1. עכשיו טוב

 למרות הבטחות הוריו אלעד שב והתגנב מאחורי ערב אחד כשזרקתי את הזבל, מצליח שוב להקפיץ אותי. הפעם התעקשתי שיבוא איתי הביתה אם הוא רוצה לדבר איתי, והוא נכנע מיד ובא איתי בצייתנות.

"שוב הוא חוזר, ממש כמו הרפס." מלמל אדי מתחת לאפו כשראה את אלעד נגרר מאחורי.

"שלום אדי. שלום ילדים." אמר בביישנות והתיישב בזהירות על קצה הכסא הכי פחות נוח במטבח.

"קדימה ילדים, עכשיו תורכם ללכת לישון." פסק אדי. נועם, שהפסיק לישון בצהרים, כבר ישן. בבוקר הוא היה מזנק למיטה שלנו נמרץ וערני בצורה מבהילה, מחרב לנו את הסיכוי להתעלסות בוקר נעימה לפני היציאה לעוד יום עבודה. עוד אחד מהויתורים שצריך לעשות כשיש ילדים קטנים.

הם רטנו והתווכחו כרגיל, אבל הלכו להתקלח ולצחצח שיניים. ארז כבר סירב לשמוע סיפור לפני השינה. "אני יודע לקרוא לבד, תודה רבה." אמר בעלבון כשהציעו לקרוא לו סיפור. כבר מאמצע כיתה א' הוא קרא ספרים בעצמו והתעקש ללכת איתי לספריה ולפתוח לו כרטיס קורא עם מספר משלו, משובב את ליבן של הספרניות שהתפעלו מאהבתו לספרים.

"בדיוק כמו אדי." מלמל דימה כשסיפרתי לו על יחסי החיבה שנרקמו בין ארז לבין הספרייה. "רק שלא יתחיל לעשות שעת קריאה עם איזה חבר." הוסיף, ומיד בדק בבהלה שאף אחד לא שומע.

"אז מה אפשר לעשות למענך אלעד?" שאל אדי ברוב נימוס, מפחיד קצת את אלעד הנבוך שהסמיק, הביט בי במבט אומלל והכניס את אגודלו לפיו.

"אל תאכל ציפורנים ילד." הוכחתי אותו וסטרתי קלות על ידו.

"סליחה," מלמל, "אני … אתה אמרת ש… רציתי לדבר אתך עמית כי… כי..."

אדי הביט בו במבט חודר שהשתיק את הבחור המסכן וגרם לו להשפיל את עיניו. כדי לא להתחיל שוב לכרסם את ציפורניו הוא התיישב על כפות ידיו ושתק, נבוך ואומלל. אפילו אדי לא יכול היה שלא לרחם עליו.

"אין לך מישהו בגילך לדבר איתו?" שאל בעדינות, "איזה חבר או חברה? בנות דווקא אוהבת את כל הקשקושים האלו של שיחות נפש." הוסיף בבוז, כדי שיהיה ברור לגמרי מה דעתו על הרעיון של דיבורים כפתרון לבעיות.

אלעד התכווץ עוד יותר במקומו ושערו צנח על עיניו, מסתיר מאתנו את הבעתו, "אין לי חברים וגם לא חברות." לחש, "אני כזה… בודד קצת כאילו..."

נו טוב, זה לא היה ממש מפתיע. יותר מעורר רחמים הייתי אומר.

"למה לא?" שאל אדי בתוקפנות, "למה אין לך אפילו חבר אחד, או חברה לפחות?" ברור היה שלדעתו חברות נשית היא רק ברירת מחדל לדבר האמיתי -  חברות גברית.

"למעשה אני חושב שחברה זה יותר טוב." מיהרתי להגן על כבודם של הנשים ונעצתי באדי מבט מתגרה, "לנשים יש יותר סבלנות להקשיב והן יותר נחמדות."

"לא לאלו שאני מכיר." התוודה אלעד, "לפחות גברים אומרים לך ישר בפנים מה הם מרגישים, מקללים או מרביצים, אבל בחורות הן... אף פעם אי אפשר לדעת מה הן באמת חושבות. הן כאלו… תמיד מתלחשות מאחורי הגב שלך ורק אחר כך, בצורה עקיפה, אתה מבין שהן… אני מעדיף להיות לבד." סיכם את המצב. "פחות כאבי לב וצרות."

"לא תמיד זה ככה." הנחתי יד מנחמת על כתפו, "יש גם אנשים נחמדים. עוד לא פגשת אותם, אבל אני בטוח ש..."

"אני יודע." נחפז הנער להיכנס לדברי והניח ראש על כתפי. "אנשים כמוך."

החלפתי מבט חסר אונים עם אדי. "אתם רוצים שאני אסתלק בשקט? או להישאר ולהחזיק לכם את הנר?" שאל בלגלוג, אבל הוא לא ממש כעס, ראיתי שזוויות פיו היפה רטטו קצת במין חיוך חבוי שרק אני הבחנתי בו.

"סליחה אדי," נחפז אלעד להתנתק ממני, "זה רק ש… הורי מצאו לי את הפסיכולוגית הזו, הבת אלף המז…" הוא קטע את הקללה שעמדה על לשונו והשתתק בתדהמה למראה נועם שהתגנב למטה, לבוש בפיז'מת הדרדסים שלו, אוחז בידו את דובי דוב - בובת דוב בצבע חום שוקולד עשיר עם אוזניים וכפות לבנות, ועיני זכוכית כחולות שעקבו אחריך לכל מקום - הילד סירב לישון בלעדיו.

"מי זה?" שאל נועם בסקרנות וניגש אל אלעד, נשען בטבעיות על ברכו, מביט בפניו. "יש לך שערות כמו לברבי." הודיע לו, ממשש את קצות הרעמה הבלונדינית שגלשו על כתפיו, בוחן את פניו. "למה יש לך שערות של בחורה אם אתה בחור?" שאל, "איך קוראים לך? איפה אתה גר? אתה חבר של אבא או של אדי?"

