי את מבטו, לאחרונה בילה זמן רב במחיצת המחשב.
"אימא הזמינה אותנו לארוחת החג. גם סבתא תבוא."
"יופי, נחמד."
"אבל אסור להגיד לסבתא שאני ואתה יחד כי היא לא תקבל את זה יפה. כשהיא בסביבה אתה רק דייר שלי וחבר, בסדר?"
גבי הרים אליי את מבטו והפסיק סוף סוף להקליד. "לפעמים יש לי רושם שגם אימא שלך עוד לא הפנימה לגמרי שאני ואתה... אתה יודע?"
"האמת שלא. כבר כמה ימים שאתה לא נוגע בי. עוד מעט זה כבר לא יהיה שקר שאנחנו רק ידידים שגרים באותה דירה."
הוא נאנח, הושיט יד ומשך אותי אליו, לוכד אותי בין ברכיו, משעין את ראשו על חזי. לרגע נשלחו ידיו אל מתחת לחולצתי ובדיוק אז נשמע, כמו תמיד לפני החגים, קול מייבב של שופר מבית הכנסת הסמוך לביתי. מישהו שם התאמן כבר כמה ימים בתקיעה בשופר והקול הדק והצורמני הזה גרם לגבי למשוך מהר את ידיו מגופי ולהדוף אותי ממנו.
"מה קרה לך?" התרגזתי, "מה הבעיה שלך?"
"אל תתרגז." אמר גבי בפייסנות, (הוא כבר הכיר את מזגי הרתחני), "זה לא אתה, זה אני."
"מה אתה?"
"גדלתי בבית קצת דתי." אמר גבי, נבוך מעט. "בעצם יותר מקצת, אחרי שיצאתי מהארון... בקיצור, אין לי משפחה. הם לא רוצים להכיר אותי יותר."
"אבל אתה כבר לא דתי, נכון?"
"לא, בטח שלא. אי אפשר להיות הומו ודתי. אני אפיקורס מוחלט." אמר גבי בעצב.
"אז מה הבעיה?"
"עוד מעט מתחילים הימים הנוראים, הימים שבין כסה לעשור, ימי התשובה, ואחר כך יגיע יום כיפור."
"אז מה? נקנה די. וי. די. ונעשה מנוי בבלוקבסטר, או שאתה מעדיף לנסוע באופניים?"
"האמת שאני מעדיף... אני מעדיף... אה, לא חשוב."
"כן חשוב. מה? תגיד מה אתה מעדיף, גבי?"
"לצום, ללכת לבית כנסת עם אבא והאחים שלי ולשמוע אתם תפילת כל נדרי ואחר כך לחזור הביתה לארוחה מפסקת ו..."
למראה הבעת הבוז שעלתה על פניי, חילוני מושבע ששנא כל רמז לדת ובז לפרימיטיביים השחורים האלו, הוא השתתק, הסתובב בכיסאו ושב לבהות במסך.
"אז בגלל זה אין לנו סקס בזמן האחרון? בגלל יום כיפור?"
גבי משך בכתפיו, "לא יודע, אולי."
"גבי, בחייך... באמת נדמה לך שאלוהים מסתכל כל פעם שאתה מזיין אותי בתחת וכועס?"
"אולי, מי יודע?"
"שטויות! הוא בטח מסתכל מלמעלה ועושה ביד."
"אל תדבר ככה, עוד מעט מתחילים הימים הנוראים, עמי."
"אם תמשיך לא לזיין אותי אלא באמת יהיו ימים נוראים."
"אני מצטער, אבל לפעמים אני... לפעמים אני קצת נגעל ממה שאנחנו עושים."
כל הדם עלה לי לראש, רק הבוקר ראיתי זוג עומד וממתין לרמזור שיתחלף ובינתיים מתנשק בלי בושה, ידיו בתוך חולצתה וידיה על עורפו, שניהם לועסים אחד את פרצופו של השני ואף אחד לא פצה פה וצפצף, כולם חייכו וחשבו שהם חמודים מאוד. מעניין איך הם היו מגיבים אם במקום הבחורה זקורת השדיים ההיא היה עומד שם עלם צעיר וזקור זין?
"נגעל, אה?" התפרצתי, "אתה בטוח שאתה אשכנזי? כי לי אתה נשמע כמו איזה פרענק פרימיטיבי."
"האמת שגדלתי בשכונה שהיה בה רוב מוחץ של פרענקים והחברים הכי טובים שלי היו מרוקאים וטוניסאים." אמר גבי בקרירות, קם ממקומו, רמז לקישטה החנפן שזינק אליו מיד והלך איתו לטייל, בלי רצועה כמובן. רק אני הייתי צריך לקשור את קישטה ברצועה ולהשגיח עליו ללא הרף, לגבי הספיק רמז קל בלבד כדי שקישטה יעשה כרצונו.

פרק ה'