ידעתי שהוא יכול להמשיך בסדרת שאלות כזו עוד חצי לילה ורציתי לקחת אותו למיטה לפני שיהפוך למטרד, אבל אלעד לא נבהל וחייך אליו. "קוראים לי אלעד, ואני חבר של אבא ושל אדי. אני גר בקרית עמל, באתי לשאול את אבא שלך אצל מי הוא מסתפר כי אני לא מוצא מספרה בקרית עמל."

"אה," נחה דעתו של נועם. "אנחנו כולנו מסתפרים אצל אירינה, היא אימא של נטלי. היא נחמדה מאוד. אחר כך אנחנו הולכים לבקר אצל סבא סלומון ואצל סבתא של נטלי ואוכלים שם עוגות." הוא חייך חיוך מקסים, "אירינה אומרת שאני הילד הכי יפה בעולם." הוא פיהק ונתן לי יד, "נועם רוצה לישון." הודיע לי.

הלכתי אחריו בצייתנות, מתאפק לא לצחוק בקול. רגעים קטנים כאלו של הנאה מפצים הורים על כל הקשיים הכרוכים בגידול ילדים. אני מרחם על אנשים שמוותרים על התענוג הזה, ההפסד כולו שלהם.

כשחזרתי למטה אדי ואלעד כבר ישבו יחד על הספה ואלעד סיפר לאדי על הצרות שיש לו עם הפסיכולוגית שלו. "דבר ראשון שהיא אמרה לי היה, 'אני יודעת שנדמה לך שאתה הומו וכיום זה לא נחשב לסטייה, אבל בכל זאת אני חושבת שכדאי שנחקור את האופציות האחרות שלך ונברר אם זה באמת מה שאתה רוצה." חיקה אותה בלעג, "כאילו שאני ילד מטומטם שלא יודע מה הוא רוצה." התמרמר.

"אני חושב שהיא התכוונה להגיד שאתה עדיין נורא צעיר, ואולי כדאי שתתנסה בכמה דברים לפני ש…" התחלתי להגיד והשתתקתי כשהוא נעץ בי מבט נוקשה שהזכיר לי לרגע את אבא שלו.

"איך אני יכול להתנסות אם כולם אומרים לי שאני צעיר מידי!" התפרץ בזעם. "בכל העולם צעירים עושים סקס כבר בגיל ארבע עשרה, ורק אני, מעל שמונה עשרה, והסקס היחיד שעשיתי היה עם שרית הבת זו…" הוא נשך את שפתיו ושב להתחבא מאחורי שערותיו.

"שרית בחורה מאוד חמודה, והיא גם יפה." התרשם אדי בעל כורחו, "היא לא מצאה חן בעיניך?"

"לא." התעצבן אלעד, "והיא לא נחמדה כמו שהיא נראית. היא שכבה איתי כדי לגרום לחבר שלה לקנא וזה היה גועלי מצידה, וחוץ מזה היא... מתחת לבגדים היו לה כל מיני…" הוא הניע את ידיו בתנועת פנטומימה כמתאר צורת גיטרה. "זה היה מגעיל. הייתי חייב לחשוב עליך כדי לגמור." אמר והביט בי, גורם לי להסמיק ממבוכה. "אני מעדיף לעשות ביד עם תמונות של גברים ולא לחזור על החוויה הזו." התריס.

"לדעתי זיון זה זיון." הצטחק אדי, "מה זה משנה עם מי?"

"בטח שזה משנה אדי. אל תדבר ככה, הוא רק ילד." מחיתי, ומובן שאלעד מיהר לנצל את ההזדמנות ושב להתרפק עלי.

מעל לכתפו החלפתי מבט עם אדי. הוא החווה תנועת אין אונים בידיו וליטף את שערו של אלעד.

"אתם שכבתם פעם עם נשים?" שאל אלעד, מחביא את פניו בחזי.

"כן, בטח." צחק אדי, משקיע את ידיו בשערו הארוך של אלעד. ידיו נראו אלגנטיות מתמיד בתוך שפע השיער הבהיר שהוא העביר בעדינות בין אצבעותיו הדקות והחזקות. "מאין אתה חושב שנועם הגיע?" הניגוד בין עורו הכהה של אדי והשיער הבהיר של אלעד עשה לי את זה. הזין שלי התחיל להילחץ אל רוכסן מכנסי, מתעלם משטויות כמו איסור יחסי מין עם קטינים.

אדי הרים בידו האחת את רעמת השיער, מסלק אותה הצידה, והחל ללטף בעדינות את עורפו העדין של אלעד. עורו החלק זרח בלובנו מול אצבעותיו השחורות של אדי שליטפו אותו בתנועות איטיות. קצות אצבעותיו הורודות מעסות את המשטח הצחור, מותירות בו סימנים עדינים, וכל אותו הזמן עיניו של אדי היו נתונות בשלי בעוד אלעד לוחץ את פניו אל כתפי, נושם נשימות רוטטות, ידו לופתת בחזקה את ירכי.

זה היה כל כך מחרמן, היה עלי לעצום את עיני ולנשוך בכוח את שפתי התחתונה. "תפסיק עם זה עכשיו!" פקדה סבתא אנה בטון פרוסי מאיים בתוך מוחי. הרחקתי בעדינות את הנער מגופי - עמד לי כל כך עד שהתנועה הכאיבה לי - פקחתי את העיניים והבטתי באדי ששילב ידיים על חזהו ונשם נשימות עמוקות ואיטיות.

הוא לא הביט בי אלא על הרצפה, וידעתי שהוא נבוך ומתבייש בעצמו, מה שהיה נדיר מאוד אצלו.

"בוא, אני אקח אותך הביתה." אמרתי לילד ברוך. "אני באמת מצטער." הוספתי, "זה לא היה צריך לקרות."

"אבל לא קרה כלום." הוא מלמל, מלטף את רגלי קצת קרוב מידי לאזור הרגיש של הריצ'רץ.

"לא קרה כלום כי אתה צעיר מידי ותלמיד שלי." אמר אדי בכבדות, "אבל אם הנסיבות היו אחרות…"

אלעד ניתר מהספה, מביט בי ובו חליפות, והתחיל להסמיק. "מה, שלושתנו?" שאל בהיסוס, וראיתי שאחרי התדהמה הראשונית הרעיון מתחיל למצוא חן בעיניו.  

"בשום פנים ואופן לא!" אמרתי בתקיפות וקמתי ממקומי, "ובעוד כמה שנים, כשתהיה קצת יותר מנוסה וחכם, תודה לנו."

הוא פנה אל הדלת בהשלמה. "למה תמיד כשאני מתחרמן אתה נעשה מוסרי כזה?" התלונן בשמץ חיוך, "יש לך מושג כמה זה מבאס?" צחקנו ביחד והרגע המסוכן עבר.

"שוב סבתא אנה הצילה אותי מעצמי." גיליתי לאדי אחרי שחזרתי הביתה. הוא חיכה לי במיטה, עירום לגמרי מתחת לשמיכה, וכרך את רגליו סביבי, מושך אותי שאשכב עליו. "אני לא מכאיב לך?" שאלתי בדאגה, משתדל לא להכביד עליו.

"זה בסדר." הוא התמתח מתחתי, מתחכך בזקפה שלי, שהתאוששה ושוב התחילה להראות סימני חיים. "אני נורא חרמן." הודה, "הקטע הזה עם אלעד… אני ממש אוהב פארנג'ים עמית… כמה שהם יותר לבנים הם מחרמנים אותי יותר… אם הוא לא היה תלמיד שלי הייתי… איי!" ילל כשנשכתי את כתפו בחזקה.

"בגלל זה התעצבנת עלי כל כך? כי נדלקת עליו?" האשמתי אותו.

"ואתה לא?" התגונן אדי.

"לא אדי. מה שהדליק אותי זה הניגוד בין הצבעים שלך ושלו. הידיים שלך על העור הלבן שלו, זה כל כך חרמן אותי, אני מרגיש כל כך… אני לא יכול להסביר…" התלהטתי כמו ילד בן שש עשרה.

"אל תסביר, תראה לי." לחש אדי, נלחץ אל גופי וגנח בסיפוק כשהראיתי לו מה בדיוק אני מרגיש.

אני לא יודע מה היה קורה אם אלעד היה ממשיך עם ההרגל שלו לבכות על כתפי, בסוף עוד הייתי עלול להישבר, כי עם כל הכבוד לסבתא אנה, כמה כוח יש כבר לזקנה ייקית מתה לעומת זין עומד שמעיף לך את השכל והמוסר לתחת? אבל אלוהים, או אם תרצו הגורל, ואולי סתם יד המקרה, עזרו לנו והביאו אלינו את ג'ינג'יס חאן מפלוגה ד' של חטיבת גבעתי.

זה קרה ביום חמישי אחד כשיאן הגיע מהצבא עם בחור צעיר בעל פנים מונגוליים חדי תווים ועיניים צרות ובוערות באש שחורה, שדיבר מעט מאוד ולפת בכוח את האם 16 שלו, מסרב להרפות ממנו עד שיאן הניח יד על שכמו והורה לו להניח את הרובה בארון הכניסה.

לא התפלאתי, יאן נעשה מ"כ של פלוגת עולים חדשים שכינו אותו בחיבה פוקסי השועל. חייליו בטחו בו וסמכו עליו שיפתור את כל צרותיהם וגם כשהיה בא לחופשה נדירה בבית היה הטלפון מצלצל ללא הרף, וקול צעיר ומודאג מהצד השני היה מבקש לדבר עם המפקד.

לפעמים התקשרו גם הורים או חברות עם שלל בעיות - ממעצר בכלא בגלל שכרות, ועד לבעיות כספיות עם השוק האפור. הוא אפילו דאג לאימא של אחד החיילים שלו שתעשה הפלה לפני שהאבא חוזר מהכלא. "ובבקשה אל תבקשו ממני פרטים." נאנח בעייפות כשגם העסק הזה נפתר, כאילו שרצינו באמת לדעת משהו על הברוך הזה. יאן תמיד מצא פיתרון ולא חסך מאמצים וזמן כדי לסייע לחייליו. הייתי גאה במסירות שלו לפקודיו שהיו מוכנים ללכת אחריו באש ובמים, גם אם הוא מעדיף בנים.

כמו תמיד בימי חמישי בערב קפץ גם הפעם אלעד לביקור אצלנו. אימו הייתה מביאה אותו בשעה שבע בערב, נוסעת לחוג ברידג' בבית לחם ושלוש שעות אחר כך אוספת אותו חזרה. בזמן הזה הוא היה אוכל איתנו ארוחת ערב, משחק עם הילדים, משכיב אותם לישון, מספר לנו סיפורים מצחיקים על הפסיכולוגית שלו הבת זו… ומתנהג בצורה רגילה לגמרי עד סוף החדשות, ואז - מעט לפני מועד שובה של אימו - הוא היה מתיישב לידי על הספה ונמרח עלי, בעוד אדי יושב מצידו השני, מלטף אותו בעדינות, ומסביר לו שוב למה למורים, וגם לחברים של מורים, אסור ללכת רחוק מידי עם התלמידים שלהם, ולמה גם מה שאנחנו עושים כעת הוא ממש לא בסדר ולא חוקי.

אלעד לא התווכח אף פעם, רק נלחץ אלי בשתיקה, מפקיר את שערו ועורפו לליטופים של אדי, ואז אימא שלו הייתה צופרת לו מבחוץ והוא היה נאנח ורץ אליה, ואנחנו היינו רצים למיטה ומזדיינים כמו משוגעים. אחרי הפעם הרביעית או החמישית התחלנו להיות ממש עצבניים מכל העסק הזה, ושקלנו להגיד לילד שאם הוא לא מסתפר ומטיב את דרכיו הוא פשוט יאלץ למצוא לו עיסוקים אחרים בימי חמישי.

"אולי נגיד לו שיתחיל ללמוד ברידג'? הוא יוכל ללוות את אימא שלו לחוג שלה." אמר אדי בעצבנות כשעוד ערב יום חמישי עמד בפתח, אבל לפני שהספקתי לשקול את הרעיון הזה התפרצו הביתה במפתיע יאן וגילי, עמוסי צ'ימידאנים ענקיים מלאי כביסה מטונפת, והצעיר המונגולי פוסע בעקבותיהם, מתוח ומסוכן למראה.

"זה סשה אחמאדנוב." אמר יאן, "אבל אנחנו קוראים לו ג'ינג'יס חאן או חאן בקיצור. הוא בבלגאנים עם הבית אז הזמנתי אותו לישון אצלנו." חיבק אותי, שותל נשיקה דוקרנית על לחיי. "חאן מעדיף בנים." אמר בפשטות, "אבל הוא עוד לא בטוח איך לטפל בעניין הזה." נידב הסבר סתום.

הזמנתי את המונגולי הצעיר להיכנס ותהיתי איפה הוא ישן. אולי על הספה?

"הוא ישן אצל ורדיגר. זה כבר מסודר." פסק יאן בסמכותיות של קצין צעיר וחיבק אותי. "כל פעם שאני רואה אותך אתה נעשה יותר יפה." הודיע לי, "ואדי," הוא חיבק את אדי בחזקה, "נראה כל פעם יותר סקסי. כבר אמרתי לכם כמה אני אוהב אתכם?" צחק בעליזות.

גילי גיחך חרש, "כדאי שאני אנצל את ההזדמנות כל עוד למפקד שלנו יש מצב רוח טוב." חיבק את חברו, והם התחילו להתנשק, מתעלמים מאתנו. ראיתי שחאן נבוך קצת, אבל לא יכול להוריד מהם את העיניים. "מה עם אוכל חבר'ה?" ניסיתי להסב את תשומת ליבם אלי.

"אחר כך!" ענו לי בבת אחת והסתלקו לחדר שלהם, טורקים את הדלת מאחוריהם וחוזרים למטבח רק שעה אחר כך כשהאוכל כבר היה על השולחן. בדיוק כשהתיישבנו  לאכול עם הילדים ועם חאן השתקן שהביט בשתיקה במהומה שהתחוללה סביבו, הופיע אלעד. הוא נכנס בחיוך עליז של בן בית והתיישב כרגיל בין נועם וארז, ואז נפלו עיניו על הלוחם הצעיר שהפסיק לאכול, הניח את המזלג שלו ונעץ בו מבט בוער.

אלעד בהה בו מוקסם ושתק, בהמשך הארוחה השניים שלא יכלו להפסיק להביט זה בזה העמידו פנים שהם אוכלים ומתעניינים במה שקרה סביבם, אבל אף אחד לא קנה את ההצגה הזו. ברור היה שהם מרוכזים אחד בשני בלבד.

אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף, גילי ויאן אמרו שגם הם הולכים לישון ונתנו לחאן את המפתח של ורדיגר. "פשוט תכנס לחדר השני מימין ולך לישון. הזקן חרש כמו אבן והוא ישן כבר מזמן." אמר יאן והסתלק יד ביד עם גילי לחדר השינה.

"בוא איתי, אני אראה לך איפה זה." התנדב אלעד וליטף בזהירות את הקעקוע המסובך והמפחיד שעיטר את קיבורת זרועו השרירית של ג'ינג'יס, שלא נרתע מהמגע האינטימי הזה.

"טוב." הסכים וחייך אליו את החיוך הראשון שלו הערב. "רק רגע, יש לכם מספריים?" שאל.

"אני אביא לך." רץ אלעד למטבח לפני שהספקתי לקום ממקומי.

ג'ינג'יס לקח ממנו את מספרי המטבח שלנו, אחז אותן בידו השמאלית ואסף את רעמת השיער של אלעד בידו הימנית. אלעד היה קצת יותר גבוה ממנו, אבל דק ורזה ובטח שקל כמה ק"ג טובים פחות מהצעיר השרירי. ג'ינג'יס משך מעט את שערו של אלעד שהיה כרוך על כף ידו, מאלץ אותו לכופף את ראשו. "אני מעדיף בחורים, לא ילדות קטנות." אמר, מביט ישר בעיניו של הצעיר הבלונדיני.

"בסדר." אמר אלעד בקול צרוד מעט, וג'ינג'יס גזר באחת את שערו, מקצץ אותו בקו ישר בדיוק מעל לעורף הלבן שנותר חשוף ופגיע. הוא נופף בשיער שנותר בידו, "מה לעשות עם זה?" שאל, ממשיך להביט בעיניו של אלעד.

"תזרוק לפח." ענה הנער בלי היסוס, שוכח בן רגע את הוויכוחים המרים שניהל עם כל העולם ואשתו ששאלו מתי יסתפר כבר. ג'ינג'יס השליך את ערמת השערות חסרת החיים לפח האשפה, הושיט לי את המספרים, העמיס את הצ'ימידאן שלו על שכמו, והושיט את ידו לאלעד שלקח אותה בלי היסוס, שילב את אצבעותיו באלו של חאן והוביל אותו החוצה

הדלת נסגרה מאחוריהם ואנחנו צנחו זה לצד זה על הספה, מביטים משועממים באיזה תכנית סיטקום אמריקאית דבילית שנועדה לשעשע חבורת בני נוער מסטולים. "זה מה שרצינו בעצם." אמר אדי אחרי כמה דקות וכיבה את הטלוויזיה בשאט נפש.

"כן, נכון." הסכמתי איתו, מחבק את מותניו, מניח את ראשי על כתפו. "זה היה משחק באש, לא רק שהוא היה תלמיד שלך הוא גם היה צעיר מידי... ככה הרבה יותר טוב." 

אדי דחף יד מתחת לחולצה שלי, "בהחלט," הסכים וליטף את פטמותיי. "האמת שכבר התחלתי לפחד מימי חמישי. יותר טוב ככה." סיכם והתרכז בי. "אבל מה נגיד לאימא שלו?" נזכר אחרי כמה דקות.

"לא יודע, הוא בטח יחזור עוד מעט."

"לא. הוא לא יחזור הלילה." הצטחק אדי.

חיכינו על הספה עד שאימא של אלעד צפרה בחוץ. אדי צדק, הנער התעלם מצפירתה של אימו, או שאולי בכלל לא שמע אותה. מה יכולנו לעשות? לגרור אותו החוצה בכוח? יצאנו אליה ומכרנו לה איזה מעשיה על חברים מהצבא שהזמינו את אלעד לבוא אתם למסיבה קטנה לכבוד החמשוש. 

"מה זה חמשוש?" היא שאלה בתמימות. הסברתי לה ובקשתי את רשותה להניח לאלעד לישון אצלנו. למזלנו בדיוק אז החליט יאן לנגן קצת בסקסופון הזנוח שלו, וגילי צחק בקול, משרה אוירה של כמעט מסיבה על הדשא הקדמי שלנו.

היא הנהנה בכובד ראש. "אני מסתלקת. הוא בטח לא צריך את אימא שלו עכשיו." העירה בתבונה ונכנסה לרכב, ואז, רגע לפני שנסעה, הדהימה אותי כשהניחה יד על זרועי ואמרה בקול קצת עצוב וקצת מתחנן, "אני מקווה שהבחור יהיה נחמד אל אלעד, ושהם יהיו זהירים."

אין לי מושג אם ג'ינג'יס היה נחמד או לא, אבל מאז שהוא ואלעד נפגשו לא היו יותר ליטופים על הספה שלנו. אלעד הסתפר קצוץ, התחיל לעבוד על הכושר שלו - אבא שלו כמעט התעלף מתדהמה ומאושר – והצליח לשכנע את הנהלת בית הספר שיקפיצו אותו לכיתה י"ב.

אדי לא היה יותר המורה של אלעד, אבל עכשיו זה כבר לא היה משנה, הוא השקיע את כל זמנו בלימודים ועזב אותם רק כשג'ינג'יס יצא לחופשה. ראינו אותם לעיתים רחוקות למרות שהוא וג'ינג'יס המשיכו להיפגש בבית של ורדיגר, שכבר היה רגיל לכל מיני חבר'ה במדים שישנו אצלו בלילות ובכלל לא התרגש מהם, ואולי אפילו נהנה שהיה מי שירכב על האופנוע של הבן שלו, יעזור לו קצת במשק, ויכניס מעט חיים בבית הגדול והריק שלו. אלעד התגייס מיד בסוף שנת הלימודים, לגבעתי כמובן, ואחר כך עבר לגור עם ג'ינג'יס בתל אביב וכמעט שלא ראינו אותו יותר. 

אחרי שספיר נולדה - שוב נשארנו בחדר ההמתנה, משאירים לאימא שלי את התענוג להיות עם רונה בלידה – הקשר של לני ורונה נגמר. הן נפרדו בקלות, כמעט בדרך אגב, לני פשוט נסעה לניו יורק לתערוכה ולא חזרה יותר. לא נראה שרונה סבלה מגעגועים ללני, הבעיה הייתה שאחרי נסיעתה של לני משפחתה השתלטה על הדירה ברחוב אנגל ורונה פשוט נזרקה החוצה.

שבועיים אחרי שלני עזבה הדוד של לני הודיע לה שעליה לפנות את הדירה עד סוף החודש, ולא התבייש להחמיץ פנים כשהיא רצתה לקחת איתה את העריסה והשידה של נועם שקניתי למענו כמתנת לידה. למרבה המזל רונה הזעיקה אותי מיד לעזרה. השארתי את נועם בבית עם הורי והגעתי לשם עם אדי ודימה. למראה שלושת הגברים הנחושים שבאו לעזרתה של רונה הדוד, טיפוס גועלי עמוס גורמטים בעל כרס, קרחת ומבטא לא ברור, הניח לנו לקחת מהדירה כל מה שרונה רצתה.

היו איתי קבלות על כל הדברים שקניתי לילד והייתי מוכן להציג אותן בפניו, אבל הדוד נעץ מבט אחד בדימה שנשען על המשקוף בידיים שלובות, הבעה מאיימת על פניו, ונסוג מכל דרישותיו, ואפילו עזר לנו לקחת למטה את ארגז הצעצועים של נועם.

"אני בטוח שהיינו יכולים ללחוץ עליו שירשה לך להישאר שם עוד קצת." אמר דימה כשיצאנו לדרך בפז'ו העמוסה.

"אני לא רוצה לגור שם יותר." אמרה רונה, מביטה בפניה המתוקות של ספיר הישנה, "אני מעדיפה לגור לידכם. הוריך הזמינו אותי אליהם ואני אגור שם עד שאתארגן."

היא גרה אצל הורי כמה חודשים ומבחינתם הייתה יכולה להישאר שם יחד עם נועם וספיר עד היום.

לא די שהם העריצו ופינקו את נועם, ספיר נהפכה למשוש ליבם. מעולם לא תיארתי לעצמי שאבא שלי - ייקה נעים הליכות ומאופק - יהפוך לשפוט של תינוקות קטנטונת כחולת עיניים ושחורת שיער שסובבה אותו בקלות על אצבעה הקטנה.

למרבה הבושה גם החבר שלי, שהיה אמור להיות חסין לקסמים נשיים, נשפך לגמרי כשהיא חייכה אליו, רק אני ונועם עמדנו בפרץ ולא התמוססנו מרוב הערצה ליופייה וחינה של הקטנה, אלא סתם אהבנו אותה כמו שאוהבים חמודונת קטנה ומקסימה עם חיוך כובש ועיניים כחולות מדהימות.

כשספיר הייתה בת שנה עשינו לה מסיבת יום הולדת והזמנו את כל השכנים והמכרים שלנו, וביניהם גם את מר ורדיגר ואת ביתו יעל שבדיוק אז ביקרה אצלו. יעל ורדיגר הייתה אישה מרשימה, גבוהה ודקה עם שיער קצר, ופנים מזוותות מלאות הבעה. תמיד חשבתי שהיא אישה נאה מאוד והתפלאתי למה אינה נשואה. חשבתי לתומי שהיא נותרה רווקה בגלל עודף מסירות לעבודתה - היא עבדה כעורכת דין מצליחה בחברה גדולה בתל אביב – מידי חודש היא נהגה לבוא לבקר את אביה, בודקת שהוא משגיח על עצמו כהלכה ומצב בריאותו עדיין טוב. למרות חששותיי היא התייחסה יפה מאוד לחיילים הצעירים חסרי הבית שהתארחו אצלו מידי פעם, וכשהערתי לאדי שאולי היא הייתה פחות נדיבה אם הייתה יודעת שרובם מצאו אצלו מפלט בגלל שהם הומואים, הוא פרץ בצחוק רם. רק אז נודע לי שהיא לסבית ואחת מהפעילות הבולטות בקהילה.

היא ורונה נפגשו לראשונה ביום הולדתה של ספיר וכמה שבועות אחר כך עברו יעל ורונה לגור עם הילדים אצל מר ורדיגדר. יעל התפטרה מעבודתה בתל אביב והתחילה לעבוד בחיפה בחברת עורכי דין שהתמחתה בעזרה לארגונים הירוקים ולפעילי זכויות אדם. היא הרוויחה הרבה פחות כמובן, אבל נראתה הרבה יותר מאושרת. זה היה סידור מוזר, אבל הוא עבד היטב והיה מאוד נוח. הבנות עזרו לנו עם ארז ועדי שהתייחסו לנועם ולספיר כאל אחיהם הקטנים, ונהנו מהנוכחות הקבועה שלי ושל אדי בחיי הילדים. למרבה הפלא כשלני באה לפעמים לביקור מולדת היא הייתה מתארחת אצל רונה ויעל, ונראה היה שכולן הסתדרו היטב ביניהן.

אני לא חושב שסידור כזה היה עובד אצל גברים, אבל נשים כפי הנראה עשויות מחומר שונה.

 ***

בסוף הקיץ חגגנו במסיבה משותפת את יום הולדתו השמיני של ארז ואת יום ההולדת השבעים וחמש של מר ורדיגר. היו עוגות ומוזיקה והמון אורחים – אנשי המושב, כל המשפחה שלנו מקרית עמל, החברים מנשר וכמובן גם כל החברים שלנו מהקהילה בתל אביב ובחיפה.

היה שמח ועליז, הילדים התרוצצו מאושרים בחוץ, והמבוגרים אכלו וצחקו ושוחחו ומידי פעם גם רקדו.

נראה היה שכולם נהנים מאוד.

אחרי שהאורחים עזבו ואנשי חברת הקייטרינג גמרו לנקות ועזבו עם הכלים המלוכלכים, נשארנו אני ואדי ישובים על הנדנדה במרפסת, עייפים מכדי לעלות למיטה.

"הילדים ישנים." שאלתי והנחתי את ראשי על כתפו.

"כן. כולם הלכו לישון בשקי שינה אצל הבנות במרפסת." ענה ופיהק, "הם בטח יקומו עקוצים לגמרי. נכון שזה מצחיק איך ארז ועדי מתנהגים כאילו נועם וספיר הם האחים הקטנים שלהם?"

"למה שהם לא ירגישו ככה? הרי הם גדלים יחד." הצהרתי, וגל של אושר הציף אותי מכף רגל ועד ראש. פתאום קלטתי איזה מזל יש לי וחיוך ענק, שלא היה לו שום קשר ליין ששתיתי, התפשט על פני.

התחלתי למנות לעצמי בשקט את כל הסיבות לאושרי - אני מגדל יחד עם אדי ארבע ילדים נפלאים, אני עובד בעבודה שאני אוהב, היחסים שלי עם הורי מצוינים, והכי חשוב – אני חי באושר עם גבר שאני אוהב בכל ליבי ושאוהב אותי. כמה אנשים יכולים להגיד דבר כזה על עצמם?

נכון, מחר בטח כבר אכעס על הבלגן בגינה, ואתרגז על כל מיני שטויות בעבודה, ובקרוב שוב יש לי מילואים, ואחר כך מס הכנסה בא לחטט בהנהלת החשבונות של המשתלה, ומה עם המצב במדינה ובעולם? נו, כולם יודעים עד כמה המצב גרוע, אבל למרות הכל הייתי, למרבה הפתעתי, מאושר מאוד.

"זה לא מוזר איך בסוף יצא שארבעת הילדים שלנו גרים יחד ומרגישים כמו משפחה? מי חשב שככה יראו החיים שלנו? אני מאוד מרוצה שזה יצא ככה. אתה לא?" התרפקתי עליו מחליק את ידי מתחת לחולצתו, מלטף את עור השוקולד החלק שלו.

אדי גיחך ודחף את ידו למכנסי, עושה לי נעים בגוף.

"זה לא סתם יצא ככה פארנג'י, זה קרה בגלל שהיית עקשן. ידעת מה אתה רוצה ולא ויתרת, תמיד הצלחת לעשות את הדבר הנכון ובסוף קבלת בדיוק מה שרצית - משפחה גדולה עם המון ילדים, סבים וסבתות, ודודים ודודות, והמון בעיות ובלגאנים. הכל קרה בגללך, עכשיו אתה מרוצה?"

נישקתי אותו "כן אדון שוקו, אני מאוד מרוצה. בוא נלך למיטה ואני אראה לך עד כמה."  

החיוך הזה שלו - אפילוג 

זה לא קורה לעיתים קרובות, בכל זאת, הגיל, העבודה, החיים... אנחנו הרי אנשים עסוקים, גברים שמתקרבים כבר לגיל העמידה, אבל בכל זאת מידי פעם הוא נדלק ומחייך אלי את החיוך הזה שלו, החיוך הפראי שלו שלא השתנה מאז הפעם הראשונה שלנו יחד, וכשזה קורה אני לא צריך יותר שום דבר, לא בגדים מעור, לא אווירה של מועדון ליודעי דבר, לא שתייה, לא סמים.

לא צריך כלום חוץ ממנו.

עד היום לא הבנתי למה, אבל מידי פעם אני רוצה לשכוח שאני גבר סולידי שכבר עבר את הארבעים, אב לילדים, אזרח שומר חוק ואחראי, בעל עבודה מכובדת, רכוש וחובות ואני חייב להדליק אותו שוב כדי שאוכל לראות עוד פעם את החיוך המרושע, אכזרי, יפה, מדליק הזה שלו, תלוי באוויר בין שנינו.

אחרי כל כך הרבה שנים יחד אני יודע בדיוק מה לעשות, מספיק אם הוא ישים לב שאני מחייך חיוך רחב מידי אל בחור צעיר וגנדרני, או מחבק יותר מידי חזק איזה מכר מקרי, או אפילו, כמו שקרה היום, מציק לו לקום מוקדם בבוקר שבת כדי לסדר את המחסן המבולגן שלנו.

נכנסו הבוקר למחסן הגינה האפל והצפוף שמכסחת דשא עתיקה מחלידה בפינה אחת שלו וכמה מגרפות שאבד עליהן הכלח תלויות בפינה השנייה, ומיד התחלתי לחלק לו הוראות - מה להזיז, ומה לנקות, ומה להשליך, הוא פיהק, מנומנם, רטן קצת, דרך על פחית חלודה ופתאום נדלק.

"בוא הנה ילד." הורה לי בקול הקטיפתי הזה שהוא שומר רק להזדמנויות מיוחדות. "אתה לא חושב שהגזמת עם העניין הזה?"

"לא, מה פתאום? אל תדבר שטויות, המחסן הזה ממש מבולגן." התנגדתי, וכמו תמיד ההתנגדות שלי לא השפיעה עליו כהוא זה, זה לא קרה היום ובטח שלא אז.

"אני מדבר שטויות, אה?" סינן בקול שקט ומאיים, ישר לתוך האוזן שלי, ופתאום הידיים שלי היו מסובבות מאחורי הגב, הלחי שלי צמודה לבלוק בטון לא מטויח, והוא עומד מאחורי, לוחץ אותי בגופו אל הקיר ובליטה קשה ותובענית שאני חושד שהיא הזין שלו מתמקמת בדיוק בין פלחי התחת שלי, לוחצת בכוח על המקום הרגיש ההוא בדיוק באמצע, ומיד הזין שלי מגיב ומתחיל להקים אוהל בתוך מכנסיי העבודה המרופטים שלי.

"אתה לבוש מידי ילד." הוא אומר והנשימה החמה שלו מלטפת את צווארי, מעבירה בי צמרמורות נעימות. "תפתח את החגורה ותיתן למכנסים ליפול למטה."

"השתגעת? ומה אם מישהו יכנס ויראה אותנו ו... " אני מנסה כדרכי להיות זהיר ולהיצמד לקרקע המציאות - כזה אני, תמיד הייתי כזה, גם כשהייתי צעיר יותר ובטח עכשיו, כשאנחנו כבר מזמן לא ילדים. 

הוא מגחך, מושך את ידיי קצת יותר חזק למעלה ונושך את עורפי. "לא זכור לי שהרשתי לך לדבר." הוא לוחש בקול חרישי, מסוכן, ומין רעד נעים מתחיל לצמרר אותי, יורד מהקרקפת לעורף וממשיך משם לאורך עמוד השדרה ונעצר בין הרגלים, בדיוק במקום המדויק ההוא שגורם לנשימתי להיחטף ולרעוד.

"בסדר, רק תשחרר לי את הידיים." אני מבקש בלחש למרות שאנחנו לבד ואף אחד לא צפוי להגיע. 

הוא מרפה מידי ואני פותח את החגורה ומשחרר את המכנסים שנשמטים עד קרסולי, נכרכים סביבם כמו אזיקי בד.

"תרים את הידיים למעלה ושים את כפות הידיים שלך על הקיר." הוא מורה לי ומושך את הטריקו הדהוי שלי עד למעלה מכתפי, מכסה בו את ראשי.

עכשיו אני שרוי בחושך מוחלט, הוא מתרחק ממני מעט, לרגע יש הקלה בלחץ של גופו על גופי, נשימתי מתחילה להירגע, אבל אז הוא שוב נצמד אלי. גופו הרזה והנוקשה ערום כעת, עורו חמים וחלק כנגד עורי.

"אל תזוז." הוא מזהיר אותי, "עמוד בשקט." הוא פוקד ומגשש ביד בוטחת בין עגבותיי, מתביית על המקום המסוים ההוא, מלטף אותו באצבעותיו, מענה אותי בעדינות בוטחת. "של מי אתה?" הוא תובע לדעת.

"מה השאלה הטיפשית הזו?" אני מוחה, מנסה להתעלם מהזקפה הלא צפויה שלי. עשרים שנה עברו מאז שהוא שאל אותי את השאלה הזו בפעם הראשונה, וכל פעם אני נבהל מחדש, מוחה, מתנגד, מאלץ אותו לאלץ אותי להתעמת עם העובדה שכן, אני אולי נראה כמו גבר מכובד וסולידי, אדם מן הישוב, אבל בתוך תוכי אני שייך לו בגוף ובנפש. "תענה לי." הוא דורש ומועך את פטמותיי בכוח.

אני כמעט צועק ופתאום נזכר שאסור. נושך שפתיים ומבין שאם שתי ידיו מגששות על החזה שלי אז מה שאני מרגיש, נלחץ אל פי הטבעת שלי, הוא הזין שלו. רק המחשבה על אברו הזקוף, העבה והכהה גורמת לי לרעוד, אני מרגיש את פעימות הדופק בצוואר, במפשעה. כל הגוף שלי נעשה דופק מטורף אחד. אני נלחץ אליו, משתוקק להרגיש את הזין היפה שלו בתוכי.

הוא צוחק ממני חרש, דוחף אותי חזרה לקיר. "של מי אתה טיפשון?" הוא שב ומתעקש, כמו שרק הוא יודע.

"שלך, אני הטיפשון שלך." אני לוחש ודמעות של הכרת תודה על הפלא הזה של שנינו מציפות את עיני.

אף פעם לא אמרתי לו עד כמה אני שמח שעדיין, אחרי כל כך הרבה שנים יחד, אני שלו והוא שלי. יום אחד אולי אגלה לו.

"אתה יודע מה זה?" הוא ממשיך לחקור אותי ברוך מטריף, מחכך את הקצה החלקלק של הזין שלו בין פלחי ישבני.

"כן." אני לוחש.

"רוצה אותו?" הוא שואל ברכות, מלקק בלשון מחוספסת את כתפי הנשוכות, מגחך חרש כשאני נרעד כולי למגעו.

"כן. אני רוצה, בבקשה תן לי אותו." אני מתחנן, חש שרגלי מתחילות לרעוד מרוב רצון לחוש אותו בתוכי.

הוא מצטחק לעצמו בשביעות רצון, בלי חיפזון, הוא אף פעם לא ממהר בנסיבות כאלו. "מה בדיוק אתה רוצה? תסביר לי בדיוק, שלא יהיו אי הבנות." הוא מהתל בי רכות, יודע שלהגיד קשה לי יותר מאשר לעשות.

זה לא מפסיק להצחיק אותו, הפוריטניות הקיבוצניקית הזו שלי. עד עכשיו אני לא מבין איך קרה שנער שגדל כמוהו בבית דתי וקיבל חינוך שמרני בדיוק כמו שלי נעשה פרא אדם חסר בושה כמותו.

הוא מענה אותי עם השאלות שלו, נוגס את כתפי, צוחק ממני, לועג לביישנות שלי, ובסוף מצליח לסחוט ממני את ההודאה שאני רוצה את הזין שלו, שאני מת שהוא יזין אותי בתחת, ולא, אני לא רוצה לחכות עד שנלך למיטה, אני רוצה אותו מיד ועכשיו. סוף סוף, מרוצה מדברי, הוא חודר לתוכי, ממלא אותי כמו שרק הוא יכול, ואז קורה פלא וכוח המשיכה נעלם, המחסן מתפוגג, העולם לא קיים יותר. אני מרחף בחלל, מודע רק אליו - הריח שלו, החום שלו, הנשימה שלו, הידיים שלו על הגוף שלי, הכאב המתוק של הזין שלו בתוכי.

 

הרבה אחר כך, אחרי שהאורחים שהוזמנו לצהרים כבר ילכו, הכלים ישתכשכו במדיח ורצפת המטבח תהיה שטופה, נהיה שוב ערומים, הפעם במיטה שלנו. הוא יבחן את גופי מופתע, אולי אפילו קצת מבוהל. יעביר אצבע זהירה על סימני החבלות שעשו שיניו ואצבעותיו בעורי, יפנק אותי, ינסה להתנצל. כל כך הרבה שנים והוא עדיין לא מבין עד כמה אני אוהב את הכתמים הכהים הללו שבקרוב יסגילו ואחר כך יצהיבו ולבסוף ידהו וייעלמו. 

הזמן יחלוף, בעוד שבועיים, אולי שלושה ואולי אפילו אניח לחודש לעבור לפני ששוב אכנע ללחץ ההוא שמצטבר בתוכי, ואז אלך איתו לסרט ואניח לו לראות אותי מביט באיזה יפיוף חטוב, חלק ומשעמם כמו בובת ברבי, או שאחייך יותר מידי אל איזה מלצרון טיפשון עם תספורת מוצפת ג'ל ומכנסים הדוקים מידי, ואחר כך אצפה בקוצר רוח לראות אותו מחייך אלי שוב את החיוך היפה שלו, החיוך המרושע והאכזרי שהוא מחייך לפני שהוא שוב מצמיד אותי לקיר ומברר אם אני עדיין שלו ואני אמחה ואתנגד עד שהוא יאלץ אותי להודות שאני שייך לו ושוב אוכל לרחף יחד איתו בחלל הפרטי שלנו.

אז זהו, כמו שאמרתי אנחנו סתם אזרחים סולידיים שלא הולכים למועדונים, לא נוגעים בסמים ואין לנו בגדי עור וקולרי מתכת, ואפילו לא אזיקים, אבל מידי פעם...